סנהדרין פרק רביעי, תמצית סוגיות בתוספת הערות


דף ל"ב ע"א (משנה) - ל"ג ע"א (דיני ממונות מחזירין)

סתירה בעניין השאלה האם צריכים "דרישה וחקירה" בדיני ממונות
: נאמר במשנה "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם". דהיינו הדיינים חוקרים ודורשים כדי להיות בטוחים שאין העדים שקרנים, וזאת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות. מקשה הגמ', הרי שנינו להיפך, שבדיני ממונות מוצאים כל תירוץ לעדים להעמיד עדותם, גם אם נראה שעל פני השטח יש לחשוד בהם [כגון (נביא את הדוגמה השניה בגמ'-), שטר שזמנו מאוחר מיום ההלוואה, לא פוסלים אותו בטענה שהעדים כתבו שטר שקר, אלא אנו תולים שאכן ראו את ההלוואה כראוי, רק שהמלווה הוא שהחליט לעשות ללווה טובה ולכתוב זמן מאוחר יותר (שהלווה יוצא נשכר, כי כך לא טורף המלווה מלקוחותיו של הלווה לכל אותו פרק זמן שבין ההלוואה לבין הזמן הכתוב בשטר)].


ג' יישובים לסתירה זו:
(א) ר' חנינא- מה שאמור במשנה שצריכים דרישה וחקירה, הוא מדין תורה. ואילו מה שמוכח מדיני שטרות שאין צריכים דרישה וחקירה, הוא משום שתקנו חכמים שבדיני ממונות לא צריכים דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים כדלעיל בתחילת המסכת. (ב) גם המשנה וגם הברייתא הם לאחר שתקנו את התקנה הנ"ל (שלא לחקור בדיני ממונות), אך המשנה מדברת בגזילות וחבלות, ששם לא שייך החשש הנ"ל שלא תנעל דלת בפני לווים ובזה לא תקנו. (ג) ריש לקיש- מה שנאמר במשנה שצריכים דרישה וחקירה הוא משום שמדובר ב"דין מרומה", דהיינו מכירים הדיינים שיש חשש רמאות בדברי התובע.


"צדק", או "צדק צדק":
נאמר בתורה "צדק צדק תרדוף", דהיינו דקדק דקדוק רב אחר העדים (למדים זאת מכפילות המילה "צדק"). ומאידך נאמר "בצדק תשפוט עמיתך" בלי כפילות "צדק". ריש לקיש מתרץ "הא בדין מרומה, הא בדין שאינו מרומה" (בואר לעיל מהו דין מרומה).


שיטת רב אשי (ביישוב הסתירה בין "צדק" לבין "צדק צדק")
: רב אשי סובר שכפילות המילה "צדק", היא "אחד לדין אחד לפשרה". כלומר שעל הדיין לרדוף צדק ולא להיות מוטה, הן כשהוא עושה דין והן כשהוא עושה פשרה, כדין שתי ספינות לקמן.


דין שתי ספינות או שתי גמלים
שתי ספינות שמתקרבות זה מול זה ואין מקום לשתיהן לעבור, תידחה זו שאינה טעונה מפני הטעונה. וכן תידחה זו הקרובה לעירה, מפני זו שאינה קרובה לעירה. ואם שתיהן שוות, יעשו פשרה ביניהן, כלומר יחליטו מי יעבור וזו שתעבור תעלה שכר לזו שנדחית [הגמ' מכנה דינים אלה בשם "פשרה". לא ברור מלשון הגמ' האם רק הדין האחרון (ששתי הספינות שוות לגמרי) נקרא בשם "פשרה" או שכל הכרעות הספינות הנ"ל נקראות בשם "פשרה", עיין בראשונים].


דרשות נוספות מ"צדק צדק תרדוף": "
צדק צדק תרדוף"- הלך אחר בי"ד יפה: אחר ר"א ללוד, אחר ריב"ז לברור חיל" (ואגב זה מביאה הגמ' שבברור חיל היה סימן למשתה על ידי אור הנר. כי לא יכלו להודיע במפורש, מחמת הגזירות. ובמקום ששמו בורני, היה סימן לברית מילה על ידי קול ריחיים). עוד דורשת הגמ', "צדק צדק תרדוף- הלך אחר חכמים לישיבה. אחר ר"א ללוד וכו'" (רש"י: ישיבה- בית הועד ששם ב"ד קבוע).


