הערות פשט במסכת גיטין

דף ב

המביא גט: רש"י מדגיש שמדובר באדם שהבעל עשאו שליח להולכה. ופירש הר"ן (דף ג` ע"א בדפי הרי"ף ד"ה וכתב) שכוונת רש"י היא שאם היה מדובר בשליח של האשה שבא לקבל את הגט מהבעל (שליח קבלה) לא היה צריך לומר בפ"נ, כיוון שכבר מגורשת מהרגע שקיבל את הגט.
*
המביא גט ממדינת הים: ע"פ תוספות, מדינת הים היינו מקום רחוק (לאפוקי מקומות קרובים). ורש"י לכאורה חולק על זה, עיין ר"ן.
*
עד אחד נאמן באיסורין: פירש רש"י דאל"כ אין לך אדם וכו`. רש"י לכאורה אינו בא לענות לשאלה מהו המקור לכך שעד אחד נאמן באיסורין, אלא רק להוכיח שכך היא ההלכה הנוהגת. ואכן, תוס` מביא את דברי רש"י (מבלי לחלוק עליהם) והוא מוסיף ומקשה מניין שעד אחד נאמן באיסורין, ומתרץ שהמקור הוא מנידה. ועיין עוד במס` יבמות דף פ"ח (דברי הגמ` שם הם כדברי הגמ` כאן וכן דברי רש"י) ובתוס` ישנים שם על עניין זה.
*
דלא אתחזק איסורא: לביאור לשון רש"י ("דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורא גופא") עיין רש"ש.
*
איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערווה וכו`: בפשטות, שני טעמים הם, האחד דהווי איתחזק איסורא והשני דהווי דבר שבערווה, עיין סיכום השיטות בעניין זה בש"ס ארטסקול.

דף ג

ולא אתי לאורועי נפשיה: יש לפרש שמילים אלה מוסבות על השליח, אך יש מקום לפרש שמוסבות על הבעל. עיין מהרש"ל.  

דף ד

דכיוון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי: "לכאורה תימה דא"כ ממדינת הים לא,י נמי משכח שכיחי, דהא כל ישראל מחויבין לעלות לרגל. ולכאורה נראה מזה ראיה לדעת התוס` בפסחים דף ג` ד"ה מאליה דיושבי חו"ל פטורין מראיה ומפסח וכו`". חשק שלמה.

דף ה

ולא הספיק לומר עד שנתחרש: מכאן מוכח שקודם נותנים את הגט ואח"כ אומרים בפני נכתב. ועיין בעניין זה בתוס` בעמ` ב` ד"ה כיצד יעשה. 
*
השתא קא מנקט נקיט וכו` איהו קא מערער? מכאן ראיה, שאפילו לפי רבה שחוששים לשמה, החשש מתעורר רק אם הבעל בא ואומר כך (וכן כל עוד אינו אומר, חוששים שיבוא ויאמר), אך אם מובטח לנו שהבעל לא יבוא, אין אנו חוששים לכך מעצמנו. והטעם, דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי כדלעיל דף ב` ודף ג` (רשב"א).
*
ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה: עיין תוס` לעיל ב` ע"ב ד"ה דאתיוה. ובפורת יוסף (מודפס במפרשים בסוף המסכת) כתב דזו גם כוונת רש"י כאן, עי"ש.
*
כשניסת: אך עדיין צ"ל לאחר שלמדו, דאל"כ הדין הוא שתצא. כך לכאורה מדויק ברש"י ד"ה כשניסת.
*
הכי קאמר וכי תימא להחמיר וכו`: לכאורה הכוונה היא, שכל הטעמים שהביאו את חכמים להקל שדי מלכתחילה בעד אחד (שהם: א) משום עיגונא. ב) סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, כך שגם אלמלא עיגונא, אין חשש אמיתי שהגט נכתב לא לשמה אלא החשש הוא רק שהבעל יערער. ג) מיירי לאחר שלמדו), די בהם גם כדי להקל עם האשה גם מבחינה נוספת, שלא תצא לאחר שניסת גם אם לא אמר השליח בפ"נ. ועדייןצ"ב לשון הגמ`. לגבי לשון רש"י עיין רש"ש וכן עיין מהרש"א במהדורא בתרא.  
*
הולד ממזר: עיין תוס` ע"א ד"ה כשניסת, בתחילת הדיבור, דמיירי כאן שלא נתקיים בחותמיו.

