דברי תורה לפרשת וישב


 
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו (לז, ג)- לכאורה, לפי נימוק זה ("כי בן זקונים הוא לו") נמצא שהיה צריך לאהוב יותר את בנימין, שנולד אחרי יוסף (ולמעשה בנימין הוא "בן הזקונים" האמיתי). 

החזקוני מיישב, שהואיל ורחל מתה עם לדת בנימין, היה יעקב פחות קשור לבנימין מאשר ליוסף
(נראה שכוונתו לומר, שהקשר חזק יותר עם הבן שאותו מגדלים במשותף עם האשה, כי הבן מבטא עבור הוריו את תוצאת הזוגיות ואת ביטויה).
*
וימצאהו איש והנה תועה בשדה וגו', ויאמר, את אחי אנוכי  מבקש (לז, טז)- תיאור זה של התורה, כיצד הלך יוסף לחפש את אחיו ולא מצא אותם, ומצא אותו איש תועה בשדה וכו' לכאורה נראה כמיותר. הרשב"ם מיישב, "להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא ביקשם עד שמצאם, ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו, הלך וביקשם, כמו שאמר לו אביו, 'והשיבני דבר'". ומעין זה ברמב"ן, ועיין ברמב"ן גם הסבר נוסף.  

[ייתכן גם, שהכתוב בא להראות עד כמה יוסף לא היה מודע למזימותיו של אחיו נגדו, ולכן התאמץ כל כך לחפשם, כלשונו- "את אחי אנוכי מבקש". ועוד ייתכן שהכתוב בא להראות דווקא להיפך, שהלשון "את אחי אנוכי מבקש" רומזת לנסיונותיו להתקרב אל אחיו ולהשיב את קרבתם].
*
ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות (לז, כ)- הקושיה ידועה, איך עשו האחים דבר שאף אדם נקלה שבנקלים לא יעשה כמוהו, להרוג את אחיהם? כמו כן יש להקשות, שבפרשת ויחי משבח יעקב את יהודה על כך שהעלה את הרעיון להוציא את יוסף מן הבור (עיין ברש"י שם), וקשה, וכי שבח הוא זה, שהיו בו מעט הרהורי חרטה על מה שעוללו?  

האור החיים כותב על כך, שהאחים חשבוהו כ"רודף", לאחר שהביא את דיבתם רעה אל אביהם ואמר לאביהם שהם עושים דברים שחייבים מיתה בגינם, וכלשון אור החיים: "ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש, ומה גם נפש צדיק אחיהם...אולי שהאחים דנו בו דין זומם, כי מצינו שהוא הביא דיבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, שהוא אמר שאכלו אבר מן החי, גם אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה, ועל עדות הקרובים גם כן, אשר על כן דנו בו משפט עד זומם, ופטורים הם מדיני שמים".

ואף הספורנו כתב שרצו להרגו מדין רודף [פעמיים כותב כך הספורנו- פעם על פסוק יח, ופעם על פסוק כה (על המילים "וישבו לאכול לחם", מסביר הספורנו איך ייתכן שישבו בשלווה לאכול לאחר מעשה קשה זה, והוא כותב- "שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם...מפני שחשבו את יוסף לרודף, שכל הקודם להרגו זכה, כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה"].

 

אמנם קשה, אם כן מדוע נחשב להם חטא? [אמנם יש לציין שהספורנו בפסוק י"ח מכוון לתרץ קושיה זו, וכותב שהחטא לא היה בעצם כוונתם להמיתו, אלא בכך שהתאכזרו והקשו לבבם כשהתחנן אליהם, וכך אכן מדויק בפסוק להלן מ"ב כ"א (אבל אשמים אנחנו...בהתחננו אלינו ולא שמענו)]. ועוד קשה, הרי מפשט הכתובים עולה בצורה מפורשת שהסיבה להריגתו הייתה שנאתם של האחים וקנאתם בו, ולא פסיקה הלכתית של דין רודף כתוצאה מהלשנה ליעקב (שהרי התורה מתארת את שנאתם, ומייד לאחר מכן את הריגתו. וכן, נאמר בפסוק "הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו...ונראה מה יהיו חלומותיו", משמע שהרגוהו מחמת שנאתם הנובעת מחלומותיו). 


לכאורה צריך לומר כך: באמת הרגוהו מחמת שנאתם אליו, ואין לעוות את פשט הכתובים. אלא שכיוון שהיו צדיקים, לא היו הורגים אותו לולא היו משכנעים עצמם שיש צידוק הלכתי למעשה, מדין רודף, כמו שכתבו הספורנו ואור החיים.

