חכמת הדורות - אמרות, ציטוטים, מעשים

א. תנ"ך

קוהלת

"מה שהיה - הוא שיהיה; ומה שנעשה - הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר [-האומר-] ראה זה חדש הוא; כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו" (קוהלת, א, פסוקים ט-י).
*
"יוסיף דעת - יוסיף מכאוב" (קוהלת, א, יח. הפסוק המלא - "כי ברוב חכמה - רוב כעס; ויוסיף דעת - יוסיף מכאוב").
*
"טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל" (קוהלת, ד, יג).
*
"טוב ללכת אל בית האבל, מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (קוהלת, ז, ב).
*
"טוב לשמוע גערת חכם, מאיש שומע שיר כסילים" (קוהלת, ז, ה).
*
"אל תאמר, מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת על זה" (קוהלת, ז, י).

[ובמילים אחרות, אל תיגרר אחר הנטייה האנושית לעשות "אידיאליזציה של העבר"].
* 
"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר" (קוהלת, ז, טז).

[רש"י מפרש, שהפסוק מזהיר שלא לרחם על מי שאינו ראוי לרחמים. אך המצודת דוד מסביר, "אל תהיה צדיק הרבה לאסור על עצמך מה שהתירה התורה, למען עשות סייג וגדר"].
*
"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת, ז, כ). .
*
"כי לכלב חי, הוא טוב מן האריה המת" (קוהלת ט, ד).
*
"לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן. כי עת ופגע יקרה את כולם" (קוהלת ט, יא).

[להבדיל, מאמר קסטנר, "המקריות היא המעצמה החזקה בעולם"].
*
"חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קוהלת ט, טז).
*
"אי לך ארץ, שמלכך נער" (קוהלת י, טז).

[וכביאור המצודת דוד "אוי לך ארץ, אשר מלכך מתנהג בנערות, ואינו משים לבו בתיקון המדינה"].
*
"גם במדעך (=במחשבותיך, מבלי לבטא בשפתיים), מלך אל תקלל. ובחדרי משכבך (=בצנעה), אל תקלל עשיר; כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפים יגיד דבר" (קוהלת י, כ).
*
"שלח לחמך על פני המים; כי ברוב הימים - תמצאנו" (קוהלת, יא, א).  

שיר השירים

"עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה. רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (שיר השירים, ח, ז).

משלי

"אל תהי חכם בעיניך" (משלי, ג, ז).

[וביאר הרלב"ג "אל תהי חכם בעיניך ותתרשל מפני זה מלחקור עוד בענייני החכמה...תמיד חשוב היותך חסר בחכמה, ותהיה מפני זה חוקר בה תמיד ותוסיף על שלימותך שלימות"].
*
"לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה" (משלי, ו, פסוקים ו-ח).

[ראה הסבר המלבי"ם לפסוק זה, המיישב גם למה נאמר "ראה דרכיה וחכם", ולא "ראה דרכיה והיה חרוץ"].  
*
"הוכח לחכם - ויאהבך" (משלי ט, ח. אדם חכם, מקבל ביקורת באהבה).
*
"מים גנובים - ימתקו; ולחם סתרים - ינעם" (משלי ט, יז).  

[היינו, כל הנעשה בסתר ובאיסור, טעמו ערב יותר, וכלשון המלבי"ם, "כי האדם ימתק בפיו דבר שאינו ברשותו והוזהר ממנו". משלי, ט, יז].
*
"על כל פשעים - תכסה אהבה" (משלי י, יב).  
*
"נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב).  

[פירוש הדברים, יופי חיצוני ללא חכמה פנימית, שקול למתן נזם זהב על אף חזיר, שכמובן אינו מוסיף לו כל יופי ("סרת טעם", פירושו, כלשון המצודת דוד, ש"סרה ממנה טעם ועצת החכמה".

והמלבי"ם מוסיף על כך "ובנמשל, מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מידותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו, כחזיר הלובש נזם זהב"].
*
"יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י(.

[וכפי שפירש המצודת דוד "הצדיק, נותן לב לדעת אף רצון בהמתו". והמלבי"ם כתב "הצדיק הוא המתנהג על פי חוקי הצדק, לא לבד שנוהג על פי החוקים האלה עם בני אדם, כי גם עם בהמתו נוהג בחוקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכולתה, שגם זה מחוקי החכמה והצדק..."].
*
"דרך אויל, ישר בעיניו" (=האויל לעולם אינו מקבל ביקורת. כל שיעשה, ישר בעיניו. משלי יב, טו).   
*
"דאגה בלב איש, ישחנה" (משלי יב, כה).

[נחלקו המפרשים לגבי פירוש המילה "ישחנה". המצודת דוד מפרש שהכוונה היא מלשון כיפוף והנמכה, (כמו "הולך שחוח"), כלומר שימעיט את הדאגה ולא "ינפח" אותה. במסכת יומא, עה, א, מביאה הגמ` שתי דעות כיצד לפרש את המילה, ושתיהן שונות מפירוש המצודת דוד. לדעה אחת, פירוש המילה הוא "ישיחנה בפני אחרים", כלומר יספר את הדאגה לאחרים, ולדעה שניה, פירוש המילה הוא "ישיחנה מדעתו". מעניין לציין שהמדענים בזמננו נחלקים במחלוקת דומה, האם לאחר טראומה כדאי לספר אותה לאחרים או לשמור ולהדחיק אותה. ראו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3586712,00.html].
*
"חושך שבטו - שונא בנו" (משלי, יג, כד).