דף ו

איתמר, בבל וכו`: האם מיירי ממדינה למדינה בבבל או מבבל לא"י, עיין תוס` ורשב"א, וכן עיין רש"י ד"ה מתיבתא.
*
מתיב ר` ירמיה ר` יהודה אומר מרקם וכו`: לכאורה, מה מקום לקושית ר` ירמיה, הרי המשנה נשנית לפני שהגיע רב לבבל, וכך הקשו התוס` על פירוש רש"י. הרשב"א מתרץ בפשטות, שקושית ר` ירמיה אינה מתייחסת לדברי רב הונא, שחילק בין קודם שהגיע רב לבבל לבין לאחר שהגיע, אלא על הדעות הקודמות בסוגיה (רב עצמו) שאינן מזכירות חילוק זה. ועיין יישוב נוסף בר"ן.
*
שתוק בני וכו`: קשה, הרי למסקנת הגמ`, השואל (ר` אלעאי) לא הבין את דברי ר` ישמעאל (כי לא שמע אותם במלואם) ולכן שאל, וא"כ ר` ישמעאל היה צריך לענות לר` אלעאי שלא הבין אותו כהלכה ולומר לו את ההסבר הנכון. עיין מהר"ם שיף, וצ"ב.  
*
הבאים משם לכאן וכו`: כאן מדובר מבבל לא"י, ובעמוד א` מדובר ממדינה למדינה בבבל, עיין תוס` ע"א.
*
וכתב ליה בלא שרטוט: עיין בשו"ע שדווקא כתב אשורית צריך שרטוט. הפוסקים דנו אם הכתב העברי המרובע שלנו נקרא "כתב אשורית". להלכה נפסק שאינו נקרא "כתב אשורית" (עיין אגרות משה יו"ד ב, עו, וכן אגרות משה יו"ד ג, קכ).

דף ז

דבר גדול:  עיין מהרש"א למה אבר מן החי קרוי דבר גדול. 
*
אע"פ שרשע לנגדי וכו`: עיין בגדרי הלכה זו בשו"ע חו"מ שפ"ח סעיף ט`.
*
זמרה מנ"ל דאסיר: עיין בשו"ע או"ח סימן תק"ס, ועיין שם בפסקי תשובות ללמד זכות על דורנו.
*
מאי דכתיב קינה ודימונה וכו`: עיין מהרש"א למה נדרשו דווקא שמות ערים אלה.
*
אבל בנשי לא: ומה שמבואר במשנה בסוף סוטה שגזרו על עטרות כלות, הכוונה היא לתכשיט ירושלים של זהב כמבואר שם בגמ` ולא לעטרה המדוברת כאן בגמ`.
*
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו`: כך מבואר בשו"ע יו"ד סימן רמ"ח סעיף א`, ולכאורה סתירה למבואר בסימן רנ"א סעיף ג` דעני פטור, וכתב הש"ך בסימן רמ"ח לחלק אם יש לו כדי פרנסתו או לא עיי"ש.
*
למימרא דעכו וכו`: לפי רש"י עכו היא בצד מזרח של א"י (לכאורה אינה עכו של ימינו), ושאלת הגמ` היא שמהמשנה משמע שהיא בצד המזרחי צפוני, ומהברייתא משמע שיש  מקום צפוני עוד יותר מעכו, היא העיר כזיב. ותשובת הגמ` היא, שעכו היא המקום הצפוני ביותר בא"י, אך משם יוצאת עוד רצועה צרה עד כזיב, שמימינה ומשמאלה הוא חו"ל (ומה שמבואר בברייתא לגבי ההולך ברצועה זו, שצד שמאלו הוא א"י, צ"ל שמי שהולך מעכו לכזיב הולך בצד הימני של הרצועה (אמנם בציור המודפס בגמ` שלנו אין הדבר בא לביטוי).