ובמילים אחרות, הפסוק מתאר את המניע הנסתר והפנימי שלהם, שהיה שנאה וקנאה, אך מניע זה "התחבא" עמוק בתוכם, והם עצמם שכנעו עצמם שהמעשה מוצדק גם על פי גדרי המוסר. ואכן שכיח הדבר, שאדם מונע על ידי תאווה, או מניע של שנאה וכדומה, אך לעצמו (ולסביבתו) הוא מספק הסברים מנומקים ומלומדים. מאחר שהתורה היא תורת אמת, היא מתארת את המניע הפנימי, מה שבאמת גרם בסופו של דבר למעשה.

 

[למלבי"ם ישנה דרך אחרת מהספורנו ואור החיים. לפי המלבי"ם, חששם של האחים לא היה שרוצה להורגם, אלא הם חששו שיוסף גורם להם להידחות מפניו כשם שישמעאל נדחה מפני יצחק ועשיו מפני יעקב והפכו לטפל: "כי עד עתה, רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה, ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשיו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדיבוק האלוקיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשיו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה'. ובאשר לא ידעו השבטים, שעתה יתנוצץץ העניין האלוקי על מיטה שלמה, ושכל שבטי י-ה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתונת פסים שמורה, שרוצה לייחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בעניין החלומות כי חושב למלוך עליהם... ועל פי זה חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קודש ויתן לחרם יעקב וישראל לגידופים"].

*
וישמע ראובן ויצילהו מידם (לז, כא)- קשה, מדוע הצעתו של ראובן (לזרוק את יוסף לבור) נקראת הצלה, והרי בבור יש אפשרות לנחשים וכד'? עונה על כך האור החיים ביסוד הבא: חיות רעות ופגעי טבע וכד' לא יהרגו אדם אם לא החליטו מן השמים שאכן ראוי הוא, מסיבה כלשהי, למות. מה שאין כן כאשר אדם קם על חבירו להרגו בידיים ממש, ייתכן שמזימתו תצלח בידו ויצליח בהריגתו, אף אם לא נגזר משמים על חבירו למות, שכן אדם הוא בעל בחירה, ואין הקדוש ברוך הוא מונע מבעל בחירה לבצע זממו אף אם לא נגזר כן על הקרבן.

לכן סבר ראובן שעדיף שיפול יוסף לבור עם חיות רעות, שלא יהרגוהו אם משמים יוחלט שאין דינו למיתה, ממה שיפול ביד אחיו, שהם בני אדם בעלי בחירה ויעלה בידם להרגו אף אם לא נגזר על יוסף משמים למות. ובלשון אור החיים: "פירוש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו 'ויצילהו מידם', פירוש, מיד הבחירי". 

 

 

הרב שטיינמן, באיילת השחר על התורה, מביא דברים אלה של האור החיים, אך מביא גם שבספר תולדות הגרי"ז מסלנט כתוב בשם הגר"ח מוולוז'ין, שההשקפה הנפוצה ששלאדם יש יכולת לפגוע באדם שלא נגזר עליו להיפגע, אינה נכונה. ניתן לפגוע רק באדם שנגזר עליו להיפגע, אך כמובן יש לאדם את הבחירה אם לבצע את הפגיעה בעצמו [ובלשונו- "אמנם בספר תולדות הגרי"ז מסלנט כתוב, אמר הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, שמעתי מהחסיד, וגם אני אמרתי כן אפילו מנערותי, שזה טעות מה שמורגל בפי העולם שבעל בחירה יכול לעשות לאדם בלתי גזירת הבורא, רק שבכל דבר נגזר על האדם באיזה אבן יינגף, אבל בבעל בחירה לא נגזר איזה בעל בחירה יעשה לו לטוב ולמוטב. אבל אם לא נגזר לו מן השמים, אין בעל בחירה יכול לעשות לו מאומה"].

 

לאחר הבאת דברים אלה כותב הרב שטיינמן שלמעשה אין  מחלוקת, וגם כוונת האור החיים איננה שאפשר לפגוע באדם אחר ללא רצון הבורא, אלא שאם בעל בחירה רוצה לפגוע באחר, אותו אדם אחר צריך זכויות רבות יותר כדי להינצל: "ונראה לי דלכולי עלמא, מי שלא נגזר עליו מיתה לא ימות. ומכל מקום יש דברים המעוררים קטרוג ומצריכים יותר זכויות בשביל להינצל, וכעין דאיתא בברכות נה ע"א, ג' דברים מזכירים עוונותיו של אדם, קיר נטוי וכו'. דעל ידי שמהלך במקום סכנה, צריך יותר זכות להינצל. וזה הטעם דבמקום שיש רצון של בעל בחירה להזיק, צריכים יותר זכויות להינצל ממנו" (ובהמשך כותב הרב שטיינמן תוספת הסבר: "והמציאות היא דבמקום שאין רצון בעל בחירה, ההנהגה במידת הרחמים חזקה מאוד, דהקב"ה מאריך אף ומשתמש במידת הרחמים במידה גדולה מאוד, אבל כשמגיע רצון של בעל בחירה, ניתן כוח גדול לבעל בחירה, דרצונו החזק גורם להנהגה חדשה על האדם שנמצא תחתיו, דבזה ייתכן שההנהגה היא שמסתכלים על החטא במדרגה אחרת, ואז קשה מאוד להינצל, ולפיכך להינצל מבעל בחירה צריך כוחות מאוד גדולים"). ועיין שם עוד הרחבה נוספת.   