[היינו, מי שאינו מייסר ומוכיח את בנו כשהולך בדרך רעה, הרי הוא כשונא את בנו, שהרי בסופו של דבר הוא מביא לידי רעתו].
*
"לב - יודע מרת נפשו; ובשמחתו - לא יתערב זר (משלי, יד, י).  

[נראה שפירושו כך - גם אם אנשים אחרים משתתפים בצער או בשמחה של אדם, מכל מקום, את מלוא עוצמת השמחה או העצב יכול לחוש ולהבין רק האדם עצמו שחש את הרגש. המלבי"ם פירש את הדברים כמתייחסים לרגשי אשמה או למצפון נקי: "הלב של האוילים יודע מרת נפשו, שנפשו הפנימית מרה לה, ואין לה מנוח, כי אשמה הנפש ההיא ומרגשת בו, וכן בשמחת הלב של הישרים, לא יתערב זר, כי הוא דבר פנימי והרגשה עלומה מאד"].
*
"אוהבי עשיר - רבים" (משלי, כ, יד).
*
"ברוב עם, הדרת מלך, ובאפס לאום, מחיתת רזון" (משלי, יד, כח).

[היינו, כאשר המלך אהוב ומלווה ב"עם רב", הרי שזהו הדרו ותפארתו. אך כאשר אינו אהוב, ויש עמו "אפס לאום", הוא משיג את "הדרו" בדרכים של "מחיתת רזון", כלומר שבירתם והפחדתם של רוזנים נחותים ממנו. על פי מצודת דוד].     
*
"בלב נבון - תנוח חכמה, ובקרב כסילים - תיוודע" (משלי, יד, לג).

[היינו, הנבון מצניע את הידע שלו, ואינו מגלה אותו כלפי חוץ אלא ברגע הנכון. הכסיל לעומתו, אינו מחמיץ הזדמנות להראות לכול את מעט הידע שיש לו].  
*
"מענה רך, ישיב חמה" (משלי, טו, א. ביאר המצודת דוד "הכועס על מי, והוא משיב לו מענה רך, בזה משיב חמתו מעליו").
*
"טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" (משלי טו, יז).

[כלומר אדם מעדיף ארוחת ירק דלה הניתנת לו באהבה, על פני ארוחה דשנה של "שור אבוס", הניתנת לו בפנים זועפות].
*
"ושונא מתנות - יחיה" (משלי, טו, כז).

[על פי רש"י, פירוש הדברים הוא ששנאת מתנות חינם מביאה להגינות ומרחיקה מן הגזל. אך ישנם פירושים אחרים]. 
*
"כל דרכי איש - זך בעיניו" (משלי טז, ב. הכוונה היא לקושי האדם להפעיל ביקורת עצמית).
*
"תועבת ה` כל גבה לב" (משלי, טז, ה).
*
"טוב ארך אפים, מגיבור. ומושל ברוחו, מלוכד עיר" (משלי טז, לב).

[כלומר מלחמות האדם הפנימיות, עם יצרו, קשות יותר ממלחמה רגילה, והמנצח בהן גדול יותר]. 
*
"טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז, א).

[מבאר המצודת דוד "יותר טוב לאכול פת חרבה [יבשה] בשלווה, משיהיה לו מלוא הבית בשר זבוח [שחוט] בריב וקטטה"].
*
"תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י).

[כלומר האדם המבין מושפע מגערה צודקת, יותר משמושפע הכסיל ממאה מלקות].
*
"פגוש דוב שכול באיש, ואל כסיל כאיוולתו" (משלי יז, יב. עדיף לפגוש דוב שכול מאשר כסיל באיוולתו).
*
"גם אויל מחריש, חכם ייחשב. אוטם שפתיו, נבון" (משלי יז, כח).
*
"לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב).

[היינו, הכסיל, גם כשהוא מחפש תבונה, אין זה משום שהוא באמת מתעניין בה, אלא שהוא חושב כיצד יוכל להתגאות ולהראות את חכמתו]. 
*
"משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה" (משלי יח, יג).

[היינו, לעולם אל תענה או תתווכח לפני שהבנת עד סופם את דברי בן שיחך].
*
"רוח איש - יכלכל מחלהו; ורוח נכאה - מי ישאנה" (משלי יח, יד).

[כלומר אדם חולה יכול להחזיק מעמד אם רוחו איתנה. לעומתו, אדם עם רוח נכאה, לא יחזיק אפילו אם גופו בריא].
*
"מוות וחיים - ביד לשון" (משלי יח, כא).
*
"איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה` יזעף לבו" (משלי יט, ג).

[כלומר פעמים רבות אדם גורם לעצמו רעה באיוולתו, והוא מפנה שאלות כלפי מעלה מדוע קרה לו כך וכך].
*
"הון - יוסיף רעים רבים" (משלי יט, ד).  
*
"שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).
*
"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו).

[פירוש הדברים הוא, שאין שיטת חינוך אחידה לכול, אלא "כל נער על פי דרכו", על פי סגולותיו השכליות והנפשיות. וכלשון המלבי"ם, "כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות - יש שמוחם חד ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו - ובין במעשים - יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמידה מיוחדת, ויקבל אותה בקל. וזה, יוכר בהנער לפי התשוקה ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה". 

[המשך הפסוק הוא "גם כי יזקין, לא יסור ממנה". וביאר המלבי"ם "כי ההרגל שיורגל בנעוריו, יעשו בו חיקוי [=מלשון לחקוק] עצום, ורושם שמור בנפש, לא יסור גם לעת זקנה"].
*
"בנפול אויבך - אל תשמח, ובכשלו - אל יגל לבך" (משלי כד, יז).
*
"הוקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך" (משלי כה, יז. אל תבקר בבית רעך פעמים רבות מדי..).
*
"אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשווה לו גם אתה" (משלי כו, ד).

