סנהדרין פרק שישי, תמצית סוגיות בתוספת הערות


 

דף מ"ב ע"ב (תחילת הפרק) - מ"ג ע"ב (משנה)

מקומו של בית הסקילה
: מקום בית הסקילה, צריך שיהיו בו שני תנאים: (א) שיהיה מחוץ לבית דין [כדי שלא ייראו בית דין כרוצחים. טעם אחר- כדי שתהיה הדרך רבה מבית הדין לבית הסקילה, וכך יהיה זמן רב יותר למצוא לו זכות (שכן אם מצאו לו זכות בדרך, מחזירים ודנים שוב)]. (ב) שיהיה מחוץ ל"שלוש מחנות". דהיינו מחוץ למחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. לכן, בית הסקילה של העיר ירושלים היה מחוץ לחומה, שכן העזרה במקדש נחשבת ל"מחנה שכינה", הר הבית נחשב ל"מחנה לויה" וירושלים נחשבת ל"מחנה ישראל". ואף בשאר ערים שלא שייך עניין זה, מכל מקום היה בית הדין ממוקם מחוץ לעיר, דומיא דירושלים. ודין זה דחוץ מג' מחנות, נלמד מפסוקים.


תחילת ההוצאה לסקילה
: מתחילים להוליך את הנידון לסקילה, אך עדיין ייתכן שבשעה שהנידון בדרכו להיסקל ימצאו בי"ד זכות הפוטרת אותו, ולכן היה בפתח בי"ד אדם עם סודרים, ואדם אחר היה רוכב על סוס ללוות את הנידון אך בטווח ראייה של האדם עם הסודרים, וכשהיה רואה הסודרים מונפים, יודע שמצאו זכות ורץ אחרי הנידון ומלוויו להחזירים לבית דין ולדון בזכות שמצאו לו. ואפילו אם הנידון עצמו אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעים לו. אבל אם אמר כך פעם אחת ופעם שניה והתברר שאין ממש בדבריו, מוסרים לו זוג ת"ח שילווהו, והם יבררו אם יש ממש בדבריו.


מי צריך לתת את הדברים המשמשים לסקילה:
האבן שנסקל בה הנידון, וכן כל שאר הדברים שמשמשים לביצוע גזר דינו, ודאי לא מוטל על הנידון לתיתם אלא על הציבור. ומסתפקת הגמ' בעניין הדברים המשמשים להצלתו (כגון הסוס והסודרים, שבואר לעיל שמשמשים להצלת הנידון אם מצאו לו זכות), אם הנידון הוא שצריך לתיתם או הציבור. עניין דומה- היוצא ליהרג, משקים אותו קורט לבונה בכוס יין כדי שתיטרף דעתו. ונשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות לתת דבר זה. ואם לא התנדבו, מסיקה הגמ' שחובת הציבור לתת. כי נאמר בפסוק "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", ומהלשון "תנו" למדים שעל הציבור לתת.


אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות, ונשתתק:
ראינו לעיל שאם בדרך לבית הסקילה אמר אחד התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מחזירים את הנידון ודנים שוב. ואם אמר תלמיד "יש לי ללמד זכות", ואח"כ נהיה אילם וכדומה, מסתפקת הגמ' אם מתחשבים בזה, ואגב כך מובאים דינים דומים.


עניין הכרוז:
כשיוצא פלוני להיסקל, יוצא כרוז לפניו ואומר "איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו". וכמו כן צריך הכרוז להכריז, שלפי דברי העדים (שהעידו נגד הנידון) הנידון עבר את העבירה ביום זה וזה ובשעה זו וזו. והטעם- כדי שאם העדות היא עדות שקר, יוכלו אנשים אחרים לבוא ולהזים את העדים (ולומר כנגדם הלא ביום זה בשעה זו עמנו הייתם ולא במקום המאורע). [בחלק ממהדורות הש"ס, יש בסוף העמוד גירסה המלמדת על הוצאה להורג של ישו ותלמידיו, ובמהדורות רבות הושמט קטע זה ע"י הצנזורה].


אגדתות:
בדף מ"ג ע"ב מביאה הגמ' מימרות בשבח שבירת היצר, ובשבח מי שדעתו שפלה (שאין תפילתו נמאסת).

דף מ"ג ע"ב (משנה)- דף מ"ד ע"ב (משנה)


המשך סדר ההוצאה לסקילה
: עשר אמות מבית הסקילה, אומרים לנידון- התוודה. שכן דרך כל המומתים, מתוודים. שכל המתוודה יש לו חלק לעוה"ב, כמו שלמדים מעכן, שהתוודה, ואח"כ נאמר בו "יעכרך ה' ביום הזה"- ביום הזה ולא לעולם הבא. אם אינו יודע להתוודות (שאינו זוכר כל העבירות שעבר - רש"ש), אומר "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". ר' יהודה מוסיף, שאם הנידון יודע שהעדות עליו היא עדות שקר, יאמר "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי חוץ מעוון זה". אך חכמים חולקים עליו, כי אם כן כל נידון יאמר כך, ויוציא לעז על העדים והדיינים.


מעשה באדם שהעידו עליו עדות שקר והוצא להורג
: מביאה הגמ' מעשה באדם אחד שהוצא ליהרג, ואמר "אם יש בי עוון זה, לא תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי, ואם אין בי עוון זה, תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהיה להם מחילה לעולם". ואמרו חכמים שאפילו אם ייבהלו העדים ויחזרו בהם, לא תועיל חזרתם, שאין עד יכול לחזור מעדותו. ואפילו אם נותנים העדים טעם לחזרתם, ומסבירים שתחילה שיקרו מתוך שנאה וכד', אינם יכולים לחזור, ומסיימת הגמ' "כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא". ומבאר רש"י באריכות את כל אותו המעשה.


