דאי בעי מפקע ליה וכו' (דף צב ע"א)

המאירי כותב שבקריעה כזו אין איסור תורה בשבת ("ויש בשוליו מקום תפירה שיהא יכול להרחיבה בלא איסור תורה"), כי אילו היה בדבר איסור תורה, לא היה ניתן לומר "דאי בעי מפקע ליה וכו'".  

בנסכא (דף צב ע"א)


כלומר, מדובר באופן שבתוך הארנק יש חתיכות כסף ארוכות ולא מטבעות, ולכן לא נוצר מצב שבו כל הכסף בחוץ שיוכל להתחייב על הגניבה.

ולפי זה, כבר אין צורך להעמיד במוציא דרך שוליו וכו' כדלעיל, אלא ניתן גם להעמיד כרגיל במוציא דרך פיו. ועיין בהערה הבאה.

וכיוון דאיכא שנצין וכו' (דף צב ע"א)

כלומר, עדיין מתחייב על הגניבה לפני שמתחייב על השבת, שהרי כשהכלי כולו בחוץ (עם הכסף שבפנים) כבר מתחייב על הגניבה, ואילו לעניין שבת, כל זמן שרצועות הארנק ("שנצין") עדיין בפנים, פטור. 

והנה, מלשון הגמ' ("וכיוון דאיכא שנצין, מפיק ליה עד פומיה, ושרי ושקיל, ושנצין אגידי מגוואי") משמע שהשנצין נמצאים בצד של פי הארנק, והקושיה מבוססת על ההנחה, שההוצאה נעשית כשפי הארנק פונה פנימה ואחוריו החוצה (מה שהגמ' מכנה קודם "דרך שוליו"), ולכן כשגומר להוציא את הארנק, השנצין עדיין בפנים. אך כבר הקשה על כך תוס' רי"ד, הרי לפי מסקנת הגמ' לעיל, שהעמידה ב"נסכא", כבר אין צורך באוקימתא של דרך שוליו, וא"כ ניתן להעמיד כאן כשמוציא דרך פיו. התוספות רי"ד מתרץ מה שמתרץ, אך תירוצו אינו מתיישב עם הגירסה כפי שהיא לפנינו (לפני תוס' רי"ד הגרסה בקושית הגמ' היא רק- "והא איכא שנצין", ולפי גירסה זו הוא מתרץ, שקושית הגמ' מתייחסת לשנצין שבשולי הארנק, אך הגרסה לפנינו בגמ' אינה כך, ומשמע ממנה שהקושיה היא מהשנצין בפי הכלי). ואולי ייתכן לומר שאין הכי נמי, הגמ' יכלה לתרץ שמוציא דרך פיו ואין בעיית שנצין, אך הגמ' העדיפה למצוא אוקימתות שעל פיהן אפשר להעמיד את הברייתא בין בדרך שוליו ובין בדרך פיו. 

מקיש מזבח למשכן וכו' (דף צב ע"א)

החשבון הוא כדלהלן: גובה הלויים הוא עשר אמות (כך מניחה הגמ' כעת), והם נושאים באוויר מזבח שגובהו עשר אמות. כשנושאים משא, שליש מגובהו נמצא מעל הנושא (כלומר, מעל ראשו, או כתפו, עיין רש"י), ושני שליש מתחת. נמצא, ששני שליש מגובה המזבח, שהם שש ושני שליש אמה, נמצאים מתחת לראשי הלויים. ממילא נמצא, שמקרקעית המזבח עד הארץ יש כשלוש אמה ושליש, שהם הרבה יותר מעשרה טפחים. 

ואיבעית אימא מארון וכו' (דף צב ע"א)

ביאור הדברים: הבעיה במקור הקודם היא, שהוא מתבסס על ההנחה שהלויים היו גבוהים י' אמה. והנחה זו אינה ודאית, כי ייתכן שרק משה היה גבוה כך. רש"י מוסיף, שייתכן ששאר הלויים היו גבוהים רק ז' אמה. נראה שאין כוונתו דווקא ז' אמה, אלא זוהי דוגמה לשיעור שבו בטלה ראיית הגמ' [כי אם גבוהים ז' אמה, ושני שליש מהארון (ו' אמה ושני שליש) נמצא בגובה שמתחת ראשם, נמצא שמתחתית הארון עד הארץ יש שליש אמה, שהם שני טפחים, מעל הארץ].

לכן מביאה הגמ' ראיה אחרת (לכך שהמשאות היו באוויר יותר מי' טפחים) וראיה זו נכונה גם אם נניח שהלויים היו ג' אמות, כמונו. והראיה היא לא מנשיאת המזבח, אלא מנשיאת הארון: הארון, גובהו י' טפחים (ולא אמות), והלויים גבוהים ג' אמות (שהם י"ח טפחים), וההנחה היא, כדלעיל, שתמיד שני שליש מגובה הדבר הנישא נמצא מתחת לגובה ראש הנושא, כך שנמצא ששני שליש מעשרת הטפחים של גובה הארון נמצאים מתחת לגובה י"ח טפחים, כך שעדיין נשאר מקרקעית הארון עד הארץ, יותר מי' טפחים.

לכאורה קשה, הרי אם הלויים הם ג' אמות בלבד, כיצד נשאו את המזבח, שהיה גובהו י' אמה (הלוא צריך להתקיים הכלל, ששני שליש מהגובה יהיה מתחת לראש הנושא). עיין בש"ס ארטסקול הערה 34 [מביא בשם מנחת ברוך, שהיו לויים בגובה ג' אמה אך היו גם גבוהים יותר בגובה ז' אמה. ועיין שם עוד].

