מסכת עבודה זרה, הערות וביאורים לפרק ראשון



לפני אידיהן של עובדי כוכבים וכו' (ב' ע"א) 

הטעם מבואר ברש"י, משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים וכו'. מקור דברי רש"י הוא בדף ו' ע"א, בסוף העמוד. ועיין שם בגמ' אפשרות לטעם נוסף.

לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן וכו' (ב' ע"א)

בדף ו' ע"ב מבארת הגמ' כיצד כל אחת הפעולות המנויות במשנה עלולה להביא לחשש האמור (למשל, כאשר שואלים מהעכו"ם, הם שמחים על כך שישראל צריך להם וכו', עיין שם).

רומי חייבת (ב' ע"ב)

"רומי חייבת" פירושו "רומי הרשעה" (רש"י שבועות דף ו' ע"ב).

כסף וזהב שלי הוא וכו' (ב' ע"ב)
  
כלומר מה שטענתם "הרבינו כסף וזהב", לאו טענה היא, כי ריבוי הכסף והזהב איננו פעולה אלא תוצאה, ותוצאה זו תלויה כולה בי - אני הוא המחליט למי הכסף ולמי הזהב, ואינכם יכולים לזקוף זאת לזכותכם.

יש להעיר, שכשם שעל הטענות הקודמות אמר הקב"ה "לצורך עצמכם עשיתם", גם כאן יכול היה לומר כך. אולי יש לומר, שכאן אין צורך בתשובה זו, אלא התשובה פשוטה יותר, כמבואר לעיל.

אתגורי איתגור (ב' ע"ב) 

"אתגור" פירושו נשכר, ופירוש השאלה הוא - וכי ייצאו נשכרים?

יבוא בלדד השוחי וצופר הנעמתי וכו' (ג' ע"א)

הוזכרו אלה דווקא, על שום היותם נביאים מאומות העולם (והקשה המהרש"א, מדוע לא הוזכרו גם בלעם ואביו, שהיו נביאים, עיין שם). 

אלא מהא, החשיתי מעולם אחריש וגו' (ג' ע"ב)

לא מבואר בגמ' מה הראיה מפסוק זה להיעדר השחוק. ואולי יש לבאר כך - לפי פשוטו של מקרא אומר הקב"ה, תמיד ראיתי את סבלם של ישראל והתאפקתי והחרשתי. וברור, שמי שמתאפק ומחריש, אינו נמצא בהלך רוח של "שחוק". 

הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים וכו' (ג' ע"ב)

נראה לפי פשוטו לפרש - כל פגע הבא על האדם, הגורם לו הוא בדרך כלל גזירת שמים, מלבד קור וחום ("צנים פחים"), שבדרך כלל הגורם להם הוא  פשיעת האדם, כי ברוב המקרים ניתן היה למנוע אותם (ע"י לבישת בגדים מתאימים וכו'), ואדם הניזוק בהם יכול להאשים את עצמו בלבד.

ובכך מובן גם משל הדגים וכו' - כאשר דג יוצא אל היבשה וניזוק מן החמה, אין אנו צריכים לחפש סיבה למותו מלבד יציאתו מהמים, שברור שהיא גרמה את הנזק. כך אדם הניזוק מן החמה, לא יחפש היכן ה"גזירת שמים" שגרמה לנזק, אלא יתלה זאת בפשיעתו שלו.

אין גיהינום לעתיד לבוא (ג' ע"ב)

מימרא זו מובאת במסכת נדרים ח' ע"ב, והדברים מבוארים שם בפירוש הר"ן.

לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא (ד' ע"א)

"יש לדקדק, כיוון דבעונש לרשעים בעולם הבא קמשתעי,  מאי קאמר דלא יעזוב להם שורש בעולם הזה, שכבר עבר? ויש לפרש מהידוע, כי יש לעתיד לצדיקים שכר גופני ושכר נפשי. קאמר, לא שורש בעולם הזה, דהיינו, תענוג גופני כמו בעולם הזה, ולא נף בעולם הבא, דהיינו שכר ותענוג נפשי בלחוד כמו בעולם הבא. ועוד יש לומר, לא שורש בעולם הזה, דאינו מניח בן ליורשו ואין גזעו מחליף, כמו שכתוב וזרע רשעים נכרת" (מהרש"א). 