[מאידך, פסוק אחד לאחר מכן, נאמר להיפך! - "ענה כסיל כאיוולתו, פן יהיה חכם בעיניו". רוב המפרשים מיישבים את הסתירה כך - אל תענה לו בצורה של ויכוח או חרפות, משום שכך תרד לרמתו. אלא הסבר לו בצורה המתאימה לו, מהי האמת והיכן הוא טועה].
*
"ככלב שב על קאו, כסיל שונה באיוולתו" (משלי כו, יא).

[היינו, הכסיל אינו לומד לעולם מטעויותיו, כמו הכלב, שכאשר הוא מקיא, הוא חוזר ואוכל את מה שהקיא ואינו מבין שהקיא הדבר מחמת רעתו].
*
ראית איש חכם בעיניו - תקווה לכסיל ממנו (=יותר ממנו)" (משלי כו, יב).

[פירוש - אם ראית איש שמחזיק עצמו לחכם, דע שאפילו לכסיל יש יותר תקווה (=סיכוי לטוב) מאשר לאותו אדם. משום שמצבו של טיפש היודע שהוא טיפש, עדיף ממצבו של אדם שמחזיק עצמו לחכם].
*
"חכם עצל בעיניו, משבעה משיבי טעם" (משלי כו, טז).

[כלומר העצל, במוצאו לעצמו תירוצים מדוע לא לעמול, משכנע את עצמו כי מדובר בתירוצים חכמים, ואפילו "שבעה משיבי טעם"  שיתווכחו עמו, לא ישכנעוהו להיפך]. 
*
"מחזיק באוזני כלב, מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

[כלומר אל לאדם להתערב בריב לא לו, והעושה כן משול למתגרה בכלב שלא לצורך].
*
"אל תתהלל ביום מחר, כי לא תדע מה ילד יום" (משלי כז, א).
*
"יהללך זר, ולא פיך. נכרי, ולא שפתיך" (משלי כז, ב).
*
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

[כשם שאדם המשקיף במים, רואה את פניו שלו, כך גם כשאדם חש כלפי חבירו רגש מסוים, אהבה או שנאה, הרגש המוחזר אליו מצד חבירו יהיה דומה. אך ישנם פירושים רבים אחרים לפסוק זה].
*
"טוב רש הולך בתומו, מעיקש דרכים והוא עשיר" (משלי כח, ו).    
*
"מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב - ירוחם" (משלי כח, יג).
*
"תחת שלוש רגזה ארץ,ותחת ארבע לא תוכל שאת - תחת עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תיבעל,ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי כא-כג. כל אלה הם דברים המעוררים סלידה).
*
"פתח פיך לאילם" (משלי לא, ח). 

[זוהי הוראה לדיינים, וכפי שמסביר המצודת דוד "אם מי יבוא לדין, ויהיה כאילם לבלי דעת לסדר טענותיו, אתה פתח פיך בעבורו להסדיר טענותיו"].

מלכים

"אל יתהלל חוגר כמפתח" (מלכים א, פרק ב פסוק י"א).

[מלך ישראל אומר כך למלך ארם. ומבאר המצודת דוד "החוגר חרבו לרדת למלחמה, אין לו להתהלל כאשר יתהלל הפותח ומתיר חגורת חרבו בשובו מן המלחמה בנצחון". מכאן, משמש הביטוי עד היום כאמירה לפיה - אל תתהדר שהצלחת בעשיית מעשה כלשהו, קודם שווידאת שהמעשה בוצע עד תומו].

המשך יבוא אי"ה...

ב. חז"ל

מסכת אבות

"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (אבות, א, י).

[לגבי "אהוב את המלאכה" פירש רע"ב (=ר` עובדיה מברטנורא, המפרש העיקרי על המשניות) "אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום". לגבי "ושנא את הרבנות" פירש הרע"ב ש"רבנות" פירושו גדולה מדומה, שלא יאמר אדם - גדול אני, ואין מכבודי לעסוק במלאכה].
*
"אמור מעט ועשה הרבה" (אבות, א, טו).
*
"כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (ויש גורסים - ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה)" (אבות א, יז).
*
"על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום" (אבות, א, יח).
*
"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (דרך ארץ = מלאכה, עבודה). שיגיעת שניהם, משכחת עוון" (אבות, ב, ב).
*
"כל תורה, שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות, ב, ב).
*
"הוו זהירין ברשות (=היו זהירים ביחסיכם עם השלטון). שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראים כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו" (אבות, ב, ג).
*
"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור; ואל תאמן בעצמך עד יום מותך (אל תהיה שאנן שלא תיכשל בחטא, אלא שמור על עצמך עד יום מותך), ואל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע (כלומר אל תאמר דברים עמומים שאין להבינם, תוך הסתמכות על כך שבסופו של דבר השומע יבין), ואל תאמר, לכשאפנה- אשנה, שמא לא תיפנה" (אבות, ב, ד).
*
"הוא (=הלל) היה אומר: אין בור ירא חטא (=מי שחסר ידע מהו המעשה הנכון, אינו יכול להישמר מן החטא רק על סמך מצפונו והרגשתו בלבד); ולא עם הארץ חסיד (=כנ"ל); ולא הבישן למד (=שהרי הוא בוש לשאול), ולא הקפדן מלמד (=שהרי מתביישים לשאול אותו), ולא כל המרבה בסחורה, מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (אבות ב, ה).
*
"אמר להם (ר` יוחנן בן זכאי לתלמידיו), צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה (=ההיפך מקנאה וצרות עין). ר` יהושע אומר, חבר טוב. ר` יוסי אומר, שכן טוב. ר` שמעון אומר, הרואה את הנולד. ר` אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם" (אבות ב, ט).