*

היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה וכו' (לח, כה)- תמר מוצאת להורג בשריפה, ואף על פי כן אינה מלבינה את פניו של יהודה בצורה מפורשת, לומר שהרתה ממנו. מכאן למדו חז"ל במספר מקומות (ברכות מג ע"ב, סוטה י ע"ב, כתובות סז ע"ב, בבא מציעא נט ע"א), "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". ומבאר רש"י בברכות, שאמרה תמר "אם יודה יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו". 

ישנו דיון רחב במפרשים ובפוסקים האם אכן כשהגמ' אומרת "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", הכוונה היא ממש לומר שהלבנת פנים היא אחת מן העבירות של ייהרג ואל יעבור, כלומר שאכן אסור לאדם להציל עצמו כאשר תיגרם כתוצאה מכך הלבנת פנים. עיין מאירי בברכות מג ע"ב (המאירי מכנה את דברי הגמ' כ"דרך הערה", משמע שכוונת הגמ' דרך הפלגה וצחות ולא דין ממש), ומנגד עיין בתוס' במס' סוטה דף י' ע"ב (שממנו עולה לכאורה במפורש שיש כאן ממש חיוב ייהרג ואל יעבור, שהרי תוס' שואל שם מדוע לא נמנית הלבנת פנים בכלל האיסורים דייהרג ואל יעבור). ועיין בפני יהושע על בבא מציעא שם. ועיין בתורה תמימה, בראשית לח כה, ובשו"ת בניין ציון (לבעל ערוך לנר) סימן קעב. ישנם עוד מקורות רבים לעניין זה, ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך הלבנת פנים. 

לדיון נרחב בעניין זה, בו מובאים המפרשים העיקריים כלשונם, ראה בקישור הבא (בקובץ הנפתח יש לעיין מעמוד 146 והלאה):

haoros.com/download.asp?kovetzID=932&ext=doc     
*
וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וגו' (לט, ח)- מילת "וימאן" לכאורה מיותרת, כמבואר למעיין בלשון הפסוק (שהרי כל המשך הפסוק מתאר את סירובו, ואם אין צורך לציין בתחילת הפסוק "וימאן").


מיישב השפת אמת, שמטרת הפסוק ללמד כיצד יילחם האדם ביצרו: תחילה עליו "למאן", דהיינו, להחליט לסרב בלי טעם שכלי אלא מכוח ההרגשה הפנימית שמדובר בדבר רע שאין הקב"ה חפץ בו. ורק לאחר שעלה בידו למאן בדרך זו, יפנה שכלו אח"כ למצוא את הטעמים השכליים.

ובלשון השפת אמת "פירוש, בתחילה מיאן בעבירה בלי טעם, רק כמו שאמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת, שעל ידי יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן, על ידי 'וימאן', בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל, ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת. וזהו שאמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת וכו' (לחכמתו) חכמתו מתקיימת. וכתוב, הן יראת ה' היא חכמה, פירוש, החכמה הבאה בכוח היראה".
*
עוד כתב השפת אמת בעניין מעשה יוסף: "איתא בגמ', יוסף מחייב הרשעים [כוונתו לדברי הגמ' במס' יומא דף לה ע"ב, שם מבואר שרשע המתרץ את עצמו ואומר הייתי נאה וטרוד ביצרי ולכן הרשעתי, אומרים לו- כלום היית נאה יותר מיוסף? הרי גם הוא היה נאה, ולא הרשיע]...וצריך ביאור, כי הייתכן שיאמרו לרשע שיהיה כיוסף הצדיק? אכן הפירוש, כי אלו הצדיקים הובאו לידם הנסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. ועל ידי שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בניסיון, הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג"כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות".
*

הן אדוני לא ידע וכו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים (לט, ט)-  לכאורה, הסיום לא היה צריך להיות "וחטאתי לאלוקים", אלא "וחטאתי לאדון" (שהרי הפסוק כולו מסביר מדוע המעשה מהווה בגידה באדון).