פירוש "דיני ממונות פותחים בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחים לזכות ולא לחובה":
הגמ' שואלת מה כוונת המשנה באומרה ש"פותחים לזכות" בדיני נפשות. וביארו אביי ורבא (יש גם ביאורים אחרים, אך הגמ' מביאה ברייתא כאביי ורבא) שאומרים לנידון לאחר קבלת העדות "אי לא קטלת לא תדחל" (אם לא הרגת אל תפחד).


לשונות שאין לאומרם לעדים:
מבואר בגמ' שאין לומר לעדים לאחר קבלת עדותם "מי יימר כדקאמריתו" (מי אמר שהאמת כדבריכם), כי ייבהלו ויחזרו בהם (תוך כדי דיבור- רש"י). ואע"פ שנקטו דרכים להבהיל את העדים ולשבור את רוחם, זהו דווקא באופן עקיף יותר, שהיו מסיעים אותם ממקום למקום כדי לבלבלם וכד' (וכלשון הגמ' "ממילא קא מידחו"), אבל לא באופן ישיר כל כך (כמו באמירת "מי יימר כדקאמריתו"). כמו כן אין אומרים בתחילה לנידון "יש לך עדים להזימם?", והטעם שאין אומרים כך- כי בדיני נפשות אין פותחים בחובה, כדלעיל, ואמירה כזו היא אמנם "זכות" לנידון אך היא "חובה" לעדים (שאם יימצאו זוממים, ייהרגו).

דף ל"ג ע"א (דיני ממונות)- דף ל"ד ע"א (דיני נפשות)


לשון המשנה
: במשנה מבואר "דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שניים לחובה" (כבר בואר בפרק א'). עוד נאמר במשנה "דיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירים לזכות ואין מחזירים לחובה".


קושית הגמ'
: הבאנו כעת את לשון המשנה, שמבואר ממנה שבדיני ממונות יכול הדיין לחזור בו. ואילו בברייתא מבואר "דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא, מה שעשה עשוי, ומשלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין, פטור מלשלם". ומברייתא זו מוכח שתמיד אין מחזירים הדין, וכל השאלה היא מתי משלם הדיין ומתי לא.


יישוב ראשון לסתירה זו:
רב יוסף מיישב שבמשנה (שמבואר בה שיכול לחזור בו), מדובר במומחה. ובברייתא מדובר בהדיוט (והדיוט אינו חוזר בו, כי אומר לו הצד השני- איני סומך עליך, מי אמר שאתה צודק בדינך השני ולא במה שפסקת קודם). אך מקשה הגמ', כיצד ניתן להעמיד את הברייתא בהדיוט, הרי בסיפא דברייתא מדובר במומחה ("ואם היה מומחה לבית דין וכו'"). לכן מוסיפה הגמ', שאכן גם מומחה אינו יכול לחזור בו, ומה שבמשנה מבואר שיכול לחזור, הוא משום שבמשנה מדובר שיש מומחה גדול ממנו המחזיק בדבריו ומצדיק את חזרתו. מה שאין כן בברייתא.


יישוב שני לסתירה
: רב ששת מיישב, שמה שמבואר שיכול לחזור בו, הוא דווקא שטעה "בדבר משנה" (טעות במשנה מפורשת). ומה שמבואר שאינו יכול לחזור בו, מדובר שטעה ב"שיקול הדעת" (שלא פסק נגד הלכה מפורשת, אלא שדעת הש"ס נוטה נגדו, עיין לעיל ו'). ומקשה הגמ', הרי ר' טרפון פסק בטעות על פרה שהיא טריפה והאכילוה לכלבים, ופחד שצריך לשלם, ואמר לו ר"ע שהוא פטור כי מומחה לבי"ד פטור מלשלם. ומדוע לא אמר לו יותר מכך- שכיוון שטעה בדבר משנה, ממילא אין דינו דין ואין לחייב אותו על מה שבעל הפרה זרק אותה לכלבים. ומתרצת הגמ' שאין הכי נמי גם זאת אמר ר"ע לר"ט- שפטור גם מסיבה זו, וגם משום שהוא מומחה לבי"ד.