ותיבטל דעתו אצל כל אדם (דף צב ע"א)

עייין בתוספות בתחילת עמ' ב' (תוס' מדייקים מכאן שהכלל "בטלה דעתו" נכון לא רק ביחס לאדם בודד, אלא אפילו ביחס למקום שלם, שאם הוא חריג, בטלה דעתו).

בטלה דעתן אצל כל אדם (דף צב ע"ב)

לפי תוספות, הכללים בעניין זה הם כך: אדם יחיד, לעולם בטלה דעתו אצל כל אדם. אך כאשר מדובר במקום שלם, הדבר תלוי: אם סיבת חריגותו היא משום שהטבע או הנסיבות במקום זה שונות, אין בטלה דעתו. אך אם הוא סתם חריג, בטלה דעתו. 

לאחוריו ובא לו לאחוריו (דף צב ע"ב)

כלומר, שתכנן לקחת מאחוריו וכך באמת עשה. ואין כאן חיסרון של "לא אתעבידא מחשבתו", אך יש חיסרון אחר, שזוהי שמירה פחותה ואולי נפטור אותו מצד העובדה שאין דרך להוציא כך. זהו הבסיס למהלך הגמ' כאן ובהמשך.

לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב, הא לאחריו ובא לו לאחריו פטור (דף צב ע"ב)
 
וכבר הקשה רבי עקיבא איגר בחידושיו, איך ייתכן הדבר? אם "לאחריו ובא לאחריו" פטור (מדין שמירה פחותה ולאו אורחיה וכו'), אזי אין מקום לחייבו ב"לאחריו ובא לפניו", שהרי זה דומה למצב שבו אדם התכוון לעשות מלאכה בשינוי שלא כדרכה, ובמקרה יצא שעשה כדרכה, שאז בוודאי שפטור.

ואולי יש לחלק, שכאן, "בכלל מאתים  מנה", כי אין לו עניין להוציא דווקא לאחריו, ונמצא שהתוצאה הסופית בוודאי הייתה רצויה בעיניו אף בתחילה (רק שחשב להסתפק בפחות מכך). [אך לפי מהלך זה, אם מסיבה כלשהי חשב להוציא דווקא לאחריו, יהיה פטור, וצ"ע].      

מדקאמר להו אי אתם מודין, לאו מכלל דפטרי רבנן? (דף צב ע"ב)

מקשים המפרשים, הרי אדרבה, מהלשון "אי אתם מודים" משמע שחכמים אכן מודים לו, וכיצד מסיקה הגמ' שהם חולקים עליו? הרמב"ן והרשב"א ועוד מיישבים, שמכך שרבי יהודה אומר ש"לא מצאו תשובה לדברי", על כרחך שחכמים לא מצאו חילוק בין "הוציאו לאחוריו" לבין "פונדתו ופיה למטה", ולכן, אם הם פוטרים כאן, מן הסתם הם פוטרים גם כאן. 

[וכל זה בהוה אמינא, אך במסקנה מפרשת הגמ' שאכן חכמים מודים לר' יהודה שפטור, ובכל זאת סברו לחלק בין "הוציאו לאחוריו" לבין "פונדתו ופיה למטה" (ולפי זה, מה שאמר ר' יהודה "לא מצאו תשובה לדברי וכו'", הכוונה היא רק שלדעתו, חילוק חכמים אינו נכון ואינו מספק. וכן "אני לא מצאתי תשובה לדבריהם", הכוונה היא שלדעתם של חכמים, חילוקו של ר' יהודה אינו מספק, עיין בחידושי הר"ן)].     

הוציאוהו שנים וכו' (דף צב ע"ב)

להלן סיכום הדעות בסוגיה ביחס לשנים שעשו מלאכה (מלאכה שאילו היה עושה אותה ביחיד היה חייב עליה), ובעניין ההבדל בין מצב שבו כל אחד עושה חצי מלאכה, לבין מצב שבו שניהם יחד עשו את כל המלאכה:

א) אם כל אחד עשה חצי מלאכה, לכולי עלמא שניהם פטורים. כגון, במלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אם ראובן עשה את העקירה מרשות היחיד ושמעון עשה את ההנחה ברשות הרבים, שניהם פטורים. המקור לכך הוא הפסוק בויקרא ד, "ואם נפש אחת תחטא בעשותה", וממלים אלה למדים- יחיד שעשאה חייב, שניים שעשאוה פטורים.

ב) אם שניהם עשו את כל המלאכה יחד, בזה ישנן שלוש דעות: רבי מאיר מחייב. רבי שמעון פוטר. ורבי יהודה סובר כך: אם המצב הוא ש"זה יכול וזה יכול", דהיינו כל אחד משניהם יכול היה לעשות בעצמו ובכל זאת עשו יחד, רבי יהודה פוטר. אך אם המצב הוא ש"זה אינו יכול וזה אינו יכול", רבי יהודה מחייב.

ג) אם שניהם עשו את כל המלאכה יחד, והמצב הוא ש"זה יכול וזה אינו יכול", דהיינו ראובן לבד יכול היה לעשות בעצמו ואילו שמעון לבד לא היה יכול, אזי לכולי עלמא ראובן חייב ושמעון לא, כי שמעון אינו אלא מסייע בעלמא, ו"מסייע אין בו ממש".

 
דברי תורה והלכות בדוא''ל
ניתן לקבל בדוא"ל דברי תורה והלכה יומית
[לידיעה המלאה]