[כיצד נכללת מעלת ראיית הנולד בכלל לב טוב? התשובה לכך היא, שראיית הנולד אינה רק תוצאה של חכמה או טביעת עין, אלא של אכפתיות. אדם רגיש, משתדל לראות את הנולד כדי לא לגרום למעשה שיפגע בזולת. כך עולה מפירוש רבינו יונה למשנה זו].  
*
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך; ואל תהי נוח לכעוס" (אבות ב, י).

[ר"ע מברטנורא מבאר שישנו קשר בין שתי מימרות אלו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואימתי יהא זה, כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס, אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך"].
*
"עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ב, יא).

[עין הרע פירושו צרות עין וקנאה. יצר הרע פירושו [כאן] נהנתנות ורדיפת תאוות. "שנאת הבריות", לפי הר"ע מברטנורא פירושו שנאת חינם, ואילו לפי הרמב"ם פירושו "שמואס בחברת הבריות ואוהב לישב יחידי". פירוש נוסף מביא הר"ע מברטנורא "אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות וגורם שהכול שונאים אותו"].
*
"התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (אבות ב, יב).

[אל תחשוב שמכיוון שאבות אבותיך היו חכמים וידענים, לא תצטרך להתאמץ].
*
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז).
*
"הסתכל בשלושה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, א).
*
"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג, ב).
*
"כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום (=הקב"ה) נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג, י).
*
"הכול צפוי, והרשות נתונה" (אבות ג, טו. כלומר ידיעתו של ה` את הדברים מראש, אינה סותרת את הבחירה. וכבר האריכו גדולים וטובים בעניין זה).
*
"...איזהו חכם? הלומד מכל אדם...איזהו גיבור? הכובש את יצרו...איזהו עשיר? השמח בחלקו...איזהו מכובד? המכבד את הבריות..." (אבות ד, א).
*
"אל תהי בז לכל אדם (=לשום אדם), ואל תהי מפליג (=מרחיק, מזלזל) לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).
*
"אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד" (אבות ד, ח. כלומר היחיד שיש לו הסמכות לשפוט ביחידות, בלי הרכב, הוא הקב"ה).
*
"יהי כבוד תלמידך, חביב עליך כשלך" (אבות ד, יב).    
*
"אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (אבות ד, טו. כלומר אין בידינו להשיב על השאלה מדוע בעולם הזה הצדיקים מתייסרים והרשעים שלווים. פירוש זה מובא ברע"ב, אך ישנם פירושים נוספים).
*
"רבי מתיא בן חרש אומר: (א) הוי מקדים בשלום כל אדם. (ב) והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (אבות ד, טו).
*
אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו" (אבות ד, יח).
*
"הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק" (אבות ד, כ).
*
"אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" (אבות ד, כ. התוכן קובע ולא החיצוניות).
*
"הקנאה, והתאווה והכבוד, מוציאן את האדם מן העולם" (אבות ד, כא).
*
"שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם. החכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל (=ממהר) להשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ואחרון אחרון (=אם שאלוהו שתי שאלות, עונה לפי הסדר), ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם" (אבות ה, ז).
*
"ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי, עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך, חסיד. שלי שלי ושלך שלי, רשע" (אבות ה, י. וראה שם במשניות ההמשך, חלוקות נוספות לארבעה סוגי בני אדם). 
*
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן" (אבות ה, טז).
*
"לפום צערא, אגרא" (אבות ה, כג. לפי מידת הצער והמאמץ, כך מידת השכר).   
*
"הלומד מחבירו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד" (אבות ו, ג).

מדרש תנחומא

"אתה מוצא שלושה שמות נקראים לו לאדם: אחד - מה שקורים לו אביו ואמו; ואחד - מה שקורים לו בני האדם; ואחד - מה שקונה הוא לעצמו" (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל, א`).

מכילתא

"כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג (= בגזירות מלכות רומי). אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג! אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך? ואמרה תורה (שמות, כב, כב): אם ענה תענה - אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו: נחמתני רבי" (מכילתא משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה יח).

תלמוד ירושלמי, מסכת פאה

"דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיו להם דילטורים (=מלשינים והולכי רכיל), היו יוצאים במלחמה והיו נופלים...אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להם דילטורים, היו יורדים למלחמה ונוצחין..." (ירושלמי, מסכת פאה, פרק א` הלכה א`).

מסכת ברכות

"כשחלה ר` יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידו לבקרו...אמרו לו: רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (שתפחדו מהקב"ה כמו שאתם פוחדים מבשר ודם). אמרו לו תלמידיו: עד כאן? (=הא ותו לא?). אמר להם, ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה, אומר, שלא יראני אדם" (ברכות, דף כח עמוד ב).  
*
אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה (ברכות נ"ח).

מסכת תענית

הרבה למדתי מרבותי, ומחבריי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם (תענית דף ז` ע"א). 
*
הגמרא במסכת תענית, דף כב, עמוד ב, מספרת על "רבי ברוקא חוזאה" שהיה מהלך בשוק, ושאל את אליהו הנביא אם יש בשוק זה מישהו שניתן לומר עליו שהוא "בן עולם הבא". הראה לו אליהו על שני אנשים פשוטים. רבי ברוקא רץ אליהם ושאלם מה מעשיהם. וענו לו כך: "אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי (בדחנים אנו, ומבדחים אנשים עצובים); אי נמי (=כמו כן), כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו (כאשר אנו רואים שניים שיש ביניהם תגרה וקטטה), טרחינן ועבדינן להו שלמא (אנו טורחים ועושים ביניהם שלום)". 