יישוב שלישי לסתירה:
רב חסדא מיישב שמה שמבואר במשנה שיכול לחזור, מדובר שהדיין לא "נשא ונתן ביד". דהיינו לא עשה מעשה בידיים בעקבות פסק דינו (כגון שאמר לפלוני חייב אתה, ובעקבות כך לקח ממנו ונתן לתובע) ובברייתא מדובר שנשא ונתן ביד. אך מקשה הגמ', הרי במשנה מדובר גם על מקרים שהדיין אמר "פטור אתה", ובזה לא שייך נשא ונתן ביד, כי אין מה לקחת מן התובע ולתת לנתבע (ואמנם מנסה הגמ' לומר שעצם האמירה "פטור אתה" כמוה כנשיאה ביד, אך הגמ' מקשה על זה כמה קושיות). ויישב זאת רבינא, שגם ב"פטור אתה" שייך לשאת ולתת ביד, כגון שלקח את המשכון מיד התובע ונתן לנתבע. וכן, דיין שטימא את הטהור בטעות, גם בזה שייך "נשא ונתן ביד", כגון שלקח שרץ ונגע בפירות להראות כמה הוא בטוח בטומאתן. וב"טיהר את הטמא", מדובר שלקח את הפרי שטיהרו, ועירבו עם פירות אחרים טהורים (ואח"כ התברר שהפרי טמא).


דיני נפשות מחזירים לזכות ואין מחזירים לחובה
: היוצא מבי"ד זכאי ואמר אח"כ אחד, יש לי ללמד עליו חובה, אין מחזירים אותו [אמנם אם זיכוהו על סמך טעות בפסוק מפורש ("דבר שאפילו הצדוקים מודים בו"), אפשר להחזיר לחובה]. היוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, תמיד מחזירים אותו. אך במסית הכלל הוא הפוך (מחזירים לחובה ולא לזכות), שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו. וכלל זה שמחזירים לזכות ולא לחובה אינו רק בדיני נפשות אלא גם בענייני גלות ומלקות (מגזירה שווה).


מי יכול ללמד זכות וחובה בדיני ממונות ונפשות:
בדיני ממונות הכלל הוא "הכל מלמדים זכות וחובה", ובדיני נפשות הכלל הוא "הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה". ומדייקת הגמ' שהמילה "הכל" באה לרבות תלמידים היושבים לפני הדיינים (שבדיני ממונות יכולים ללמד זכות וחובה, ובדיני נפשות- רק זכות). לגבי העדים, נחלקו תנאים- לפי ר' יוסי בר יהודה עדים יכולים ללמד זכות בדיני נפשות, אך אינם יכולים ללמד חובה. שנאמר "עד אחד לא יענה בנפש למות- למות הוא דאינו עונה, אבל לזכות, עונה". וחכמים חלקו וסברו שעדים אינם יכולים ללמד לא זכות ולא חובה.

דף ל"ד ע"א (דיני נפשות)- ל"ה ע"א (דיני ממונות גומרים)


המלמד זכות, האם יכול ללמד חובה:
בדיני ממונות, המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה ולהיפך, ובדיני נפשות המלמד זכות אינו יכול לחזור ללמד חובה. ומחדש רב שהגבלה זו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, נאמרה דווקא בשעת משא ומתן בדין (כדי שהמלמד זכות ימשיך בדרך זו של חיפוש הזכות, ולא יחזור לחובה), אבל בשעת גמר דין, דהיינו לאחר שחיפש כבר הכל וכעת נראה לו שטעה, יכול לחזור בו וללמד חובה גם בדיני נפשות.


אחד התלמידים שזיכה ומת:
אמר ר' יוסי בר' חנינא, אחד מן התלמידים שזיכה ואח"כ מת, אזי אע"פ שייתכן שלולא מת היה חוזר בו ומלמד חובה (כדלעיל שאפשר לחזור לאחר משא ומתן בשעת גמר דין), מכל מקום כיוון שסוף סוף לא חזר, נחשב כמלמד זכות. ולכן כשבאים למנות מי מלמד זכות ומי מלמד חובה, מונים אותו בין מלמדי הזכות.


מדוע רושמים סופרי הדיינים את דברי המזכים והמחייבים:
 שני סופרי דיינים עומדים לפני הדיינים, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבים דברי המזכים והמחייבים. והטעם הוא, שלאחר מכן יוכלו לבדוק את טעמי המזכים והמחייבים, ואם מוצאים ששני דיינים אמרו את אותו פסק אך כל אחד מביא לדבריו מפסוק אחר, סופרים אותם כאחד ולא כשניים, כי אחד מהם ודאי טעה, שכן, "אין טעם אחד יוצא משני מקראות" (לא ייתכן שני מקראות שמלמדים דבר אחד), אלא להיפך- "מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים".