אגדתות הנוגעות למעשה עכן
: ביקש יהושע מהקב"ה לגלות לו מי חטא וגרם לנפילת ישראל מול העי. אמר לו הקב"ה וכי דילטור אני לך? הטל גורלות. הטילו גורלות ונפל הפור על עכן. עכן אמר שאינו מאמין בגורל, ולכן אמר לו יהושע "שים נא כבוד לאלקי ישראל ותן לו תודה", דהיינו ביקש ממנו ("נא"- לשון בקשה) שלא יוציא לעז על הגורלות (שעל ידם נתחלקה הארץ), אלא יתוודה שצדק הגורל ואכן חטא ("תודה"- לשון וידוי). ומוסיף רבינא שיהושע "שיחדו בדברים", שאמר לו תן תודה והיפטר מעונש. עכן הודה שעבר על החרם, והודה גם שעבר על איסורי חרם נוספים, בימי משה (ונחלקו בגמ' על כמה חרמים עבר, אלא שלא ברור מהגמ' כיצד כל דעה נלמדת מהפסוקים, ועיין במהרש"א) @ כל ישראל ערבים זה לזה, ולכן נענשים על עבירות שעשו אחרים. עד שעברו ישראל את הירדן, נענשו רק על עבירות שעשו חבריהם בגלוי. משעברו את הירדן, נענשו גם על עבירות שעשו חבריהם בסתר. ויש חולקים ואומרים, שעד שעברו הירדן, לא נענשו כלל על עבירות חבריהם (אפילו שבגלוי), ומשעברו, נענשו על עבירות שעשו חבריהם בגלוי, אך לא אם עשו חבריהם בסתר. ולפי דעה זו, מדוע נענשו על מעשה עכן- כי לא היה זה בסתר, שידעו אשתו ובניו@ מהלשון "חטא ישראל" למדים "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"@ האמוראים מרחיבים לתאר את חטאי עכן (עבר על ה' חומשי תורה, בא על נערה מאורסה)@ מה שמבואר בפסוקים שבשעה שלקחו את עכן להרגו לקחו גם את בניו ובנותיו ואת כל ישראל, מבארת הגמ' שהסיבה היא כדי לרדותם, שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמם ולא יוסיפו למעול בחרם@ את עכן סקלו, וגם את בהמותיו, והיה זה קנס כדי לרדות את האחרים. ואת כספו זהבו ובגדיו (שאי אפשר לסקלם) שרפו באש@ מחלוקת מה פירוש "אדרת שנער" שגזל עכן@ פנחס קבל לפני המקום על כך שבעוון זמרי נענשו כ"ד אלף מישראל. יהושע קבל לפני המקום שבגלל חטא עכן נפלו מול העי שלשים וששה מישראל@ יש אומרים שמול העי נפלו שלשים וששה מישראל כאמור בפסוק, ויש אומרים שנפל רק יאיר בן מנשה, אך היה שקול כשלשים וששה (רובה של סנהדרין)@ יהושע דיבר קשות לפני הקב"ה (לאחר מפלת ישראל מול העי)- "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן"@ הקב"ה הוכיח את יהושע- "אני אמרתי בעברכם את הירדן תקימו וגו', ואתם ריחקתם שישים מיל". אך יש חולקים על כך, וסוברים שלא שינה יהושע דבר מדברי ה', וה' הוכיח את יהושע על דבר אחר- שלא היה לו לצוות את ישראל שלא למעול בחרם (שאם לא היה מצוום כך, לא היה שום עוון במעילת עכן ולא היו נענשים)@ עכן נקרא בפסוקים פעם בשם עכן ופעם בשם זמרי. ונחלקו רב ושמואל אם שמו האמיתי זמרי או עכן, ומדוע כונה בשם האחר.


שאר אגדתות
: לא יתן אדם שלום לחבירו בלילה, שמא שד הוא. ולא ישתחוה לו. ומה שהשתחוה יהושע למלאך ה' (כמבואר ביהושע פרק ה') ולא חשש ששד הוא, הוא משום שאמר לו המלאך "אני שר צבא ה'", וכך ידע שאינו שד. ולא ייתכן ששיקר, כי אין שדים מוציאים שם ה' לבטלה@ המלאך הוכיח את יהושע על שבזמן המלחמה ביטל תמיד של בין הערביים, וביטל תלמוד תורה. ומלשון המלאך למדה הגמ' שעוון תלמוד תורה חמור יותר@ דברים שאמרה "רוח פסקונית" (רש"י- הכוונה לגבריאל) לפני הקב"ה, וביאור הגמ' בעניין השם "רוח פסקונית"@ כמה פירושים לפסוק האמור באיוב "היערוך שועך לא בצר", חשיבות התפילה מבעוד מועד (לפני בוא הצרות) והחשיבות בכך שיתפלל אדם שלא יקטרגו עליו המלאכים.

דף מ"ד ע"ב (משנה)- דף מ"ה ע"ב (משנה)


הפשטת בגדי הנסקל
: כשהנסקל היה רחוק ד' אמות מבית הסקילה, הפשיטוהו מבגדיו (שנאמר "אותו", בלא כסותו), בין איש בין אשה. האיש, מכסים אותו מלפניו שיעור "פרק אחד" (כלומר רק מעט ממנו, על פי אחד הפירושים ברש"י), ואת האשה מכסים "שני פרקים". הבדל נוסף- את האישה מכסים גם מלפניה וגם מאחריה, בניגוד לאיש שמכוסה רק מלפניו. כל זה לדעת ר' יהודה. אך לפי חכמים, איש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה אלא בלבושה (ואמנם נאמר בפסוק "אותו", אך לא נאמר "אותה", ולכן לגבי אשה אין פסוק מפורש ומכאן מחלוקתם), כי מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" למדים שיש לברור לנידון "מיתה יפה", ולא לבזותו אם אין הדבר כתוב במפורש. ואילו ר' יהודה סבר, שאדרבה, ה"מיתה יפה" מתקיימת יותר כשאדם נסקל בלא בגדיו, כי כך מת מהר יותר וסבלו פוחת.  