מסכת מגילה

"אי חקלאה מלכא הוי, דיקולא מצאוריה לא נחית" (מגילה דף ז` ע"ב) (תרגום: גם כשהחקלאי הופך למלך, הסל שהיה רגיל לתלות בצוארו בעודו חקלאי לא יירד ממנו. פירוש: מי שלא הורגל במלכות, גם כשייהפך למלך ימשיך במנהגיו הפחותים הישנים).
*
"כפין עניא ולא ידע" (מגילה דף ז` ע"ב) [תרגום: רעב העני, ואינו יודע. פירוש: העני רעב, אך מרוב מצוקה לפעמים הוא אינו יודע שהוא רעב. לדוגמה - שם בגמרא מסופר על האמורא אביי, שחשב שהוא שבע, עד שהגיע למקום מסוים שבו הגישו לו אוכל, ואז נוכח כמה הוא רעב, עיין שם].

מסכת עירובין

"אמר ר` יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם [=בדברים (רש"י)], חוץ מאשה, תינוק ותינוקת...פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והייתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת, רבי, לא שדה היא זו? [=הרי זו שדה פרטית, ואין לך רשות לעבור כאן]. אמרתי לה, לא דרך כבושה (=סלולה) היא? (כלומר הרי כולם הולכים כאן).. אמרה לי, ליסטים כמותך כבשוה!" (עירובין, נג, ב).
*
"בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו (=התנהגותו בזמן שכרותו), בכיסו (=התנהגותו במסחר ומו"מ), ובכעסו. ואמרי לה (=ויש אומרים) אף בשחקו" (עירובין, סה, ב).

מסכת פסחים

"תנו רבנן, שבעה דברים מכוסים [=נעלמים] מבני אדם. אלו הן: יום המיתה (מתי ימות), ויום הנחמה (רש"י- מתי יתנחם מדאגתו), ועומק הדין (רש"י- הרוב טועים בדין. פירוש שני- עומק הדין לעתיד לבוא), ואין אדם יודע מה בליבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה (מלכות חייבת - מלכות הרשע בעולם)" [פסחים, נד, ב].
*
"יפה שתיקה לחכמים. קל וחומר, לטפשים" (פסחים, צט, א).
*
[ההוראות להלן הן חלק מההוראות של ר` עקיבא לר` יהושע בנו, במסכת פסחים קיב, א] "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים (רש"י - כי ראשם ורובם בתורה ולא בענייני הציבור)...אל תיכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חברך...עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (כלומר אם ביכולתך להשיג כל צרכי שבת כהלכה אך לשם כך הנך נזקק לצדקה, עדיף ש"תעשה שבתך חול", כלומר שלא יהיו לך די צרכי שבת, ובלבד שלא תזדקק לבריות).
*
"אמר ליה רב לרב כהנא, פשוט נבילתא בשוקא, ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, וגברא רבא אנא, וסניא בי מילתא" (פסחים קיג, א). 

[אמר רב לרב כהנא, פשוט נבילה בשוק בשכר, ואל תאמר כהן אני, אדם גדול אני, ושנוא עלי הדבר. היינו, אל יבחל אדם באף מלאכה לפרנסתו, והכול עדיף מלהיות בטל].

מסכת יומא

"האומר דבר לחבירו, הרי הוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור" (כלומר כשאדם מספר לך דבר, נקודת המוצא היא שיש לשמור את הדבר בסוד, אלא אם כן קיבלת ממנו היתר לספר). [יומא, ד, ב].
*
"לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" (כלומר כשאתה פונה אל אדם בדברים, קודם כול קרא לו ואח"כ התחל לדבר, ולא לדבר מייד את תוכן הדברים) [שם].

מסכת סוכה

"לא לימא ליה איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמורי שיקרא" (לא יאמר אדם לתינוק אתן לך דבר, והוא אינו נותנו, משום שע"י זה מלמדו שקר) [מסכת סוכה דף מ"ו עמוד ב`].

מסכת יבמות

"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות, דף סה).

[כלומר אל תשמיע ביקורתך או דעתך במקום שבו ברור שלא יקבלו אותם].

[ובמילותיו של אבן גבירול - "מי שאינו שומע לדבריך - סלק מעליו טורח אמריך"].  

מסכת בבא קמא

"חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש" (בבא קמא, צב, ב).

[="כשחברך קורא לך `חמור`, טול אוכף ושים על גבך". כוונת הדברים- אל תתנגד מייד לביקורת המושמעת כלפיך, אלא צא מנקודת הנחה שאם אדם אמר עליך כך וכך, כנראה שיש בדברים לפחות שמץ אמת). מסכת בבא קמא, דף צ"ב עמוד ב`.
*
בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן (בבא קמא דף צ"ב עמוד ב`).

מסכת בבא מציעא

שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם ימותו, אם שותה אחד מהם יגיע למקום יישוב. דרש בן פטורה: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד במות חבירו. בא רבי עקיבא ולימד, חייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא, דף ס"ב).

"איסתרא בלגינא, קיש קיש קריא" (מטבע בודד בתוך כד משמיע צליל חזק. אדם קטן עושה רעש רב מכל מעלה קטנה שיש בו. איסתרא= מטבע מסוימת מזמן הגמרא. לגינא=כד. קיש קיש קריא=קורא קיש קיש) [בבא מציעא דף פ"ה].