דיני ממונות  ביום או בלילה, לרבנן ולר"מ:
בדיני ממונות, גמר הדין יכול להיות גם בלילה (שנאמר ושפטו את העם בכל עת), אך תחילת הדין דווקא ביום (שנאמר לגבי נחלות, שהם כדיני ממונות- והיה ביום הנחילו וגו'). כך מבואר במשנה, אך ר"מ חולק וסובר שגם גמר הדין צריך להיות ביום, שמקיש ריבים (דיני ממונות) לנגעים- מה נגעים ביום אף ריבים ביום [היקשים נוספים- מה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן, אף ריבים שלא בסומא (וסומא בעין אחת- כשר). מה ריבים שלא בקרובים, אף נגעים].
 

מה דרש ר"מ מהפסוק ושפטו את העם בכל עת: לפי ר"מ (שמקיש ממונות לנגעים ואת שניהם חייבים לדון ביום), הפסוק "ושפטו את העם בכל עת" לא בא ללמד שאפשר לדון בלילה, אלא ללמד שביום המעונן אפשר לדון דיני ממונות אע"פ שאי אפשר לדון דיני נגעים (כי מראיהם משתנה ביום מעונן).


מה דורש ר"מ בפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו"
: ראינו לעיל מה דורשים רבנן בפסוק "והיה ביום הנחילו וגו'". ואילו ר"מ דורש מפסוק זה- ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה. והכוונה היא כדאמר רב: שלושה שנכנסו לבקר את החולה (שעומד למות), רצו- כותבים (כלומר כותבים דברי החולה בלשון עדות ובאים לבי"ד ובי"ד מכריע על פי הצוואה), רצו- עושים דין (כלומר אם רצו השומעים יכולים להיות מחזיקים כל אחד בשלו כל אחד על פי מה ששמע מהמת, כי למדים מפסוק שלצוואה יכול להיות תוקף של "דין" מוחלט). אבל שניים שנכנסו לבקר, אינם "עושים דין" כמו בשלשה, אלא תמיד רק כותבים. וכל זה ביום, אך בלילה אין מושג "דין", וגם שלושה אינם יכולים לעשות דין אלא צריכים לכתוב ולבוא אח"כ עם הצוואה לבי"ד.


דיני נפשות ביום
: דנים דיני נפשות ביום, שנאמר " קח את כל ראשי העם וגו' והוקע אותם לה' נגד השמש". וממשיכה הגמ' שהוקעה זו היינו תלייה. ואגב זה מבארת הגמ' שמה שאמר ה' למשה "קח את כל ראשי העם (והוקע אותם לה')" הכוונה היא שיהיו הרבה בתי דינים עסוקים בתליית החוטאים, שעל ידי שיעסקו הכל בכך יתרבה כבוד ה'.

דף ל"ה ע"א (דיני ממונות גומרים)- דף ל"ו ע"א (מעם מזבחי תקחנו למות


הלנת דין:
בדיני ממונות, מכריעים את הדין בו ביום, בין לזכות בין לחובה. בדיני נפשות, אם נגמר הדין לחובה עושים "הלנת דין", דהיינו מלינים את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות (נלמד מפסוקים). אגב כך מובא בגמ' שכל תענית שמלינים בו את הצדקה, כאילו שופך דמים. פירוש- רגילים היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו הצדקה עד למחר, נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך. ודווקא במקום שמחלקים דברים המוכנים לאכול, אבל במקום שמחלקים כסף או חיטים ושעורים, לא סמכו עליהם העניים להיום ולא שייך עניין זה.


מדוע אין דנים בע"ש ובעיו"ט:
אין דנים נפשות בע"ש ועיו"ט, שהרי מתי יגמרו את הדין? לגמור בו ביום לא תמיד אפשר, שהרי ייתכן שיגיעו למסקנת נגד הנדון, ואז יצטרכו הלנת דין כדלעיל. ולגמור את הדין למחר, דהיינו בשבת, ג"כ לא ניתן, כי אז יצטרכו גם להורגו בשבת (שא"א להורגו בראשון אחרי שגמרו דינו בשבת, שיש בזה עינוי דין). ואיך יעשו כן, הרי אין רציחה דוחה שבת. וגם אין לפתור העניין ע"י שיתחילו ביום שישי ויגמרו ביום ראשון (ובזה אין עינוי דין, כי עינוי הוא רק כשמחכים אחרי שנגמר דינו), כי עד יום ראשון כבר ישכחו טעמיהם. ואע"פ שכותבים הסופרים, לא יועיל עד כדי שיוכלו להיזכר ממש ולתת טעם הגון כבראשונה.