שמעתי מאבי ליישב כך: רש"י בפסוק א' מסביר, שפרשה זו נסמכה לפרשת תמר כדי ללמדך, שגם תמר וגם אשת פוטיפר התכוונו ביסוד הדברים לשם שמים [בלשון רש"י- "כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה" (זהו ההסבר השני של רש"י, ועיין בו להסבר נוסף)]. כאשר אשת פוטיפר שכנעה את יוסף, היא השתמשה בנימוק זה של "לשם שמים", וניסתה להסביר לו שאמנם בנסיבות רגילות יש כאן מעשה עבירה, אך כאן המעשה מותר שכן הוא "לשם שמים". על כך ענה לה יוסף, שהדבר לא ייתכן: קיום רצון ה' לעולם אינו יכול להתבצע בדרך של רמיסת ערכים בסיסיים שבין אדם לחברו. לכן מדגיש יוסף "וחטאתי לאלוקים", לומר, שהואיל והמעשה שאת מבקשת הוא בגידה באדון ומעילה באמונו, לא ייתכן שזו הדרך לקיים את רצון אלוקים, אלא להיפך- וחטאתי לאלוקים.

*

וחטאתי לאלוקים (שם)- מקשים, מדוע נאמר "וחטאתי", ולא בלשון עתיד, "אחטא".


שמעתי על כך תירוץ בדרך "ווארט": בתחילת הפרשה מסופר, שיוסף סיפר לאביו את דיבת האחים, ומבואר ברש"י, שחלק ממה שאמר עליהם היה שהם חוטאים בעריות. והנה, הדין הוא, שאסור לאדם לספר חטא של חברו, משום לשון הרע, אפילו אם הדבר אמת (רמב"ם, דעות, ז, ב, וכן ב"חפץ חיים" בכלל א'), ואיך מותר היה לו לספר? על כרחך צריך לומר, שההיתר היה מצד "לשון הרע לתועלת", דהיינו, שלעתים מותר לספר על חטא הזולת, אם המספר מתכוון לתועלת, כמבואר באריכות בחפץ חיים כלל י', וגם כאן, יוסף תירץ עצמו בכך, שכוונתו לתועלת. אולם, ה"חפץ חיים" פוסק (בהלכות לשון הרע, כלל י סעיף ג), שאם המספר עצמו נגוע באותו חטא שבו נגוע האדם המדובר, אזי הסיפור אסור (שכן, בכזה מקרה ודאי אין כוונת המספר לתועלת, גם אם הוא חושב כך). לכן אומר יוסף, אם אחטא בעצמי בעריות, נמצא שמה שסיפרתי על אחיי בעבר הוא חטא לשון הרע, ולכן אומר בלשון עבר "וחטאתי לאלוקים".     

*
בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך (מ, ג)- משל ידוע של המגיד מדובנא, מסביר כיצד ניתן לראות מתוך החלומות עצמם (של שר המשקים ושר האופים) ומתוך ההבדל ביניהם, כי פתרון חלומו של שר המשקים הוא לטובה, ואילו פתרון חלומו של המשקים הוא לרעה:

המשל- שני ציירים התחרו ביניהם מי מצייר טוב יותר. שניהם ציירו אדם המחזיק פירות בידו. באה ציפור לאחד הציורים, והתחילה "לאכול" מהפירות. אמר הצייר, ציורי אמיתי כל כך, עד שהציפור טועה לחשוב שמדובר בפירות אמיתיים, והיא באה לאוכלם. ענה לו הצייר האחר, אדרבה, אילו היה הציור אמיתי, לא הייתה הציפור ניגשת אל הפירות לאוכלם, כי היא הייתה פוחדת מהאדם (בציור) המחזיק אותם. אם הציפור לא חששה, סימן הוא שהאדם המצויר אינו נראה כאדם אמיתי.

והנמשל- בחלומו של שר האופים הוא מחזיק בידיו סלים עם מאכל, והציפורים באות לאכול מן הסלים. חלום זה משמעותו, שהאדם שבחלום (שר האופים) חדל לתפקד ולשמש כאדם (חי), כי אילו היה אדם, היו הציפורים פוחדות. 

הסבר נוסף (כיצד ניתן לראות מעצם ההבדל בין החלומות את את ההבדל בין גורלם של שר המשקים ושר האופים) שמעתי בשם הרה"ג ארנטרוי (לונדון): שר המשקים רואה בחלומו את עצמו פועל פעולות (מחזיק הכוס בידו, סוחט אותה על כף פרעה וכו' כמתואר בפסוקים) ואילו שר האופים רואה בחלומו את עצמו כאדם שאינו עושה דבר אלא עומד (הוא עומד עם סלים, והציפורים אוכלות מראשו). מותר החי מן המת הוא העשייה, היכולת לעשות ולפעול. נמצא שמהחלומות עצמם יש רמז להבדל בין הפתרונות. 
 






שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;