מחלוקת ר' יהודה ורבנן לגבי אשה סוטה
: שנינו לגבי סוטה "הכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שמגלה את לבה. וסותר את שיערה" (המקור הוא בפסוקים שבפרשת סוטה). "ר' יהודה אומר, אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו". ומה שלעיל בעניין סקילה לא חשש ר' יהודה להרהור (ופסק שסוקלים האשה בלא בגדיה) הוא משום שהאשה עומדת למות, ואין חשש הרהור.

צורת הסקילה עצמה: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות (כלומר פעמיים קומת אדם), והנסקל היה עומד על בית הסקילה (ולא יושב), ומשם נדחף למטה במותניו על ידי אחד העדים (הכוונה היא לאחד העדים שהעידו נגדו והביאו לגזר דינו). וכשהנסקל מגיע לארץ, הופך אותו העד כך שישכב על מתניו, דהיינו על צדו, כי גנאי לו שישכב פרקדן. אם מת מנפילה זו, אין צורך לסקלו. אם לא מת, מרימים שני העדים אבן כבדה שהיתה שם, ואבן זו מוטחת בנידון. ולא שני העדים מטיחים, אלא רק העד השני (זה שלא דחפו קודם מבית הסקילה למטה). ומדוע לא מטיחים שניהם- כי בצורה כזו (שמטיח רק אחד) יכולה האבן ליפול בכוח רב יותר. אם לא מת, רוגמים אותו כל ישראל. וכל זה נלמד מהאמור "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה". ועניין הדחיפה מבית הסקילה שהובא לעיל, נלמד גם הוא מפסוקים. "מעולם לא שנה בה אדם", כלומר מעולם לא קרה שהנידון לא מת לאחר האבן הראשונה.


מה עושים לאחר מכן בכלי ההריגה
: הדברים המשמשים לביצוע גזר הדין, כגון האבן שבה סוקלים את חייבי הסקילה, וכן הסייף שבו הורגים את חייבי ההרג, נקברים עם הנידון. ולא עמו ממש, אלא בד' אמותיו (עיין טעם הדבר ביד רמה).

האם "בעינן קרא כדכתיב":
ישנה מחלוקת תנאים, האם כשאומר הפסוק דין מסוים ואחד הפרטים בפסוק אינו יכול להתקיים, בטל כל הדין, או שבטל רק פרט זה ושאר הדין נשאר בעינו. ובלשון הגמ' "האם בעינן קרא כדכתיב" (=האם צריך הפסוק להתקיים על כל פרטיו דווקא). וכגון, כתוב לגבי סקילה "יד העדים תהיה בו בראשונה". סובר שמואל, שכאשר נקטעה יד העדים (ולא יכול להתקיים "יד העדים"), בטל כל דין סקילה. אמנם דווקא אם נקטעה בשעה שאמורים להמית. אבל אם היו תמיד גידמין, כן מתקיים "יד העדים תהיה בו", וכלשון רש"י "דזו היא יד שלהם" (כלומר כשם שיש יד ארוכה ויד קצרה, היד שלהם היא יד קטועה, ואין בזה סתירה לאמור "יד העדים תהיה בו").


מתי לפי כולם "בעינן קרא כדכתיב"
: אע"פ שבואר כעת שיש מחלוקת אם בעינן קרא כדכתיב (כלומר האם כשבטל פרט אחד מפרטי הדין בטל כל הדין), מכל מקום יש מקרים שודאי אם פרט מהפרטים שבפסוק לא מתקיים, בטל כל הדין שבפסוק. וזאת כאשר הפסוק עצמו מרבה בפרטים, עד שברור שיש קפידא על התקיימות כל הפרטים שבפסוק (שאם לא כן נמצא ריבוי הפרטים שלא לצורך). וכמו שיבואר להלן בעניין בן סורר ומורה, שהתורה מרבה בפרטי דין זה, כדי להדגיש שאם לא מתקיים אחד מפרטים אלו, פטור. ולכן למשל, אם ההורים חיגרים, ולא יכול להתקיים "והוציאו אותו" האמור בפסוק, לא מתקיים דין בן סורר ומורה. ויבואר יותר בדף ע"א.


מתי לכולי עלמא לא בעינן קרא כדכתיב:
גם לפי הסוברים שכשפרט מפרטי הדין אינו מתקיים בטל כל הדין, מכל מקום ישנם ב' מקומות שבהם התורה מדגישה בפירוש, שגם אם לא יתקיים פרט מפרטי הפסוק, עדיין יתקיים הדין בכללותו: (א ) לגבי רוצח, שצריכים בי"ד להמיתו בסייף, גילתה תורה שאם עושה הנידון תחבולות ואי אפשר להרגו בסייף, אפשר להרגו גם בכל מיתה אחרת. (ב) אם אין גואל דם לנרצח, וכך לא מתקיים "גואל הדם הוא ימית את הרוצח", מגלה התורה שאין בכך כדי לבטל את דין גואל הדם, אלא בית דין ממנים אדם משלהם. ומדוע אין למדים משני מקומות אלו (רוצח וגואל הדם) לכל מקום- כי כידוע הכלל הוא "שני פסוקים הבאים כאחד אין מלמדים".