מיתת בי"ד, עבודת מקדש, מת מצווה ושבת- מי נדחה מפני מי:
קבורת מת מצווה דוחה עבודת מקדש, ועבודת מקדש דוחה שבת. ואם כן לכאורה קבורת מת מצווה תדחה שבת (שאם דוחה עבודה, כ"ש שדוחה שבת שנדחית מפני עבודה). כך רצה ריש לקיש להוכיח. אך ענה לו ר' יוחנן- מצאנו דבר שדוחה עבודה אך לא דוחה שבת, והוא- המתה על ידי בי"ד, שדוחה עבודה (שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, ומסקנת הגמ' שאין הבדל בין קרבן יחיד לקרבן ציבור), ובכל זאת אינה דוחה שבת [שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ומניין יודעים שזו אזהרה גם לבית דין- למדים בגזירה שווה ממקום אחר שנאמר בו מושבותיכם, ושם הכוונה לבית דין].

דף ל"ו ע"א (דיני ממונות הטומאות והטהרות)- דף ל"ו ע"ב (משנה)


בדיני ממונות או טומאה וטהרה, מתחילים מגדול הדיינים
: כשנמלכים בדיינים, ומדובר בדיני ממונות או טומאה וטהרה, מתחילים מגדול הדיינים. ומה שמספר רב, שהיה בבית דינו של רבי וכשהשמיעו דעות הדיינים התחילו בהשמעת דעתו של רב (והרי רב לא היה גדול הדיינים בבית דין זה), הוא משום ששונה מניינו של בי רבי, שלא התחילו בו מן הגדול. אגב כך מובא בגמ', שמימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, דהיינו אדם שיהיה במצב שאין כמוהו בתורה ואין כמוהו בגדולה (משה היה גדול ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי- בנשיאות ובתורה). וכן מרבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.


דיני נפשות, מתחילים מן הצד
: בדיני נפשות מתחילים "מן הצד" (מן הקטן), שאם יתחילו מן הגדול, החשש הוא שיורה הגדול חובה לנידון ולא יחלקו עליו השאר בגלל גדולתו, ויורו גם הם חובה.


האם הרב ותלמידו נחשבים לאחד או לשניים:
כל מקום שלמעשה די בפוסק אחד, והריבוי נצרך רק למקרה של מחלוקת (כגון ענייני טומאה וטהרה), הרב ותלמידו נחשבים לשניים. אבל במקום שצריכים בו תמיד ריבוי דיינים, כמו בדיני ממונות ונפשות, הרב ותלמידו נחשבים לאחד. אמנם אם התלמיד שווה לרבו בכח הסברה ורק צריך ללמוד ממנו דינים, נחשבים לשניים.


המשותף בין דיני נפשות דשור לדיני נפשות דאדם:
כשדנים שור הנסקל, יש לדון בעשרים ושלשה, כמו שהבעלים היו נהרגים בכ"ג. אך שאר דברים הנוהגים בדיני נפשות (שלא מכריעים לחובה על פי אחד וכו'), אין נוהגים בשור הנסקל. ונלמד מפסוק.


פסול זקן וסריס וכו'
: אין מושיבים בסנהדרין (של כ"ג דיינים) זקן (רש"י- ששכח צער גידול בנים ואינו רחמני) וסריס, ומי שאין לו בנים. אך כשדנים מסית- מושיבים, שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו.


גר וממזר:
גר וממזר פסולים לדון דיני נפשות (כי בי"ד צריך שיהיו מנוקים מכל מום, כולל פגם משפחה, כנלמד מפסוקים) אך כשרים לדיני ממונות.

דף ל"ו ע"ב (משנה)- ל"ח ע"א (בני ר' חייא)


אופן ישיבת הסנהדרין:
סנהדרין ישבו כחצי גורן עגולה, שיהיו רואים זה את זה (אך לא בעיגול שלם, כדי שלא יהיה מצב שפני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו), ושני סופרי הדיינים עומדים לפניהם אחד מימין ואחד משמאל, וכותבים דברי המזכים ודברי המחייבים (כלומר כל אחד מהם כותב גם דברי המזכים וגם דברי המחייבים). ר' יהודה אומר, שלשה סופרי דיינים, אחד כותב דברי המזכים, ואחד כותב דברי המחייבים (שעל ידי שלא מטילים על כל אחד לכתוב הכל אלא מטילים על אחד לכתוב רק דברי המזכים ועל אחד מטילים לכתוב רק דברי המחייבים, לא יהיה להם טורח בכתיבה ולא יתעצלו), והשלישי כותב דברי המזכים והמחייבים (שאם יטעה אחד מהם יוכיח כתבו של שלישי).