מסכת סנהדרין

"אהבה מקלקלת את השורה" (אהבה גורמת לאדם לעשות דברים שאינו עושה בדרך כלל). [סנהדרין כ"ה].
*
"אמר קיסר לרבן גמליאל: יודע אני במה אלוקיכם עוסק. נתאנח רבן גמליאל. אמר לו (הקיסר), מה זה? אמר לו רבן גמליאל, בן אחד יש לי בכרכי הים ויש לי געגועים עליו, ומבקש אני שתראהו לי. אמר לו (הקיסר), וכי יודע אני היכן הוא? אמר לו (רבן גמליאל), מה שיש בארץ לא ידעת, מה שיש בשמים ידעת?"[סנהדרין ל"ט].
*
"כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת, אין שומעין לו" (סנהדרין, פט).

מסכת עדויות

"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (מסכת עדויות).  

[היינו, יחס החברה אל האדם תלולי בסופו של דבר במעשיו, ולא בקשרי משפחה וגורמים אחרים. המעשה במלואו מובא במסכת עדויות: "בשעת מיתתו (-של התנא עקביא בן מהללאל)...אמר לו (-בנו) - אבא, פקד עליי לחבריך (=צווה עליהם שיקרבוני). אמר לו, איני מפקד. אמר לו, שמא עילה (=עוולה) מצאת בי? אמר לו, לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (=השאלה אם יקרבוך או ירחקוך תלויה רק במעשיך, ואין לנצל קשרי משפחה)"].

מסכת דרך ארץ זוטא

אם אמרו עליך אחרים דבר רע, גדול יהיה בעיניך כקטן. אם אמרת על אחרים דבר רע, קטן יהיה בעיניך כגדול, עד שתלך ותפייסו (דרך ארץ זוטא, א).
*
היה כאסקופא (סף, מפתן) התחתונה, שרוב בני אדם דורסין אותה. לסוף כל הבניין כולה נסתר והיא במקומה עומדת (דרך ארץ זוטא, ג).
*
רבי אליעזר הקפר אומר, אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהם, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהם (=לרעה) [דרך ארץ זוטא, ט].

מדרש משלי

לחכימא - ברמיזא. לשטיא- בכורמיזא (החכם - ברמז. הטיפש - במקל).  

המשך יבוא אי"ה...

ג. דורות מאוחרים יותר

לבי במזרח, ואנוכי בסוף מערב.

[ר` יהודה הלוי. אמרה זו היא ביטוי לשאיפתו לירושלים (מזרח), על אף היותו בספרד (סוף מערב)].
*
מהזהירות, שלא תרבה להיזהר (רבינו בחיי).
*
הלשון - קולמוס הלב (רבינו בחיי).
*
"היין יוסיף חכמת המשכיל, ויכפיל שטות האוויל. ויחדש אהבת אוהב, ויחדש איבת האויב" (מתוך ספר אורחות צדיקים, ב"שער השמחה", המאריך בתכונותיו הכפולות של היין).
*
"תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ובלב שלם" (ר` יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני).
*
"וחכמי כל אומה הסכימו כי אין להעתיק (=לתרגם) ספר, עד ידע שלושה דברים: סוד הלשון אשר יעתיק מגבוליה; וסוד הלשון אשר הוא מעתיק אליה; וסוד החוכמה אשר הוא מפרש מיליה" (ר` יהודה אלחריזי, בתרגומו לפירוש המשניות לרמב"ם). 
*
"דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה...אבל הטפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה...(רמב"ם, הלכות דעות, ה, יא. עיין שם ראיותיו מפסוקים).
*
אדם דואג על איבוד דמיו (=כספו), ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים (ידעיה הפניני). 
*
"הצדיקים האמיתיים, אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" (הרב קוק).
*
"היודע שאינו יודע - יודע. ושאינו יודע שאינו יודע - אינו יודע" (פתגם המובא בספר אלפי מנשה, לר` מנשה מאיליא. ע"פ ביאורו שם, הכוונה היא לכך שמי שאינו יודע שאינו יודע, לעולם לא ילמד ויישאר בבורותו). 
*
"האדם, כשישליך מעל פניו השקר, ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא".