דף מ"ה ע"ב (משנה)- דף מ"ז ע"א (לא היו קוברים)


האם כל הנסקלים נתלים
: לפי רבי אליעזר, כל הנסקלים נתלים לאחר סקילתם. לפי חכמים, רק הנסקל בעוון גידוף הקב"ה או בעוון ע"ז, נתלה. ובגמ' דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"א מבואר שורש מחלוקתם ע"פ פסוקים.


תליית איש ותליית אשה:
ר"א סובר שגם אשה נתלית (אלא שאיש נתלה ופניו כלפי העם, ואשה נתלית ופניה כלפי העץ). וחכמים למדים מפסוק שאשה אינה נתלית כלל.


תליית הנשים באשקלון ע"י שמעון בן שטח:
שמעון בן שטח דן שמונים מכשפות לסקילה ואח"כ תלה אותן. ולכאורה ראיה מכאן לדעת ר"א לעיל, שכל הנסקלים נתלים ולא רק המגדף והעובד ע"ז. וכן יש מכאן ראיה שגם נשים נתלות. אך דוחים חכמים את הראיה, שמעשה דשמעון בן שטח היה בגדר הוראת שעה בלבד, שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ורצה שמעון בן שטח לפרסם הדבר כך שיתייראו השאר.


אין דנים שנים ביום אחד:
הכלל הוא שאין בי"ד דנים שניים ביום אחד. אמנם כלל זה אמור רק במקרה שכל נידון עבר עבירה שונה (אפילו אם שתי העבירות עונשן שווה), כיוון שכל אחת מהן צריכה דיון בנפרד. ומה שמצאנו ששמעון בן שטח דן שמונים מכשפות ביום אחד (על אף שהיו אלה סוגי כישופים שונים, אוב וידעוני וכו'), היה זה מפני קרוביהן, שלא יתקשרו להצילן (רש"י במשנה).


בי"ד מכים ועונשין שלא מן התורה:
יכולים בי"ד להלקות ולהעניש עונש מיתה בגדר הוראת שעה, אפילו אם מדין תורה לא מגיע במקרה זה עונש מיתה או מלקות. ומעשה באדם שרכב על סוס בימי יוונים, וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך על פי דין תורה, אלא מפני שהשעה צריכה לכך.


אופן התליה:
בואר לעיל שיש שנתלים אחרי סקילתן. כיצד תולים- משקעים קורה בארץ בצורה מאונכת, ויוצא מקורה זו כמין יתד (מאוזנת), ולוקחים את שתי ידי ההרוג ומקיפים סביב היתד. ר' יוסי סובר שהקורה לא היתה שקועה בארץ אלא נשענת על כותל (שורש מחלוקת ר' יוסי וחכמים- ע"פ פסוקים). והנה הכלל הוא שאסור להשהותו תלוי לאחר שקיעת החמה שנאמר "לא תלין נבלתך וגו'", ולכן היו עושים כך: תולים אותו סמוך מאד לשקיעה, ואז תלו אותו ומיד הורידו אותו בלי שהות זמן בין ההורדה לתליה. ומבואר במשנה שלא רק במת זה יש איסור הלנה, אלא כך הוא הדין בכל המתים, שאם לא קברום עד הלילה, עוברים בזה איסור הלנה. ואם עשו כך לכבודו (שיהא שהות להביא לו ארון ותכריכים, או לשמע עליו עיירות ולהביא לו מקוננות כמבואר בדף מ"ז), אין עוברים על איסור.


"קללת אלהים תלוי":
 נאמר בפסוק "כי קללת אלהים תלוי", ובמשנה בדף מ"ו מתפרש פסוק זה כך "כלומר מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל". דהיינו התורה נותנת סיבה מדוע לא להשאיר את המת תלוי זמן רב, כי כל הרואה אומר הנה זה שבירך את השם (לשון סגי נהור) ולכן נתלה (כמו שביארנו לעיל, שלא כל הנסקלים נתלים אלא המגדף שם שמים והעובד ע"ז), ועל ידי שאומרים כך נוצר חילול שם שמים. אמנם הגמ' דף מ"ו ע"ב דורשת את המלים "קללת אלוקים תלוי" כך- כיוון שהאדם נברא בצלם אלהים, אם כן בעצם תלייתו יש ביזיון לקב"ה, וזהו "קללת אלהים תלוי" (משל לשני אחים תאומים, אחד מלך ואחד ליסטים. וכשנתלה הליסטים, אומרים כולם- המלך תלוי). ועוד מוסיפה המשנה לדרוש את מילת "קללת", מלשון "קל אני", דהיינו בשעה שההרוג מצטער, אומר הקב"ה "קל עלי העולם" (הכוונה האמיתית היא "כבד עלי העולם", שמצטער הקב"ה בצערו של אדם מישראל, אך אין רוצים להזכיר כלפי הקב"ה לשון כזו של כבדות, ולכן נקטו לשון "קל עלי" ולא "כבד עלי").


האם יש רמז לקבורה מן התורה:
בדף מ"ו ע"ב מבואר, שמהריבוי "כי קבור תקברנו" (שנאמר לגבי הרוגי בי"ד שנתלים) למדים מקור לכך שכל המתים צריכים קבורה.


טעם הקבורה
: ספק הוא בגמ', האם הקבורה היא "כפרת המת" (רש"י- "דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות"), או שהקבורה היא משום "ביזיון" (שאם לא יקברוהו, יהיה ביזיון בכך שמוטל נרקב ונבקע). והנפקא מינה היא, אם ביקש שלא לקברו. שלפי הטעם הראשון, לאחר בקשה כזו אין עניין בקבורתו (רש"י מבאר, שמי שביקש שלא לקברו, אין לו כפרה בקבורתו גם אם יקברוהו). אך לפי הטעם השני, אין אדם יכול לבקש שלא לקברו. כי אינו רשאי לגרום ביזיון לקרובים (שביזיון זה שבהטלת המת הוא גם לקרובים ולא רק לנפטר).