השורות שישבו לפני הסנהדרין
: שלש שורות של תלמידי חכמים יושבים לפני הדיינים, וכל שורה בת כ"ג תלמידים. שאם ייחלקו הדיינים ולא יצליחו להכריע הדין ויצטרכו להוסיף דיינים (כדלעיל שאי אפשר להכריע לחובה ברוב של אחד, וצריכים להוסיף דיינים), יוסיפו מאותן שורות. בראש השורה ישב הגדול, לאחר מכן הקטן ממנו וכן הלאה עד סוף השורה. וכך בשורה השניה וכך בשלישית. הקטן שבראשונה גדול מגדול שבשלישית. הקטן שבשלישית גדול מגדול שבקהל.


בחירת דיינים מתוך השורות:
אם הוצרכו לסמוך אחד מיושבי השורות, כגון שמת אחד מן הדיינים, סומכים את הגדול שבשורה הראשונה. והבא אחריו בגדולתו מתקדם ויושב במקומו של התלמיד שנסמך. וכך כולם מתקדמים במקום אחד, וכך הלאה, עד שאל מקום התלמיד האחרון שבשורה השלישית, מקדמים אחד מן הקהל.


איום על עדים בדיני נפשות:
מאיימים על עדים בענייני נפשות, שידקדקו בעדותם (שלא יהיה עד מפי עד, או עדות אומדן בלבד), ושאם ישקרו עתידים להיתפס, ושידעו את גודל האסון שבהמתת אדם לשווא. והנוסח המדויק של האיום מובא במשנה בדף ל"ז (וכיוון שחלק מנוסח האיום הוא שאדם נברא יחידי כדי ללמד על חשיבותו, מפרשת המשנה גם עניינים אחרים הנוגעים לבריאת האדם וכו'). ומסיימים הדיינים שבכל זאת אין לעדים להימנע מעדות אמת, כי הזהירה תורה להגיד עדות, וכן נאמר "באבוד רשעים רינה", כך שכדאי הוא לבער עושי רשעה מן העולם.


עדות מ"אומד" בדיני ממונות ונפשות:
העדות צריכה להיות עדות ראיה, ולא עדות של אומד. ולכן אם ראו אדם רץ אחר חבירו לחורבה, ואח"כ ראו את חבירו מת ואת הרודף עם סייף בידו, אין הורגים את הרודף כי סוף סוף לא ראוהו הורג. ומסקנת הגמ' היא שגם בדיני ממונות אין מקבלים עדות מאומד.


דין ארבע מיתות בזמן הזה:
בזמן הזה בטלו ד' מיתות בי"ד, אך העבריינים מקבלים עונשיהם משמיא- מי שנתחייב סקילה, נופל מן הגג או חיה דורסתו וכו'.


אגדתות:
דרשות הפסוקים "שררך אגן הסהר וגו'" (שיר השירים ז')@ ר' זירא קירב הבריונים שבשכונתו והקפידו עליו חכמים. כשמת, אמרו הבריונים- כעת לא יהיה מי שיבקש עלינו רחמים. וחזרו בתשובה@ סיבות מפני מה נברא אדם הראשון יחידי (משנה בדף ל"ז)@ מדוע בקין והבל כתוב "דמי אחיך" ולא "דם אחיך"@ מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה דמו של הבל, שוב לא פתחה פיה (אך לרעה פתחה, אצל קורח ועדתו)@ גלות מכפרת עוון מחצה@ גלות מכפרת שלשה דברים (שהיו אמורים להיגזר לולא הגלות)- חרב, רעב, ודבר. ור' יוחנן אמר- גלות מכפרת על הכל@ אגדתות בעניין שלתיאל, זרובבל ונחמיה.

דף ל"ח ע"א (בני ר' חייא)- ל"ט ע"ב (ותעבור הרינה במחנה)


אגדתות:
אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל- ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל@ הכלל הוא "נכנס יין, יצא סוד" (שניהם שוים בגימטריא)@ צדקה עשה הקב"ה שהקדים גלות צדקיה (הגלות שבה נחרב הבית הראשון). יש אומרים שהצדקה בכך היא שעל ידי שגלו מוקדם, נמצא שהייתה גלותם בזמן שעדיין חיים אותם שגלו בימי יכניה. וכך יכלו ללמוד מהם תורה בבבל (שבגלות יכניה היו חכמים בתורה). ויש אומרים שהצדקה היא בכך שגלו לסוף שמונה מאות חמישים ושתיים שנה משנכנסו לארץ, ואילו היו נשארים עוד שנתיים בארץ, הייתה מתקיימת בהם קללת ספר דברים (ד') "ונושנתם וגו' אבד תאבדון מהר" (מילת "ונושנתם" בגימטריה שמונה מאות חמישים ושתיים) @ביאור הביטוי (בספר מלכים) "החרש והמסגר".