[מלשונו של רבי אברהם בן הרמב"ם, ב"מאמר על דרשות חז"ל. הרקע לדברים - במסכת פסחים, דף צד עמוד ב, מובא ויכוח בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם באשר לתופעות אסטרונומיות מסוימות. בסופו של הויכוח, הודיע רבי יהודה הנשיא כי "נראים דבריהם מדברינו", ואף הביא ראיה לדברי חכמי אומות העולם. על כך כתב רבי אברהם בן הרמב"ם, כי זהו הטעם שבגינו נקרא רבי יהודה הנשיא בשם רבינו הקדוש. ובלשון רבי אברהם בן הרמב"ם "ובאמת נקרא אדון זה, רבינו הקדוש, כי האדם, כשישליך מעל פניו השקר, ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, אין ספק כי קדוש הוא"].
*
מספר מימרות המיוחסות לר` שלמה אבן גבירול (ב"מבחר הפנינים"):
א) "החברים, שלוש כתות: מהם - כמזון, אשר לא תוכל לעמוד בלעדיו. ומהם - כרפואה, אשר תצטרך אליו לעיתים. ומהם - כמדווה, אשר אינך צריך לו לעולם".
ב) "אל ירבו בעיניך אלף אוהבים, ואל ימעט בעיניך שונא אחד".
ג) "שמונה הם, אם יבזו אותם אל יאשימו כי אם עצמם: הבא לסעודה שאינו קרוא לה, והמצווה בבית אדם בפניו, והמבקש כבוד משונאו, והשואל שאלה מכילי (=קמצן), והנכנס בדברי בני אדם מבלי שיכניסו אותו בם, והמזלזל במלך, והיושב במקום שאינו ראוי לו, והמספר דברים למי שאינו מאזין לו".
ד) "כשאני מדבר דבר, הוא מושל בי. וכשאיני מדבר בו - אני מושל בו" [מימרה דומה מיוחסת לר` יהודה החסיד - כל זמן שלא הוצאת את הדיבור מפיך, אתה מושל בו. מרגע שהוצאתו, הוא מושל בך. אבן גבירול עצמו, במקום אחר, אומר גם "סודך - אסירך: אם תגלהו - תהיה אסירו"].
ה) "אם תתחרט פעם אחת על השתיקה, תתחרט על הדיבור פעמים רבות" (=אם הינך מתלבט בין דיבור לשתיקה, עדיף שתשתוק, משום שהסיכוי שתתחרט על השתיקה נמוך בהרבה מכך שתתחרט על הדיבור).
ו) "טוב לי לסבול שוטה, מחצי שוטה, והוא השוטה הרוצה להראות שהוא דעתן".
ז) "אין נקב המחט צר, לשני אוהבים, ואין רוחב העולם מכיל שני שונאים".  
*
אין שלם מלב שבור (הרבי מקוצק).
*
"כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת, שכן אמת מעושה - שוב אינה אמת" (הרבי מקוצק).
*
"אמרו חכמי המוסר, האמת כבד, על כן נושאיו מעטים" (המאירי בפירושו לספר משלי, א, ד).
*
"אין שנאה כשינאת הדת" (שו"ת חוות יאיר סימן קל"ו. מתייחס לשינאת הדיינים הגויים ליהודים הבאים להתדיין לפניהם).
*
"מי שאינו שומע לדבריך - סלק מעליו טורח אמריך" - רבינו שלמה אבן גבירול.

[וכדברי הגמרא במסכת יבמות דף ס"ה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"]. 
*
ר` לוי יצחק מברדיצ`ב ("סניגורם של ישראל"), הלך עם אדם אחר, ובדרכם ראו כפרי המושח את גלגלי העגלה בזפת ותוך כדי כך מתפלל. כעס המלווה ואמר- אדם זה, אפילו כשהוא עוסק בתפילתו, מעז למצוא לו זמן למשוח את גלגליו בזפת. אמר ר` לוי יצחק- אדרבה, אדם זה, אפילו כשהוא עסוק במשיחת גלגליו בזפת, מוצא את הזמן להתפלל.
*
"ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו, כמה מסרחת נבילה זאת. אמר להם, כמה לבנים שיניה" [רבינו בחיי, בספר חובת הלבבות, שער ו`. ומוסיף רבינו בחיי- "והייתה כוונתו להוכיחם, שלא ילמדו לשונם לדבר רע וישוב להם טבע (=ותיהפך תכונה זו לחלק מטבעם). וכן, כשילמדו לשונם לדבר טוב, ישוב להם טבע קבוע"].
*
"דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם… כי כל עשב ועשב יש לו שירה…ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה" (ר` נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סד; חלק ב, סג; חלק ב, ט).
*
"שמעתי מחכמי הפילוסופים, שאלו לגדול שבהם ואמרו לו, הלוא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו [=יותר מאיתנו], והלוא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת איתנו, היאך יכון הדבר הזה? השיבם ואמר להם: מי צופה למרחוק, הננס או הענק? הוי אומר, הענק, שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס. ואם תרכיב הננס על צוארי הענק, מי צופה יותר למרחוק, הוי אומר, הננס, שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק. כך אנחנו ננסים רוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליה, ומכוח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים, ולא שאנו גדולים מהם" (ר` ישעיה דטראני, שו"ת הרי"ד, סימן ס"ב).

באופן דומה, כתב רבי אברהם בן הרמב"ם: "אין זה מן הנמנע שיתברר למאוחרים מה שלא התברר למי שקדם להם, וזאת אף על הרוב, מפני שהמאוחר מקבל בצורה מובנת יותר מה שהקודם כבר טרח עליו וביררו, והוא מתפנה לבירור מה שלא ביררו, ולהסיק מה שלא הסיקו אותו הקודם, משום התעסקותו בזולתו" (בספרו "המספיק לעובדי ה`". שם הוא כותב זאת כטעם לכלל שלפיו הלכה כאמוראים אחרונים כאשר הם חולקים על אמוראים ראשונים).
*
"הספקות עשו את האנשים חכמים" (ר` שמואל די אוזידא, מדרש שמואל על פרקי אבות, פרק ה`, משנה י"ט).

[הלשון המלאה: "...הויכוח מן הצדדים [=בין הצדדים], ההפכיות בעיון ובלימוד, הוא סיבת יציאת הדבר לאור והודע האמת והתבררו, בזולת שום ספק [=בלי שום ספק], ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש, והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים"].  
*
"עיקר הלימוד...הוא הלימוד הבא מכתיבת יד. אשר על כן, נקראו החכמים `סופרים` " [(מהרש"א, בבא בתרא, י, ב (מתייחס למימרת הגמ` "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו")].
*
"החכמים ז"ל, אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה".