טעם ההספד
: מסקנת הגמ' היא שעניין ההספד הוא משום כבוד המת ולא משום כבוד הקרובים. ולכן בעל כרחם של הקרובים מוציאים מהם שכר לספדנים. אם ציווה אדם שלא להספידו, שומעים לו (כי כל עניין ההספד הוא לכבודו).


דברים שיש בהם סימן יפה למת:
ר' נתן אומר- מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפים על מיטתו, זהו סימן יפה למת (שנפרעים ממנו בעולם הזה ומתכפר לו). [לכאורה קשה, שלעיל בואר שיש צד בגמ' לומר שהקבורה היא כפרה (שעל ידי שנטמן באדמה יש לו כפרה), וכאן לכאורה מבואר להיפך, שאם לא נקבר הרי זו כפרה לו. ובתוס' דף מ"ו ע"ב תירצו, שכאן אין הכוונה שלא נקבר כלל, אלא שנקבר שלא לפי כבודו].

דף מ"ז ע"א (לא היו קוברים)- דף מ"ז ע"ב (איתמר האורג בגד למת)


אין קוברים רשע אצל צדיק:
הכלל הוא שאין קוברים אדם רשע אצל אדם צדיק. ולכן אין קוברים את הנידון למיתה בקברות אבותיו. וכן, אין קוברים אדם רשע ליד אדם שהוא רשע פחות ממנו. ולכן מן הראוי היה שהנסקלים, שעברו עבירות חמורות יותר מן השאר (שהרי סקילה היא המיתה החמורה ביותר) לא ייקברו ליד הנשרפים, והנשרפים לא ייקברו ליד המומתים בסייף, והמומתים בסייף לא ייקברו ליד הנחנקים. אך הלכה למשה מסיני, שאפשר לקבור בקבר אחד נסקלים ונשרפים, וכן אפשר לקבור בקבר אחד נחנקים ונהרגים בסייף.


מניין שאין קוברים רשע אצל צדיק:
נאמר במלכים ב', שאנשים קברו אדם רשע ליד אלישע, ואותו אדם קם על רגליו, שהחייהו הקב"ה כדי שלא ייקבר ליד אלישע. אמנם לא הרחיק משם ללכת עד ביתו, שלא החייהו הקב"ה ממש אלא בכדי שלא ייקבר ליד אלישע.


מתים שהחיה אלישע:
אליהו בירך את אלישע שיהיה פי שניים ממנו. וכיצד נתקיימה ברכה זו- אליהו החיה מת אחד בלבד, ואלישע החיה שניים, שכן, אלישע החיה את בן השונמית, וכן ריפא את נעמן מצרעתו, ומצורע חשוב כמת (ומה שהחיה את האדם שנקבר לידו, כבר ביארנו לעיל שאין זו חיות ממש).


מי שהפריש קרבן ואח"כ נעשה בלתי ראוי להביא קרבן
: מי שהפריש קרבן ואח"כ נעשה שוטה (שאינו ראוי להביא קרבן), ואח"כ חזר לשפיותו, או שלאחר שהפריש קרבן נעשה רשע (שאינו רשאי להביא קרבן), ואח"כ חזר בו מרשעו, אין אומרים שייקרב הקרבן, אלא "הואיל ונדחה, יידחה" (כלומר ברגע שהיה הקרבן במצב שבעליו אינם ראויים להקריבו, כבר אין הקרבן קרב לעולם).


מחלוקת אביי ורבא לגבי הנהרג מתוך רשעו:
רשע שמת מיתה רגילה, לכולי עלמא אינו מתכפר מחמת עצם העובדה שמת. אם היה מהרוגי מלכות, מיתתו מכפרת, ואם נהרג במיתת בית דין, לפי אביי לא מתכפר לו ולפי רבא מתכפר לו (לכאורה מחלוקת זו היא באדם שלא חזר בו, עיין לשון הגמ' וכן ברש"י דף מז ע"א סוף ד"ה יטמא).  


למי אין הכהן מיטמא:
כהן יכול להיטמא לקרוביו, אך אם פירש אביו מדרכי ציבור, אסור להיטמא לו. שממילת "בעמיו" האמור בפסוק דורשים- דווקא ב"עושה מעשה עמיו".


גם לרבא לא די במיתת בי"ד בלבד כדי לכפר אלא יש צורך בקבורה:
בואר לעיל שלפי רבא, מיתת בי"ד מכפרת על חטאי ההרוג. ומקשה הגמ', הרי מבואר במשנה שלא היו קוברים את ההרוג בקברות אבותיו כי אין קוברים רשע אצל צדיק, ולפי רבא אין דין זה מובן, שהרי כל הנהרג במיתת בית דין כבר אינו "רשע". ומתרצת הגמ' שגם לפי רבא, לא המיתה לבד מכפרת אלא מיתה וקבורה בעינן. דהיינו רק אחרי שקברוהו, מתכפר לו. ועדיין שואלת הגמ', הרי מבואר במשנה שהקרובים לא היו מתאבלים על הרוגי בי"ד, ולפי רבא אינו מובן, שהרי לאחר הקבורה התכפרו חטאי ההרוג. ומתרצת, שלא די בקבורה, אלא צריכים גם ש"יתעכל הבשר" בקבר. תירוץ אחר- לעולם אין צריכים שיתעכל הבשר, ומה שאין מתאבלים על הרוגי בי"ד הוא משום שאבילות רגילה מתחילה מיד עם סתימת הגולל על המת, וזה ודאי אי אפשר לקיים כאן כי מיד לאחר הקבורה עדיין רשע הוא, שכן, גם כשאמרנו שהקבורה מכפרת, הכוונה היא כשיעבור זמן מה מאז הקבורה, שיהיה למת "צער חיבוט הקבר" מעט, ורק אז מתכפר (ולכאורה עדיין קשה- מדוע לא יתחילו את האבלות קצת מאוחר יותר, לאחר שעבר זמן מועט מאז הקבורה. תשובה לכך- הכלל הוא שמכיוון שנדחתה האבלות ואי אפשר לקיימה מיד בזמנה, נדחתה לגמרי).