ביומא קמא דריש שתא (ד' ע"ב)

על אף שהגמ' נוקטת "ביומא קמא", אין הכוונה דווקא ליום הראשון של ראש השנה אלא גם ליום השני. והראיה, שדין זה נפסק בשו"ע (או"ח, תקצא, ח) ביחס לראש השנה ולאו דווקא היום הראשון. ויש שאין גורסים "ביומא קמא", עיין ש"ס מהדורת ארטסקול. 

המשנה ברורה (שם) מוסיף "ומה דנקט ראש השנה, אף דבכל יום הקב"ה דן עולמו בג' שעות ראשונות, דשם אינו אלא לפקידה בעלמא לאותו יום, אבל בראש השנה הקב"ה דן לכל השנה ולפעמים לשנים רבות".    

לא ישראל ראויים לאותו מעשה וכו' (ד' ע"ב - ה' ע"א)

לא ייתכן שכוונת הגמ' לומר, שהקב"ה שלל מבנ"י (וכן  מדוד) את הבחירה והיו מוכרחים לחטוא, שהרי אם כך, מדוע נענשו? ועוד - הרי מבואר בגמ' שהתועלת בחטאים אלה היא בכך שהחוטאים לעתיד לבוא ילמדו מכאן שעל כל חטא מועילה תשובה וכו', ואם נאמר חטאים אלו נעשו ע"י שלילת הבחירה לחלוטין, כיצד ניתן ללמוד מכאן לחטאים שנעשו במזיד ומתוך בחירה? 

לכן צריך לומר כך (וזהו גם הביאור בדברי רש"י) - בני ישראל, וכן דוד המלך, היו בדרגה רוחנית גבוהה דיה, שבנסיבות רגילות היו מתגברים על הפיתוי (לאותה עבירה שנכשלו בה). בא הקב"ה והכביד עליהם את מלחמת היצר, דהיינו, העמיד אותם במצב שהמלחמה בפיתוי תהיה קשה יותר. אך ודאי לא נשללה מהם הבחירה לגמרי. ועיין עוד במהרש"א.

לא קאי איניש אדעתיה דרביה וכו' (ה' ע"ב)

מבואר ברש"י שמשה עצמו לא נתן לבו וכו'. דברים אלה של רש"י מבוארים יותר בתוס' בסוף ע"א.

בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים וכו' (ה' ע"ב)

לפי דרשת הגמ', הפסוק כולו מתחלק כך - המילים "זורעי על כל מים" מרמזים לתורה וגמ"ח, כמבואר בגמ'. "המילים "משלחי רגל" מרמזים להתגברות על היצה"ר, כמבואר ברש"י ובתוס', שהיצר הרע נמשל כאן לאורח הבא אל האדם, וכביכול מגרשים את רגליו. וסוף הפסוק "השור והחמור" מרמז על כך שאדם צריך לשים עצמו כ"שור לעול וחמור למשאוי" וכו', כמבואר בהמשך הגמ'. 

ומי בעינן כולי האי, והתנן בארבעה פרקים וכו' (ה' ע"ב)

לפי ביאור רש"י, הגמ' כאן יוצאת מנקודת הנחה שהטעם לאיסור המשנה לשאת ולתת עמהם הוא משום "לפני עיוור", דהיינו שמספק לגוי בהמה או כסף לעבודה זרה. ועל כך מקשה הגמ', כיצד ייתכן לומר שדברים שהגוי קונה ג' ימים לפני יום אידו משמשים לו לצורך הקרבה ביום אידו, הרי במקום אחר מוכח שדי ביום אחד וכו'.

ואם תאמר, הרי במשנה ביאר רש"י טעם אחר לאיסור לשאת ולתת עמהם, שלא ישמח הגוי ויודה לעבודה זרה שלו וכו'? תשובה לדבר - לקמן בדף ו' ע"א מסתפקת הגמ' מה הטעם לאיסור המשנה, האם הטעם הוא משום "הרווחה" (וכמו שביאר רש"י במשנה, שיילך ויודה לע"ז), או משום לפני עיוור, שמספק לגוי בהמה לע"ז וכו'). רש"י במשנה הלך בדרך הטעם הראשון, אך כאן מבאר רש"י את השאלה לפי הטעם השני. 