דף ח

בנהרות דא"י כו"ע לא פליגי: מתייחס רק למחלוקת הברייתות ביחס לגט, ולא למחלוקת ר` יהודה וחכמים ביחס לעפר, וזו כוונת הדגשת רש"י.   
*
איזהו ארץ וכו`: שיטת ת"ק - טורי אמנון, דהיינו הר ההר, הוא הגבול הצפוני מערבי של א"י (לא תחתית ההר אלא הפסגה שלו, שבה נמצאת העיר קפלוריא). ונחל מצרים הוא הגבול הדרומי מערבי. ורואים כאילו חוט מתוח מפסגת הר ההר עד נחל מצרים, וכל מה שבתוך חוט זה הוא א"י. שיטת ר` יהודה - הים הגדול והאיים שבו הם חלק מא"י. אך רק חלק הים הגדול שנמצא מול א"י, ואילו כל חלק מהים הגדול שנמצא צפונה להר ההר או דרומה לנחל מצרים, אינו חלק מא"י. 
*
כיבוש יחיד שמיה כיבוש: עיין תוס` עמוד א`.
*
עצמו קנה: שכשם שבגט אשה מועיל בפ"נ, כך גם בשטר שחרור עבד, אע"פ שלכאורה לא שייך בו הטעם משום עיגונא, עיין בזה בתוס` ט` ע"א ד"ה שוו. 
*
נכסים לא קנה: דאין השטר מקויים (שהרי לא מועיל בפ"נ ביחס לנכסים). ואם תאמר, גם אם אין השטר מקוים, לכאורה היה לנו לומר דקנה אא"כ יבוא הבעלים ויערער. מכאן ראיה, שבדיני ממונות כאשר שטר אינו מקוים, אנו טוענים עבור הלווה (או המוכר) מזויף, גם אם המלווה אינו טוען זאת (כך מדייק כאן הרש"ש, ועיין בזה בהרחבה בתוס` ב` ע"א ד"ה ואם).

דף ט

רש"י ד"ה חוץ (בעמוד ב`): מה שכתב רש"י שבעבד גמרינן לה לה מאשה, הקשה הפורת יוסף למה לו טעם זה, תיפוק ליה דאינם בני שחרור (שהרי אינם קונים עבד במובן שישראל קונה עבד, עיין להלן ל"ח ומ`). ועיין תירוצו.
*
רצה לחזור בשניהם יחזור: דסבירא ליה לר"מ דהשחרור חוב הוא לעבד. ועיין במהר"ץ חיות י"ב ע"ב שהקשה ע"ז מציווי התורה שישתחרר העבד בשן ועין (שדין זה מובן רק אם זכות היא לעבד להשתחרר).   

דף י

רש"י ד"ה ופרכינן: עיין מהרש"א בביאור דבריו.
*
רש"י ד"ה כל מצוה: מה שכתב רש"י שהוספת רשב"ג היא בכך שלדידו מועיל "אחזוק" גם במצוות מדרבנן, לכאורה אין כוונת רש"י לומר שזהו ההבדל היחיד בין ת"ק לרשב"ג, שהרי מדברי הגמ` כאן (שרק ביחס לרשב"ג מבדילה בין החזיקו ללא החזיקו ולא ביחס לת"ק), עולה בבירור שת"ק ורשב"ג חולקים אם בעינן אחזוק, שלת"ק לא בעינן (אלא מעצם זה שהמצווה כתובה בתורה, תולים שהכותי מקיימה אלא אם יוכח להיפך). ואכן, בתוס` מוכח שת"ק ורשב"ג חולקים בשני דברים: א) כתיבה ולא אחזוק (כלומר המצווה כתובה אך לא ידועה לנו חזקה מיוחדת שהכותים מקיימים אותה) שלת"ק מועיל ולרשב"ג לא. ב) אחזוק ולא כתיבה, שלת"ק אינו מועיל ולרשב"ג מועיל. וצ"ע אם ניתן להעמיס דברים אלה ברש"י.
*
לא הכשירו בו אלא עד אחד: בעמ` ב` תקשה הגמ` מסיפא דמתני` (היו עדיו עדי כותים וכו`).  