מתי היו מעבירים את הרוגי בי"ד לקברות אבותיהם:
בואר לעיל שאין קוברים הרוגי בי"ד בקברות אבותיהם, כי אין קוברים צדיק אצל רשע. אמנם מוסיפה המשנה שלאחר שנתעכל הבשר, מעבירים אותם לקברות אבותיהם. ומזה מביאה הגמ' ראיה לדעת רבא, שלאחר מיתה וקבורה יש כפרה להרוג. ומדוע דווקא לאחר שנתעכל הבשר- או משום שעד אז קשה להעבירו מחמת סרחונו, או משום שרק כשמתעכל הבשר מכפרת הקבורה ולא קודם לכן (והובאה דעה זו לעיל, שרק כשמתעכל הבשר מכפרת הקבורה).


איסור עבודה זרה בהנאה, ואיסור קבר בהנאה
: אסור להנות מדבר שעבדו לו עבודה זרה. אבל מחובר לקרקע אינו נאסר (נלמד מפסוק). ודבר שהיה תלוש וחיברוהו, נחשב כתלוש ואסור. וכך הוא הכלל גם לגבי קבר- קבר אסור בהנאה. קבר מחובר, מותר בהנאה (ולכן מותר לקחת משם עפר), ו"קבר בניין", דהיינו שבנאוהו בתלוש ואח"כ חיברוהו, אסור בהנאה.


ג' סוגי קברים
: ישנם ג' סוגי קברים: (א) "קבר הידוע" הוא קבר בשדהו של אדם שנתן רשות לכך שיקברו בשדהו. כיוון שנתן רשות, חלים כאן כל דיני קבר- אסור בהנאה, אסור לפנותו, ואם פינוהו המקום נשאר טמא. ודין איסור הנאה הנ"ל הוא מן התורה, ושני הדינים האחרים (איסור הפינוי והטומאה לאחר שפינוהו), הם מדרבנן. (ב) "קבר הנמצא" הוא קבר שנמצא ברשות בעל השדה, ויודע בעל השדה שלא נתן רשות לקבור שם (ומדובר גם שברור שהקבר חדש, ואין חשש שהיה שם עוד לפני היות השדה בבעלות בעל השדה). במקרה כזה, אין על הקבר דיני קבר כלל, והדין הוא שמותר בהנאה, ומותר לפנותו, ולאחר שפינוהו המקום טהור. ואין לחשוש- אולי הגיע מת זה לשדהו על ידי שהיה מת מצווה [דהיינו שהיה מת זה מוטל בדרך בלי קוברים, ומצאו אדם וקברו בשדה זו (ומותר לעשות כך, כי "מת מצווה קנה מקומו")], כי לא ייתכן שהיה כאן מת מצווה ואף אחד אינו יודע מזה ("מת מצווה קלא אית ליה"). (ג) "קבר המזיק את הרבים" הוא קבר שנמצא במקום הילוך רבים, וכך רבים עוברים שם ומטמאים טומאת אוהל. והדינים בו הם כך- נתנו חכמים רשות לפנותו, מחמת שמזיק את הרבים. וכן לאחר שפינוהו, המקום טהור. אבל יש לו דין קבר לעניין זה שאסור בהנאה. כי דין איסור הנאה הוא דאורייתא ולא הקלו בו. ולעומת זאת דין איסור הפינוי ודין הטומאה על קבר שפינוהו, הם רק מדרבנן והקלו בהם.

דף מ"ז ע"ב (איתמר האורג בגד למת)- דף מ"ח ע"ב (ת"ר הרוגי מלכות)


האם "הזמנה מילתא היא"
: המת אסור בהנאה, וכן בגדים שעליו אסורים בהנאה. האורג בגד למת (לאחר שמת), לפי אביי עצם הזמנת בגד זה לצורך מת הופכת אותו לבגד של מת (כי הכלל הוא "הזמנה מילתא היא"), ואסור בהנאה. לפי רבא, אין ההזמנה הופכת אותו לבגד של מת (כי הכלל הוא "הזמנה לאו מילתא היא") ומותר בהנאה. ומחלוקתם נוגעת גם לדברים אחרים, כגון- הכלל הוא שכיס של תפילין, אסור לשים בו מעות ודברי חולין, ולפי אביי האיסור מתחיל כבר מרגע שהכין את הכיס לשם תפילין, ואילו לפי רבא, האיסור מתחיל רק כששם בכיס תפילין בפועל. הגמ' מבארת את שורש המחלוקת (אביי למד מעגלה ערופה, שאסורה עוד לפני עריפתה- "ירידתה לנחל איתן אוסרתה", ורבא למד ממשמשי עבודת כוכבים, שאסורים רק כשעבדום בפועל ולא כשהכינום לע"ז, וסובר רבא שאין ללמוד מעגלה ערופה כי עגלה ערופה "היא גופה קדושה", בניגוד לבגד למת או כיס תפילין, שמשמשים את הקדושה ואינם קדושה בעצמם. וכן מבארת הגמ' למה סבר אביי שאין ללמוד ממשמשי עבודה זרה).