אמנם תוספות כאן (בראש העמוד) מבארים בשם רש"י (למרות שהדברים אינם ברש"י שלפנינו) את שאלת הגמ' גם לפי הטעם הראשון, עיין בתוס'.

תמים בדרכיו צדיק במעשיו וכו' (ו' ע"א)

עיין בתורה תמימה על פרשת נח בעניין זה.

אליבא דרבי ישמעאל לא קמיבעיא לי וכו' (ו' ע"א)

דהיינו, כשם שרבי ישמעאל מחמיר לעניין איסור לאחריהם, כך יש להניח שמחמיר לעניין זה שיש למנות את הימים בנוסף ליום האיד וכו'. אך לפי חכמים, המקילים לעניין איסור לאחריהם, שמא גם יקלו לעניין שאלת מניין הימים (ריטב"א). 

איבעיא להו, משום הרווחה וכו' (ו' ע"א)

ספק זה שייך לכאורה רק לעניין האיסור למכור לגויים (או לקנות מהם, שע"י זה מספקים להם כסף לע"ז), אך לעניין שאר האיסורים במשנה, להשאילם ולשאול  מהם וכו',  ודאי הטעם אינו משום לפני עיוור וכו' (רשב"א, אך יש גם ביאורים אחרים, עיין ביתר פירוט בש"ס ארטסקול העערה 28).

הערה נוספת - הגמ' דנה כאן מה הנפק"מ בין שני הטעמים, ולכאורה ניתן למצוא נפק"מ פשוטה, כאשר מוכר לו דבר שאינו ניתן להקרבה ואז לא שייך "לפני עיוור". בפשטות י"ל שגם כשמוכר לו דבר שאינו ניתן להקרבה, הגוי יכול למוכרו ולהשתמש בכסף להקרבה. ועיין תוס' ורשב"א לעיל ב' ע"א.

אמר אביי, גזירה ליפרע מהם אטו לפורעם (ו' ע"ב)

לפי אביי, הטעם שאסור להיפרע מגויים לפני אידיהם וכו' איננו משום שהעכו"ם שמח, אלא גזירה ליפרע אטו לפרוע. ומקשים התוס', הרי לא זהו הטעם המבואר במשנה, שכן במשנה הטעם הוא "אף על פי שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן". 

מתרצים התוס', שלפי אביי, מה שנאמר במשנה "שמח לאחר זמן" אין פירושו שישמח ביום אידו (כפי שפירש רש"י במשנה, שעד שיגיע יום האיד ישמח הגוי), אלא שישמח לאחר אידו. וכל כוונת המשנה באומרה "שמח הוא לאחר זמן", היא כך: הואיל ויש כאן שמחה של הגוי, לכן יש מעט דמיון בין להיפרע לבין לפרוע, ויש טעם לגזור להיפרע אטו לפרוע (אלמלא הייתה שמחה, לא היה כל דמיון בין להיפרע ולפרוע ולא היה מקום לגזור). אך לולא הגזירה, מטעם השמחה לבד, לא היה מקום לאסור, שהרי השמחה היא כאמור לאחר האיד. 

כל זה לפי אביי, אך לפי רבא בהמשך הגמ', הביטוי "שמח הוא לאחר זמן" מתפרש כפשוטו, שעד שיגיע יום האיד, ישמח, וכפי שפירש רש"י במשנה.  

הנראה שתעמוד עמי לערב (ז' ע"א)

פירוש: אסור לדבר בשבת בענייני חול, ולכן ברור שאסור לאדם לומר לחבירו שיעשה מלאכה במוצאי שבת (הכוונה למלאכה האסורה בשבת). אך אם אינו מזכיר מלאכה, אלא אומר רק "תעמוד עמי", אף על פי שברור שכוונתו למלאכה, מתיר ר' יהושע בן קרחה, הואיל ואינו אומר את הדברים בפירוש. 

הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר (ז' ע"א)

יש מפרשים הטעם משום כבודו של החכם הראשון, ויש מפרשים שכיוון שחכם אסר, נחשב הדבר הנשאל לדבר אסור, ולא ניתן לשנות זאת, עיין ברא"ש, מאירי, ריטב"א, רשב"א ועוד.
 
וכולן שחזרו בהם וכו' (ז' ע"א)

רש"י מבאר "אגזלנין ועמי הארץ קאי". הריטב"א מבאר בדעתו, שיש כאן שני נושאים: א) גזלן פסול לעדות. ב) עם הארץ אינו נאמן על ענייני טומאה וטהרה ותרומות ומעשרות.
 
סוס זכר זקן במלחמה (ז' ע"ב)

ביאור הדברים: אסור למכור בהמה גסה לגוי, גזירה שמא יבוא גם להשאיל לו או להשכיר לו, והגוי יעבוד בבהמה בשבת (ולפי התורה בהמתו של יהודי צריכה לשבות ממלאכה בשבת). על כך מוסיפה הגמ', שנחום המדי מיקל למכור להם סוס זכר וזקן במלחמה (כך גורס הב"ח, וכך גם עולה מרש"י, שצריכים את שני התנאים - זכר וזקן). ותחילה הבינה הגמ' שטעם ההיתר הוא משום שמכירה כזו היא דבר נדיר (כי סוס זכר מזיק לבעליו במלחמה, שנוטה לפעמים להיות נגדו, וכן סוס זקן אינו יעיל, עקב זקנותו, עיין בתוס'), ולא גזרו חכמים נגד פעולות נדירות.

על היתר זה של נחום המדי אמרו חכמים "נשתקע הדבר ולא נאמר". ומקשה הגמ', הרי מצאנו תנא שמיקל אף יותר ממנו, והוא רבי יהודה בן בתירא, שמיקל למכור סוס לגוי אפילו אם אינו זכר וזקן. מתרצת הגמ' על כך, שדברי רבי יהודה בן בתירא סבירים יותר מדברי נחום המדי, כי רבי יהודה בן בתירא מיקל בכל סוס, ואילו נחום המדי מחמיר בסוס, כחכמים, אלא שמחלק בין זכר לנקבה ובין זקן לצעיר, וחילוקים אלה אינם מסתברים (מלשון הגמ' אפשר לטעות שרק החילוק בין זקן לצעיר אינו סביר, אך מרש"י עולה שהוא הדין לגבי החילוק בין זכר לנקבה).

טעמו של בן בתירא שמתיר בסוס, הוא שאפילו אם הסוס עושה מלאכה בשבת, מלאכתו אינה מלאכה האסורה דאורייתא (כי מלאכת הסוס היא לשאת אדם על גביו ברשות הרבים, ונשיאת אדם ברשות הרבים אינה איסור דאורייתא כמו נשיאה או טלטול של חפץ דומם, שהרי "החי נושא את עצמו"). ומדוע אם כן חלקו חכמים על בן בתירא? בדף טז ע"א מעלה הגמ' שתי אפשרויות לבאר את סברת רבי, החולק על בן בתירא (שם מבואר שהחולק הוא רבי, אך לפי רש"י כאן דעת רבי משקפת את דעת חכמים הכללית):  א) סברה אחת - אכן מטעם מלאכה אין לאסור, אך יש לאסור מטעם אחר - הואיל וסוס הורג לעיתים במלחמה ע"י רגליו, נמצא שמכירת סוס היא בכלל האיסור הכללי למכור לעכו"ם כלי זין. ב) סברה שניה - כשהסוס מזקין, מעסיקים אותו בריחיים, שזו מלאכה האסורה דאורייתא (כאן מזכיר רש"י רק את הסברה הראשונה, מדין כלי זיין).
 
ולפי דברינו עתה, שטעם החולקים על בן בתירא (ואוסרים בסוס) הוא משום כלי זין), לפי זה יש לומר שמה שנחום המדי אוסר בסוס רגיל אך מתיר בסוס זכר וזקן, הוא משום שסוס כזה הוא גרוע (מהטעמים המבוארים לעיל), וכבר לא ניתן להגדירו כ"כלי זין". ועיין במהרש"א.