דף יא

ממשעבדי נמי? לית ליה קלא: כלומר מכיוון שאין עדי חתימה אין קול להלוואה, ואז הלקוחות קונים קרקעות מהלווה בלי שיידעו שהמלווה יכול להפקיע, ובכה"ג אין המלווה יכול להפקיע כמבואר ברש"י. והנה מה שמבואר כאן בגמ` ע"פ רש"י שגובים רק ממשועבדים כיוון שאין עדי חתימה, לכאורה אינו מתיישב עם הגמ` בדף ג` ע"ב שם אומר ר"א "וגובה מנכסים משועבדים". ועיין שם בתוס`. 
*
רש"י בעמ` ב` ד"ה התם: לגבי סיום רש"י "כרבנן דמתניתין" עיין מהרש"ל.
*
רצה לחזור בשניהם יחזור: דסבירא ליה לר"מ דהשחרור חוב הוא לעבד. ועיין במהר"ץ חיות י"ב ע"ב שהקשה ע"ז מציווי התורה שישתחרר העבד בשן ועין (שדין זה מובן רק אם זכות היא לעבד להשתחרר).

דף יב

יכול הרב לומר לעבד וכו`: דווקא עבד כנעני ולא עברי כמבואר ברש"י, ועיין מהר"ם שיף.

אותו העבד לווה ואוכל: הדברים שבסוף עמ` א` מוסברים ברש"י בתחילת עמ` ב`. 
*
ולימא ליה הקדש וכו`: לכאורה קשה, הרי כמבואר בגמ` להלן (וכן ברש"י כאן ע"פ דברי הגמ` הנ"ל) אין הקדש חל על פחות משווה פרוטה. כך הקשה המהר"ם שיף ועיין שם קושיות נוספות במהלך הגמ` וביאורו של המהר"ם שיף.
*
אמאי ניזון מן הצדקה? להעדפה: רש"י מבאר שהכוונה היא לכך שהעבד זקוק ליותר מזונות מחמת חוליו. והקשה הרש"ש, שלכאורה היה מקום לחייב בכך את הקוטע ולמה ניזון מן הצדקה.
*
זכות הוא לעבד וכו`: לכאורה ראיה מהתורה דזכות הוא לעבד, שהרי ציוותה תורה שישתחרר העבד בשן ועין, ודין זה מובן רק אם זכות היא לעבד להשתחרר. כך הקשה המהר"ץ חיות, עיין שם.

דף יג

לא יתנו לאחר מיתה: דברי רש"י כאן סותרים לכאורה לדבריו לעיל ט` ע"ב ד"ה לא יתנו, ועיין שם בתוס` שביארו שרש"י חזר בו.
*
רב זביד מאי טעמא לא אמר כרב פפא: אף שההלכה היא שלקבורה לא חיישינן כמבואר בעמ` א, אין לומר שזו הסיבה שרב זביד לא אמר כרב פפא, שהרי רב זביד ורב פפא באים לבאר את דברי רב (שהמשנה מיירי בצבורין), ורב עצמו ודאי סובר שחיישינן לקבורה כמבואר בעמ` א` (מהר"ם שיף).