[אמרה זו לקוחה מלשונו של רבי אברהם בן הרמב"ם ב"מאמר על דרשות חז"ל". פירוש הדברים - כשהינך שומע דבר מסוים ודן אם לקבלו, אל תתמקד בזהות האומר, אלא בתוכן הדברים עצמם. הרקע לדברים אלו של רבי אברהם בן הרמב"ם הוא דברי הגמרא בפסחים צד, א, שם מבואר שרבי יהודה הנשיא קיבל את דעתם של חכמי אומות העולם בניגוד לדעת חכמי ישראל בויכוח שהתעורר לגבי תופעה אסטרונומית מסוימת. בתחילה סבר רבי יהודה הנשיא כחכמי ישראל, אולם לאחר מכן הודה כי צדקו חכמי אומות העולם ואף חיזק דבריהם בראיה. רבי אברהם בן הרמב"ם מוסיף, שם, כי רדיפת אמת זו היא זו שבזכותה נקרא רבי יהודה הנשיא בשם "רבינו הקדוש"].

[פתגמים נוספים ברוח זו, נאמרו על ידי רבינו שלמה אבן גבירול: א) "אל תבוש לקבל את האמת מאי זה מקום שתבוא, ואפילו מאדם פחות". ב) "החכמה - אבידת המאמין, צריך שיבקשנה אפילו בדברי הכופרים"].   
*
"כאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" (איגרת הרמב"ן).
*
"זכור כי לא ירוחם מחר אשר לא ירחם היום" (המאירי, ב"חיבור התשובה").
*
"שאלו לחכם אחד, מי הם יותר גדולים, החכמים או העשירים. אמר, החכמים. אמרו לו, אם כן מה לחכמים בפתחי העשירים יותר מן העשירים בפתחי החכמים? אמר, מפני שהחכמים מכירים מעלת העושר והעשירים אינם מבינים מעלת החכמה" (פירוש המאירי על ספר משלי, יד, כד).
*
"אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך, ואמר להם, כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו, בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו" (פירוש המאירי על מסכת אבות, פרק א משנה א).

[ההקשר של סיפור זה - במשנה במסכת אבות נאמר "ועשו סייג לתורה". המאירי מפרש זאת כך: "ויראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי, ובמקום הראוי לו ובדברים הראויים לו אם מצידו אם מצד השומעים". בהמשך לכך מביא המאירי את הסיפור לעיל].
*
"אף החכם אין ראוי לו להאריך יותר מדאי, אף בדברי חכמה, כי הלשון קרובה להיכשל, ועל צד רחוק (כלומר נדיר הדבר) שלא יכשל בהרבותו דברים" (מאירי על ספר משלי ו, יט).
*
"שמור פיך כשמור האישון, כי מוות וחיים ביד לשון" (מאירי על ספר משלי, יב, יג. בפרק כה פסוק טו מוסיף המאירי "הלשון אין בה עצמות, ותשבר עצומים").
*
"שאפילו משכיל שבמשכילים צריך לעצת זולתו" (מאירי, אבות, פרק א` משנה ו`. הוא ממשיך וכותב "ודרך צחות אני אומר, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". לפני כן כותב, כי "אי אפשר לאדם בלא אוהב שיספר לו קורותיו ויתקן ענייניו בעצתו").

[בפירושו לספר משלי פרק כ פסוק יח אומר המאירי "ידוע שכל אדם צריך עצה ואפילו המשכיל שבמשכילים, כי האדם קרוב אצל עצמו, ולרוב תאוותו בהפקת מחשבתו העולה על רוחו, טח מראות עיניו מהשכיל...ולפיכך צריך עצת האחרים שלא הושקעו במחשבה ההיא, ולא יסור עין שכלם בם, וייעצוהו כפי הראוי"].
*
עצבות אינה עבירה. אך למקום שהיא משליכה את האדם, לא תוכל שום עבירה להשליכו (ר` אהרן הגדול מקרלין).
*
האדם הגרוע ביותר הוא מי שכוח לשונו עולה על כוח שכלו (ר` משה אבן עזרא).
*
ר` ברוך אפשטיין, מחבר ה"תורה תמימה", היה נגד ספרים שמטרתם לתמצת בקצרה ספרי הלכות מפורטים.  בספרו "מקור ברוך" הוא משבח את מחבר הספר "חיי אדם", שקרא לספרו בשם זה, שכן בכך הוא מונע את האפשרות לעשות קיצור לספרו (שהרי איש לא יקרא לספרו "קיצור חיי אדם).
*
[המימרה הבאה אינה מן המקורות אלא מתוך "תכריך של סיפורים" לשי עגנון-] "מה בין מורה הוראה צעיר למורה הוראה זקן? מורה הוראה צעיר בקי בשולחן ערוך ויודע מקור כל דין, ואילו הלכה למעשה אינו יודע. מורה הוראה זקן, יודע להורות, ואילו את מקור הדין בשולחן ערוך אינו זוכר".
*
בספר "חקרי הלכות והלכות שכנים" מביא הרב י. זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק את הסיפור הבא : `ושמענו שהגר"ח מוולוז`ין הורה למזכירו שיפתח את כל המכתבים שהגיעו לתלמידי הישיבה, שמא יש בהם תלמיד שאינו הגון ויוכל ר` חיים להוכיחו. מספרים שבאחד המכתבים נאמר, שאשתו של זה ילדה בן, מיהר המזכיר לבשר זאת לתלמיד, שאלו התלמיד: מאיזה אשה נולד הבן? השתומם המזכיר: וכי שתי נשים לך, ועובר אתה על חרם דרבנו גרשום? השיב התלמיד: וכי בפתיחת מכתב זה אין חרם דרבינו גרשום?`.

המשך יבוא אי"ה...

חזרה לדף הראשי של אתר לימוד יומי