שואל אדם צרכיו וכו' (ז' ע"ב - ח' ע"א)

המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע אינה מתייחסת לחלוקה הפנימית בתוך שמונה עשרה, אלא לשאלה מתי ישאל אדם את צרכיו הפרטיים שאינם חלק מתפילת הכלל. רבי יהושע אומר שיעשה זאת אחר תפילת שמונה עשרה כמשה רבינו, רבי אליעזר סובר שיעשה זאת קודם תפילתו (ולא ידמה עצמו למשה רבינו דמיחזי כיוהרא), ואילו חכמים סוברים שישאל צרכיו הפרטיים בשומע תפילה וכו'.

לעומת זאת דברי רבי שמלאי (לעולם יסד אדם שבחו של מקום וכו') נאמרו ביחס לחלוקה הפנימית בתוך שמונה עשרה, וכטעם מדוע להקדים ג' ברכות ראשונות לשאר. והגמ' מביאה את דבריו רק ביחס לשאלה האם ניתן ללמוד את סדר התפילה ממשה רבינו וכו'.

שלושים וארבע שנה בפני הבית וכו' (ט' ע"א, קשור גם לדף ח' ע"ב)

להלן מספר מאורעות וזמנים, שידיעתם מקלה על הבנת הסוגיה: 

א) בסך הכול, היה בית המקדש השני קיים ארבע מאות עשרים שנה. במשך הזמן הזה, התחלף השלטון בארץ ישראל מספר פעמים, כמפורט בהמשך.   

ב) בית המקדש השני נבנה בזמן שלטון פרס. לאחר בנייתו, המשיכו הפרסים לשלוט עוד שלושים וארבע שנים, עד שניטלה מהם ההגמוניה ע"י יוון.

ג) היוונים שלטו מאה שמונים שנה, עד שניטלה מהם ההגמוניה בעולם ע"י הרומאים, ובמקביל עבר השלטון בארץ ישראל לידי החשמונאים.

ד) החשמונאים שלטו בארץ ישראל מאה ושלוש שנים, ולאחר מכן הורדוס (שהיה יהודי אך הרג את החשמונאים כמבואר בבבא בתרא דף ד') מלך עוד מאה ושלוש שנים עד חורבן הבית. נמצא שהיה שלטון יהודי בארץ ישראל במשך מאתים ושש השנים האחרונות של הבית השני. 

ה) סך כל התקופות הנ"ל עולה כדי ארבע מאות עשרים שנה, וזהו משך קיום הבית השני.

ו) כאמור לעיל, השלטון היהודי בסוף הבית השני ארך מאתים ושש שנים, אך תקופה זו עצמה מתחלקת כך: עשרים ושש השנים הראשונות של שלטון זה, היו שלטון מלא מבלי שהרומיים רדו ביהודים (כי כך הבטיחו הרומאים ליהודים, כמבואר בדף ח' ע"ב), ואילו בשאר הזמן (מאה שמונים שנה) רדו בהם הרומיים, עד סוף החורבן, כך ששלטון היהודים לא היה שלטון במלוא מובן המילה. ולכן אמר רבי ישמעאל בדף ח' ע"ב, שבמאה ושמונים השנה האחרונות, "פשטה מלכות הרשעה" וכו'.

ז) סופרי השטרות, כשבאים לכתוב זמן בשטר, מונים את השנים מיום שהתחילו היוונים לשלוט (וספירה זו נמשכת גם לאחר שנלקחה המלכות מהיוונים). והנה, על פי החשבון דלעיל, היום שבו התחילו היוונים לשלוט הוא שלוש מאות שמונים ושש שנים לפני החורבן (החשבון: מאה ושמונים שלטון יווני, ועוד מאתים ושש שלטון חשמונאים והורדוס עד שחרב הבית), ונמצא לכאורה שתחילת מניין הסופרים הוא שלוש מאות שמונים ושש שנים קודם החורבן. אך בפועל אין זה כך, כי הסופרים מתחילים למנות רק מהשנה השישית למלכות יוון ולא מהשנה הראשונה (כי עד שנה שישית לא הייתה מלכות היוונים חזקה ורחבה כל כך). מכיוון שהפחתנו שש שנים, יוצא בסופו של דבר, שתחילת מניין הסופרים הוא שלוש  מאות שמונים שנה קודם החורבן. ומכאן, שבשנת החורבן עצמה התאריך שכתבו הסופרים בשטרות הוא: שלוש מאות שמונים שנה