מתי לכולי עלמא "הזמנה לאו מילתא"
: גם למי שאוסר לעיל בגד של מת כבר משעה שנארג למת (כי "הזמנה מילתא היא", כדלעיל), מודה שאם טרם ארג את הבגד אלא רק טווה חוטים כדי לארוג, אין החוטים אסורים ואין זו "הזמנה" כלל. עוד מבואר בגמ', שאם אדם הזמין דבר לשם שימוש המת, אך ההזמנה הייתה קודם שמת המת (כגון שארג בגד לשם מת, אך בינתיים עוד לא מת), ודאי אין בזה משום "הזמנה".


כשלהזמנה נוסף מעשה:
רבא מודה, שאע"פ שהזמנה לאו מילתא, כדלעיל, מכל מקום כשנוסף מעשה להזמנה, ודאי יש לזה תוקף. וכגון, כיס שעשאו לשים בו תפילין ועדיין לא שם בו תפילין, מותר לשים בו מעות כי הזמנה לאו מילתא. אך אם עשאו לשים בו תפילין וגם שם בו תפילין פעם אחת, אפילו באקראי, כבר אסור לשים מעות בכיס זה (אמנם אם לא הזמינו לשם תפילין אלא רק שם התפילין פעם אחת באקראי, אין בזה כדי לאסור נתינת מעות בכיס זה. נמצא שצריך שני דברים כדי לאסור- הזמנה, ומעשה). וכן הוא הדין בקבר, שאם בנאוהו לשם מת ואח"כ שמו שם מת פעם אחת, יהיה המקום אסור אע"פ שפינו משם את המת.


החוצב קבר לאביו:
מי שחצב אבנים לקבר עבור אביו, אסור לו להנות מן הקבר אע"פ שלבסוף קבר את אביו בקבר אחר. והטעם- משום כבוד אביו (אך לולא כבוד אביו, ולמסקנת הגמ' אין לאסור כאן מדין "הזמנה" דלעיל, כי אפילו לאביי הסובר שהזמנה מילתא היא, כדלעיל, כאן יודה שאין זו נחשבת הזמנה, כי חציבת אבנים עבור קבר היא כטוויה שלפני אריגה, שבואר לעיל שאין בה משום "הזמנה").


דין "מותר המת":
אם גבו כסף לצורך מתי מצווה או מתים עניים באופן כללי, ונשאר כסף, ישמש הכסף שנשאר למתים אחרים (עתידיים). אם גבו לצורך מת מסוים ונשאר כסף, יהיה הכסף הנשאר ("מותר המת") ליורשיו. ר' נתן חולק וסובר שמותר הכסף יהיה לשימוש המת, כגון זילוף יין לפני מיטתו או דימוס על קברו. לפי אביי, שניהם סוברים ש"הזמנה מילתא היא" והכסף צריך להיות אסור לכאורה בהנאה (ועיין תוס' מדוע אין זה דומה לדין טוויית חוטים דלעיל, שאביי מודה שאין בכך הזמנה), אלא שת"ק סובר שאין איסור הנאה תופס בכסף שהתברר לבסוף שאין בו צורך כלל לשם המת. רבא מבאר את המחלוקת באופן אחר- לפי שני התנאים, הזמנה לאו מילתא, אך מכל מקום סובר ר' נתן, שכיוון שהמת נתבזה כשגבו מעות אלו בשמו, לכן זכה בהם המת ואין לקחת מעות אלו לצורך היורשים, ותנא קמא סבר, שאדם מוחל מחיים על ביזיון זה. עוד מביאה הברייתא את דעת ר"מ, שהדין הוא שלא יגעו במעות אלו עד שיבוא אליהו (כי ר"מ מסתפק אם הצדק עם ת"ק או עם ר' נתן).


היו אביו ואמו מזרקים בו כלים
ברייתא- היו אביו ואמו מזרקים על המת בגדים, כדי לאסור את הבגדים בהנאה (ועושים זאת מחמת יגונם), מצוה על האחרים להציל את הבגדים. ומוסיף רשב"ג- במה דברים אמורים, שלא נגעו הבגדים במיטה, אבל נגעו במיטה, אסורים ואין דרך להצילם. ומכאן רצתה הגמ' להוכיח כשיטת רבא לעיל, שהזמנה לאו מילתא היא (ולכן עצם זריקת הבגדים לצורך כיסוי המת, לא אוסרת את הבגדים כדין בגדי מת, אלא רק אם ממש נגעו במת). אמנם הגמ' מביאה גם הסבר אחר בברייתא, שכיוון שזורקים ההורים את הבגדים על המת מחמת מרירותם, אין זו נחשבת "הזמנה לצורך מת". ולמעשה תמיד היה צריך להתיר, אלא שבכל זאת אם נגעו במיטה אסורים, כי מדובר במיטה הנקברת עם המת, ששם אין להתיר את הבגדים שנגעו במיטה כי יבואו להתיר בהנאה גם תכריכי מת.


הקשר בין מחלוקת אביי ורבא, לבין חובת עיבוד לשמה
: הגמ' מסיקה שמחלוקת התנאים האם קלף תפילין צריך שיהיה מעובד לשמו, תלויה במחלוקת דלעיל אם "הזמנה מילתא היא". שלפי מי שסובר שהזמנת הדבר יש לה חשיבות (="הזמנה מילתא היא"), אם כן גם את עיבוד הקלף (שהוא הזמנת הקלף) צריכים לעשות לשם תפילין (ולכאורה קשה, הרי רבא מודה בדברים שיש בהם קדושה בעצמם, כמו עגלה ערופה, ששם "הזמנה מילתא היא". ועיין ביד רמה, שלא מדובר כאן בקלף הכתיבה אלא בקלף שמכניסים בו את הפרשיות).