אגדתות הנוגעות לבריאת האדם:
כמה סיבות לכך שאדם הראשון נברא יחידי@ אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים. והקב"ה טובע כל אדם בחותם אדם הראשון, ואינם דומים. ומוסיפה הגמ' לבאר מדוע לא עשה הקב"ה את בני האדם שווים במראה, בקול ובדעת@ כמה סיבות מפני מה נברא האדם בסוף הבריאה, בערב שבת@ אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות, ועגבותיו מאקרא דאגמא (מקום בבבל).@ סדר בריאתו של אדם- בשעה ראשונה הוצבר עפרו, בשניה נעשה גולם, בשלישית נמתחו אבריו, ברביעית נזרקה בו נשמה, בחמישית עמד על רגליו, בשישית קרא שמות, בשביעית נזדווגה לו חווה, בשמינית "עלו למיטה שניים וירדו ארבעה" (כלומר ילדו שניים. וביארו תוס' שאין הכוונה לקין והבל אלא לקין ותאומתו, והבל נולד אח"כ). בתשיעית נצטוה לא לאכול מן האילן, בעשירית חטא ובאחת עשרה נידון, ובשתים עשרה נטרד מגן עדן. ולאחר שסרח נתמעט מגדולתו, שתחילה היה גודלו מקצה השמים ועד קצה השמים (שווה לשיעור מן הארץ עד לרקיע, ע"פ הגמ'), ולאחר מכן מיעטו הקב"ה@ אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה@ הקב"ה נמלך במלאכים אם לברוא את אדם הראשון, ושרף את כתות המלאכים שסירבו@ אדם הראשון בלשון ארמי סיפר@ הקב"ה הראה לאדם הראשון את סדר הדורות והתעצב כשראה את גורל רבי עקיבא@ אדם הראשון מין היה. וי"א מושך בערלתו היה, וי"א כופר בעיקר היה.