ח) מי שרוצה לדעת כמה שנים עברו מאז החורבן (ומדובר באדם שיודע כמה אלפי שנים וכמה מאות שנים עברו, אך אינו זוכר את העשרות והאחדות, שבהם בד"כ מצוי חוסר הדיוק והידיעה) יוכל לחשב בצורה פשוטה. עליו לראות את התאריך שכותבים הסופרים בשטר, ועליו יוסיף עוד עשרים. הסבר לדבר: בשנת החורבן עצמה, הסופרים מונים "שלוש מאות שמונים" (כמבואר לעיל), ונמצא שכאשר הפרט אצלם הוא "שמונים", הפרט אצלנו הוא "אפס", וכאשר הפרט אצל הסופר הוא "שמונים ואחד", הפרט אצלנו הוא "אחד" וכן הלאה. וכך נמצא, שתמיד יש להוסיף על הסופר עשרים [לדוגמה, אם נוסיף על שמונים עשרים, נגיע לאפס. וכן אם נוסיף על שמונים ואחד עוד עשרים, נגיע לאחד (כלומר נגיע למאה ואחת, אך המאה אינה מעניינת אותנו כאמור).
 
ממתן תורה וכו' (ט' ע"א)

פירוש: מפשטות הברייתא עולה, שהתורה ניתנה בסיני בשנת אלפיים לבריאת העולם, ועל כך מקשה הגמ', הרי בפועל חשבון השנים מראה שמתן תורה בסיני היה בשנת 2448 לבריאת העולם ולא בשנת אלפיים. על כך משיבה הגמ', שאכן התורה ניתנה בסיני בשנת 2448, וכשאמרה הברייתא שהתורה ניתנה בשנת אלפיים, לא הייתה כוונתה למתן תורה בסיני אלא לזמן שבו עשה אברהם אבינו נפשות לתורה. פועלו זה של אברהם קדם למתן תורה בסיני בארבע מאות ארבעים ושמונה שנים, וניתן להגיע לכך על פי החשבון הבא:  

מאז שאברהם קירב נפשות לתורה עד שנולד יצחק עברו ארבעים ושמונה שנים (כי מסורת בידינו  שקירוב הנפשות לתורה היה כשאברהם היה בגיל 52, ואילו את יצחק ילד בגיל מאה, הפרש של ארבעים ושמונה שנים). מלידת יצחק עד שנולד יעקב, חלפו ששים שנה (יחד מאה ושמונה). מאז עד שירד יעקב למצרים (בגיל מאה שלושים), חלפו מאה שלושים שנה (יחד מאתים שלושים ושמונה). ולאחר מכן היו במצרים מאתים ועשר שנים - יחד ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים.   

לישייליה לספרא וכו' וניטפי עלייהו ארבעין ותמני (ט' ע"א)

פירוש: אם אדם רוצה לדעת כמה שנים עברו מאז אותו יום שבו הגיע העולם לשנתו הארבעת אלפים (וגם כאן, מדובר באדם שיודע כמה אלפים ומאות עברו אך אינו יודע את ה"פרטי", דהיינו כמה עשרות ואחדות), יעשה כך: יראה כמה הסופר מונה בשטרותיו, ועל כך יוסיף ארבעים ושמונה. ולהלן החשבון המוביל לכך:  