דף יד

אשרתא דסרבלי וכו`: רש"י מבאר שהיו חייבים לו כסף, אך מתוס` ד"ה לסוף משמע שמדובר בפיקדון, עיין מהר"ם שיף ומלוא הרועים. 
*
לסוף אישתמיט להו: עיין חידוש ביעב"ץ למה אין כאן מדבר שקר תרחק.
*
רש"י ד"ה כזכי דמי: דברי רש"י כאן אינם עולים בקנה אחד עם דבריו לעיל ט` ע"ב ד"ה לא יתנו, אך כבר כתבו התוס` שם (ט` ע"ב ד"ה לא יתנו) שרש"י חזר בו (בדף י"ג ע"א במשנה), וא"כ דברי רש"י כאן הם לאחר החזרה (רש"ש).
*
מצווה לקיים דברי המת: עיין תוס` לעיל י"ג ע"א וכן שו"ע חו"מ סימן רנ"ב, שלא בכל מקרה שבו אדם מורה על נתינה ונפטר מן העולם אמרינן מצווה לקיים דברי המת, אלא דווקא במקרה דומיא דהסוגיה כאן, שהפקיד את המנה ביד אדם וההפקדה הייתה על מנת לתיתו לאחר.

דף טו

אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר: לפי רבא, כשר בכה"ג אפילו בלי אחד שיאמר בפניי נכתב, שהרי יש כבר קיום לחתימה וכל העניין של בפ"נ הוא משום קיום (תוס` לקמן י"ז ע"א ד"ה אחד אומר.אמנם כשאחד אומר בפני נחתם, כן בעינן בפני נכתב, כמבואר לעיל ג` ע"א דלא אתי לאחלופי ולהכשיר גם בשאר שטרות בעד חתימה אחד).  
*
אילימא חציו ראשון וכו`: לכאורה מהלך הגמ` מובן רק לפי רבה ולא לפי רבא (שהרי לרבא ביארה הגמ` לעיל ג` ע"א שדי מעיקר הדין ב"בפני נחתם", ואמירת "בפני נכתב" אינה אלא משום איחלופי, ואם כן מה לי חציו ראשון או אחרון). עיין תוס` לעיל ג` ע"א ד"ה אתי לאחלופי. 
*
נכי ריבעא דממונא וכו`: ביאור הדברים- א) ראובן ושמעון חתומים על שטר ומת שמעון. ב) לגבי חתימת ראובן, בא ראובן ומעיד שהיא שלו (ודי בכך, שכן האומר זה כתב ידי, נאמן). ג) לגבי חתימת שמעון, מעיד ראובן ומעיד עוד אדם אחר, שאכן החתימה היא של שמעון. ד) במקרה כזה, הקיום אינו כראוי, שכן נמצא ש"שלושת רבעי עדות" מתקיימת על פי ראובן (אם שתי החתימות הן ה"שלם", אזי ניתן לומר שראובן מקיים "שלושת רבעי" מהשלם והמסייע מן השוק משלים עוד "רבע") ואילו בעדות של שני עדים בעינן שלכל אחד יהיה תפקיד של מקיים חצי עדות ("שלושת רבעי" נקרא בלשון חז"ל "נכי ריבעא").

דף טז

דלמא לעניין מקוואות ור` יהודה היא: פירש רש"י, שאם לעניין מקוואות טופח ע"מ להטפיח הווי חיבור, אין ראיה שלעניין נטילת ידיים לסירוגין ג"כ נאמר כך. והקשה הרש"ש, א"כ לשם מה מוסיפה הגמ` "ור` יהודה היא", כל מה שהגמ` הייתה צריכה לומר הוא "לעניין מקווואות שאני".
*
לא שנו אלא שאין הגט יוצא וכו`: עיין תוס` רי"ד בביאור מהלך הסוגיה.
*
לישנא אחרינא וכו`: ללישנא זו, שנים שהביאו גט צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ועל כרחך לישנא זו ס"ל כרבה, שהרי לרבא ודאי אין צריכים לומר (עיין תוס` ד"ה אלמא). ולכאורה קשה, הרי בסוגיה מוכח שבין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא חיישינן לאחלופי בשאר שטרות בעלמא (וכדי למנוע זאת חובה לעשות היכר על ידי כך שה"בפני נכתב" וה"בפני נחתם" ייאמרו על ידי אותו אדם), ואילו לרבה מבואר לעיל ג` ע"א שאין חשש אחלופי מהטעמים שמבאר שם. מתרץ המהרש"א (על רש"י ד"ה סיפא דקתני) שמכאן מוכח כדברי תוס` לעיל ד` ע"ב ד"ה רבה, שלמסקנת הסוגיה גם לרבה חיישינן לאחלופי, עיין שם.    