דף מ"ח ע"ב (ת"ר הרוגי מלכות)- דף מ"ט ע"א (סוף הפרק)


נכסי הרוגי מלכות והרוגי בי"ד, למי שייכים:
לפי חכמים, הרוגי מלכות (שנהרגו על ידי מלך ישראל כגון שמרדו בו), נכסיהם שייכים למלך, ואילו הרוגי בי"ד נכסיהם שייכים ליורשים. ולפי ר' יהודה, גם הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים. ומה שמצאנו באחאב, שלאחר שהרג את נבות היזרעלי ירד לכרמו, מבאר ר' יהודה שאין זה משום שנבות היה מהרוגי המלכות, אלא משום שאחאב היה קרובו וראוי ליורשו.


העלילה על נבות היזרעאלי
: מבואר בספר מלכים שהעלילו על נבות היזרעאלי ש"בירך" את השם (לשון סגי נהור) ובירך את המלך. ומסקנת הגמ' כאן היא שדי היה באחת מעלילות אלו כדי להרגו (שכן המקלל מלך חייב מדין מורד, והמגדף ה' חייב סקילה), אך העלילו עליו יותר כדי להעלות את ריתחת הדיינים עליו.


מדוע החזיק יואב בקרנות המזבח:
בספר מלכים מתואר שכשברח יואב משלמה שרצה להרגו, החזיק בקרנות המזבח בחשבו ששלמה לא יהרגהו שם, ואמר "כי פה אמות". לפי חכמים הסוברים שהרוגי מלכות נכסיהם למלך, מובן מדוע אמר "כי פה אמות" (שהעדיף למות שם ולא שיהרגהו המלך. וכך יהיו נכסיו ליורשיו ולא למלך). ולפי ר' יהודה, יואב עשה כך "משום חיי שעה", דהיינו כדי להרוויח עוד זמן מועט לחיות (שיחזרו שליחי שלמה אל שלמה וימסרו לו את דברי יואב, ויחזרו וכו', ובינתיים ירוויח יואב זמן לחיות).


קללת דוד את יואב
: דוד קילל את יואב "אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם". וכשבא שלמה להרוג את יואב, אמר יואב לשלמה שאם ברצונו להרגו, אין זה יאה שישאיר את הקללה עליו, אלא יקבל את הקללה על זרעו שלו. וכך היה, שכל קללות אלו התקיימו בזרעו של דוד, כמו שמוכיחה הגמ'.


ויכוח שלמה ויואב בעניין הריגת אבנר
: אבנר הרג את עשאהל (אחי יואב) שרדף אחריו, כמתואר בספר שמואל. ויואב הרג את אבנר, כדין גואל דמו של עשאהל. והקשה לו שלמה, הרי אבנר הרג את עשאהל בדין, שכך הוא הכלל "הבא להרגך השכם להרגו", ועשאהל בא להרוג את אבנר. ענה לו יואב, אבנר יכול היה להציל את עצמו על ידי פגיעה באבריו של עשאהל, ולא היה צריך להרגו. ולכן יש לאבנר דין רוצח.

ו
יכוח שלמה ויואב בעניין הריגת עמשא:
יואב הרג את עמשא שר הצבא, כי חשב את עמשא למורד במלכות, לאחר שהמרה את פי דוד, ואיחר בהבאת הצבא ולא בא מיד כשדוד קרא לו. אבל שלמה הוכיח לו שלא היה לעמשא דין מורד במלכות כלל, כי הסיבה שאיחר בהבאת הצבא, היא שלא רצה להפסיק את חכמים מלימודם (ואין חובה להישמע למלך כשהציווי הוא נגד דברי תורה).


מדוע הרג שלמה את יואב:
שלמה הרג את יואב לא רק בגין הריגת עמשא אלא גם מדין מורד במלכות, שיואב נטה אחרי אדוניהו שמרד בשלמה. ומבואר עוד שכבר בימי אבשלום ביקש יואב לנטות אחרי אבשלום נגד דוד, אלא שפחד מצבאו של דוד שהיה מורכב מארבע מאות בעלי אגרופים וכו' כמתואר בגמ' (מהגמ' עולה שיש מחלוקת אם עיקר כוחו של צבא דוד היה ע"י ארבע מאות בעלי אגרופים אלה או ע"י יואב).


מימרות בשבח יואב:
אלמלא דוד לא עשה  יואב מלחמה (דהיינו יואב הצליח במלחמותיו בזכותו של דוד שעסק בתורה), ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה (דהיינו לולא מלחמות יואב, לא היה יכול דוד לעסוק בתורה)@ ביתו של יואב היה מופקר לכל (רש"י- לעניים להתפרנס), והיה נקי לגמרי מגזל ועריות.


בור וסירה גרמו לאבנר שייהרג:
מבואר בגמ' שאבנר נענש (שנהרג) בגלל "בור" ובגלל "סירה". "בור" פירושו, שכשלקח דוד את צפחת המים של שאול, יכול היה אבנר לומר לשאול- הנה ראיה שדוד אינו אויבך, כי אם היה אויבך, היה הורגך בשעה שלקח ממך את צפחת המים. ובמקום זה אמר לו אבנר- ודאי הגיעה אליו הצפחת במקרה, שמצא אותה בבור כשנפלה שם. ו"סירה" פירושו קוץ, שכשכרת דוד את כנף מעיל שאול, הייתה בכך ראיה גדולה לכך שדוד אינו אויב שאול, כי יכול היה להרגו בשעה שלקח את הכנף, ולא עשה כן. ואבנר דחה ראיה זו ואמר לשאול- ודאי מצא את הכנף לאחר שנקרעה באחד הקוצים.

 
דברי תורה והלכות בדוא''ל
ניתן לקבל בדוא"ל דברי תורה והלכה יומית
[לידיעה המלאה]