הבית השני חרב בשנת שלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה (3828) שנים לבריאת העולם, דהיינו מאה שבעים ושתים שנה לפני השנה הארבעת אלפים של בריאת העולם. בשנה זו של החורבן, הסופר מנה בשטרותיו "שלוש מאות שמונים" (כמבואר לעיל, שתחילת מניין הסופרים הוא שלוש מאות שמונים שנה לפני החורבן). לאחר מכן, כשהגיעה השנה הארבעת אלפים לבריאת העולם, מנה הסופר "חמש מאות חמישים ושתים" (שלוש מאות שמונים ועוד מאה שבעים ושתים). נמצא, בקצרה, שב"שנת האפס" (דהיינו השנה הארבעת אלפים עצמה) הסופר מונה חמש מאות חמישים ושתים. ובמלים אחרות, בשנה שאנו מונים כ"אפס", אצל הסופר יש "חמישים ושתים פרטים". בשנה שאנו מונים כ"אחת", יש אצל הסופר "חמישים ושלוש פרטים" וכן הלאה. על פער זה בין ה"פרטים" אפשר לגשר ע"י הוספת ארבעים ושמונה. למשל, כשהסופר מונה חמישים ושתים, נוסיף ארבעים ושמונה ונקבל מאה, דהיינו אפס פרטים (ועוד מאה אחת, שאינה מעניינת אותנו), וכשהסופר מונה חמישים ושלוש, נוסיף ארבעים ושמונה ונקבל מאה ואחת, ובמספר זה יש "פרט" אחד. 

ניקח לדוגמה אדם העומד מאה ועשר שנים לאחר החורבן, ואינו יודע בדיוק אם עברו מאה ועשר שנים או מאה ותשע שנים מאז השנה הארבעת אלפים (אך ברור לו שעברו כבר מאה, כי בזה כאמור לא שכיח שהאדם יטעה). אותו אדם יסתכל אצל הסופר, ויראה שהסופר באותה שנה כותב "שש מאות ששים ושתים" (לפי החשבון דלעיל). אם נוסיף ארבעים ושמונה נגיע ל"שבע מאות ועשר". במספר זה, השבע מאות אינו מענייננו (שהרי כאמור האדם אינו מעוניין כעת כמה מאות עברו), אלא ה"עשר" הנוספים, שזהו ה"פרט" הנכון.    

דלמא ליציאת מצרים מנינן וכו' (י' ע"א)

פירוש: מיציאת מצרים עד חורבן בית שני חלפו אלף שלוש מאות שמונים שנה. כמו כן, כאמור לעיל, מתחילת מלכות יוון (המלכות המלאה) עד חורבן בית שני חלפו שלוש מאות שמונים שנה (נמצא שמיציאת  מצרים עד תחילת מלכות יוון חלפו בדיוק אלף שנים).

כעת נתבונן למשל בסופר הנמצא בשנת החורבן. סופר כזה יכתוב בשטר "היום שלוש מאות שמונים שנה". ספירה זו ניתן להבין לפי שתי אפשרויות: או שהוא מונה מאז תחילת מלכות יוון, או שהוא מונה מאז יציאת מצרים, ומשמיט את האלף (ולכן במקום לכתוב אלף שלוש  מאות שמונים, הוא כותב שלוש מאות שמונים). 

וכעת מובנת שאלת הגמ': לעיל אמרנו, שאם רואים סופר שמוסיף שש שנים ביחס לסופרים אחרים, ייתכן שהדבר נובע מכך שהוא סופר את מלכות יוון באופן אחר. אך סברה זו אינה שייכת אם הספירה איננה כלל לפי מלכות יוון אלא לפי יציאת מצרים (ומכיוון שהסברה אינה שייכת, אין לנו אלא לומר שאותו סופר כתב "שטר מאוחר").

בעינא דימלוך אסוירוס וכו' ותתעביד טבריא קלניא (י' ע"א)

פירוש: יש לי שתי משאלות, שאינן קשורות זו בזו: שימלוך תחתי אסוירוס, וטבריה תהיה פטורה ממס. ומכיוון שלא ניתן לבקש שתי משאלות, פנה לרבי בעצה כיצד להשיג את שתיהן. 

הא ברברבי הא בזוטרי (יא ע"א)

וזוטרי הם המועילים (עיין רבינו חננאל). 
  


עיונים וביאורים לשאר הפרק נשלים בבוא העת אי"ה.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;