דף יז

מפני מה תיקנו זמן בגיטין: עיין מהרש"ל בביאור דברי הגמ` ורש"י.
*
שמא יחפה וכו`: לכאורה טעם זה לא שייך בזמן הזה דאין דין מיתה. ועמדו בזה תוס` לקמן י"ח ע"א ד"ה הנהו. 

דף יח

רש"י ד"ה שתי נשים: מה שכתב רש"י שפירש לים, ביאר הרש"ש "נראה דר"ל דהואיל וגירש לשתיהן מפני סיבה אחת דהיינו שלא תתעגנה (ולא מחמת קטטה) לכן יסברו שכתבן ביום אחד".
*
רש"י ד"ה גט ישן: מה שכתב רש"י "ותלד", כתב הרש"ש "לידה בכדי נקט".
*
רש"י ד"ה המשליש: תוס` הקשו על מה שכתב רש"י "והוא הלך לדרכו", ועיין ר"ן ורש"ש לתרץ דברי רש"י.
*
אלא לאלתר, אבל מכאן ועד עשרה ימים לא: כתב הרש"ש "ונראה דלאלתר לאו דווקא ולא בא אלא לאפוקי עשרה ימים כדמסיק" (ועיין שם שמועד עשרה ימים הוא כנגד עשרת ימי תשובה שדרך אדם להינחם על מעשיו בעשרה ימים וכו`).
*
לאחלופי בשאר שטרות: לפי פשוטו כוונת הגמ` דאתי לאחלופי בין המקרה דנן שבו שניים חתומים כעדים והשאר כתנאי לבין מקרה של שטר שבו חתומים כולם כעדים.

דף יט

ר` יוסי הגלילי וכו` ולא על האוכלין: במילים אלה חולק ריה"ג על ת"ק המכשיר בעלה של זית, דמאכל בהמה הוא (רש"ש). 
*
(ע"ב) ד"ה דחתימו: כתב רש"י "וישראל עשאוהו". עיין רש"ש.

דף כ

ודלמא אקנויי אקנו ליה רבנן וכו`: פירש רש"י מדין הפקר בי"ד הפקר. ומזה מוכח שהפקר בי"ד הפקר מועיל לא רק להפקיע מהאחד אלא גם לעשות ההקנאה לאחר. עיין במהר"ץ חיות שדן בזה.  
*
על טס של זהב נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה: ולדעתו אינו דומה להרי זה גיטך והנייר שלי, כי שם הנייר שלו והו"ל אותיות פורחות באוויר, אך כאן הנייר שלה ע"י נתינה שלו, גם אם הנתינה היא בתורת פירעון ולא בתורת נתינה שאינה פירעון (רש"ש). 

דף כא

והאיש כותב את שוברו: כתב רש"י "ומקנהו לאשה". אמנם לכאורה אין צריך הקנאה, שהרי השובר בידה רק בתורת ראיה. עיין רש"ש.
*
חרס של עציץ נקוב: משמע שאין אומרים שכיוון שעשוי מחרס יונק גם ללא נקיבה. עיין לעיל ז` ע"ב ובתוס` שם (הפניית הרעק"א כאן בגליון הש"ס).
*
על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול: למה דווקא נקוב- עיין תוס` לעיל ד"ה יצא (וכן תוס` רי"ד כאן). ומרש"י כאן נראה שפירש כשיטת ר"ת בתוס`.

דף כב

רש"י ד"ה ר` אלעזר היא: מה שכתב רש"י שאשה הבאה להינשא צריכה עדי מסירה, עיין תוס` ע"א ד"ה מאן חכמים, שרק בדבר היכול להזדייף צריכים להביא עדי מסירה, ובגט רגיל סגי בעדי חתימה.
*
אלא לאלתר וכו`: כעין זה לעיל דף י"ח, ועיין ברש"ש שם וכאן שלאלתר לאו דווקא.

חזרה לדף הראשי של אתר לימוד יומי