ויכוחי חכמי ישראל עם המינים:
הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס. ודווקא אפיקורס עכו"ם, אבל אפיקורס ישראל, יתפקר יותר אם תענה לו. וביאר רש"י "שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק, ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו"@ נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בלשון רבים. אבל מיד ממשיכה התורה בלשון יחיד "ויברא אלהים את האדם בצלמו". וכן בכל מקום שנקטה התורה לשון רבים כלפי הקב"ה (והמינים מביאים מכך ראיה לטענותיהם), ההמשך הוא מיד בלשון יחיד@ נאמר בדניאל שהקב"ה הביא שני כיסאות וישב לדין. ומדוע הוצרך לשני כיסאות? לפי ר"ע- "אחד לו ואחד לדוד". לפי ר' ישמעאל- "אחד לדין ואחד לצדקה"@ אמר ליה ההוא מינא לרב אידית- "כתיב ואל משה אמר עלה אל ה'. עלה אלי מיבעי ליה! אמר ליה, זה מטטרון, ששמו כשם רבו. אמנם הוזהרנו שלא לעבדו. וכן אין בידו כוח לסלוח לחטאי ישראל@ שאל מין את ר' ישמעאל בר' יוסי, כתיב "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'". וכבר מתחילת פסוק זה (וה' המטיר) יודעים שמדובר על הקב"ה, ומדוע יש צורך לומר בסוף הפסוק "מאת ה'" ולא די ב"מאתו"? ענה כובס אחד לאותו המין, שדרך הכתוב לדבר כך (כמו "ויאמר למך לנשיו...שמען קולי נשי למך", שאע"פ שיודעים שהפסוק מדבר על למך, בכל זאת נאמר בסוף "נשי למך" ולא "נשיי")@ ר"מ חילק דרשתו- שליש הלכה, שליש אגדתות, שליש משלים. ושלש מאות משלי שועלים היו לו, ואין לנו אלא שלש מהם @ אמר כופר אחד לר"ג, אלקיכם גנב הוא, שהרדים את האדם ולקח ממנו צלע. ענתה לו בתו של אותו כופר- הרי קיבל אדם הראשון דבר שהוא טוב לאין ערוך מן הצלע- את חוה. הסביר הכופר, שהתכוון לשאול מדוע הרדים הקב"ה את אדם הראשון ולא לקח ממנו בידיעתו. תירצה לו- אם היה הקב"ה לוקח ממנו את הצלע והאדם היה רואה, הייתה האשה מאוסה בעיניו (כמו בשר, שאי אפשר לאוכלו אחרי שראו את אופן עשייתו)@ כופרים התיימרו בפני ר"ג שיודעים מה שיודע הקב"ה. והוכיח להם בדרכי לעג שאפילו דברים פשוטים אינם יודעים@ עניין אחדות הבריאה (היו כופרים שטענו שחלק נברא על ידי אלוהות אחת, וחלק נברא על ידי אלוהות אחרת, וענו להם חכמי ישראל)@ הקיסר ניסה לשכנע את ר' תנחום- בוא ונהיה כולנו לעם אחד. ענה לו ר' תנחום- אנו איננו יכולים להשתנות, כי מהולים אנו. השתנו אתם, ומהלו עצמכם. רגז הקיסר על שניצחו ר' תנחום בדברים, וזרק אותו למקום חיות, אך לא אכלוהו. אמר מין אחד, שמא לא היו החיות רעבות. זרקו את אותו מין, ואכלוהו החיות@ שאל כופר את ר"ג, ידוע שעל עשרה בישראל שורה שכינה, ואם כן צריכים שיהיו מספר אלהויות כנגד מספר העשרות שבעם ישראל. ענה לו, שכשם ששמש אחת יכולה להספיק לכולם, כל שכן הקב"ה@ טעם שמיטה- "זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי" (רש"י- "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו"). וכשעברו על כך ישראל, חטאו וגלו. והיה ראוי לייסר אח"כ את כל העם, אך ריחם הקב"ה וייסר את יחזקאל בלבד (כדרך מלך רחמן שמייסר רק את גדולי העם), ולכן אמר לו שכב על צידך הימני וכו' כאמור בפסוק@ אמר מין לר' אבהו, הקב"ה כהן הוא, שנאמר ויקחו לי תרומה. ואם כן כשקבר את משה, איך טבל. וודאי לא טבל במים, שנאמר בישעיה מ' "מי מדד בשעלו מים". וענה לו- באש טבל, שנאמר כי הנה ה' באש יבא. ועיקר הטבילה באש, שנאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים"@ אמר מין לר' אבינא, כתוב מי כעמך ישראל, ומצד שני לא מובן כלל מה ייחודיות עם ישראל, הרי על כל העמים כאחד נאמר "כל הגוים כאין נגדו". ותירץ לו, שהוצאו ישראל מכלל כל הגוים, וכדברי בלעם "ובגוים לא יתחשב".

חסדי הקב"ה, כלפי מי: מצד אחד כתוב "טוב ה' לקוויו" (דהיינו רק לצדיקים המקווים לו), ומצד שני כתוב "ורחמיו על כל מעשיו". מתרץ ר' אלעזר- משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה, משקה כולו, וכשעודר, עודר רק הטובים. אף הקב"ה כך (רש"י- "כך הקב"ה זן טובים ורעים בדיבור אחד, ממלא כל העולם כולו טובה, שהכל שלו. אבל כשבא להגין מן הפורענויות ולשלם שכר, אינו אלא לקוויו").

דף ל"ט ע"ב (באבוד רשעים רינה, עד סוף הפרק)


אגדתות הנוגעות לאחאב
: מסקנת הגמ' שהקב"ה עצמו אינו שמח במפלת הרשע (ולכן לא נתן הקב"ה למלאכים לומר שירה לפניו בטביעת המצרים). אבל משיש אחרים על מפלתו. ולכן על מות אחאב נאמר באבוד רשעים רנה@ ביאור ודרשת הפסוק האמור באחאב "והזונות רחצו", ודרשת הפסוק "ואיש משך בקשת לתומו" (שנאמר בהריגת אחאב).


אגדתות הנוגעות לעובדיה:
בית לבן התברך כשעבד אצלו יעקב. וכן בית המצרי כשעבד אצלו יוסף. ולגלג אחאב על עובדיה, מדוע אין ביתי מתברך בגללך. יצאה בת קול ואמרה, שעובדיה אכן ירא ה', אך "בית אחאב אינו מזומן לברכה"@ בעובדיה נאמר "ירא ה' מאד", ובאברהם לא נאמר "מאד"@ עובדיה זכה לנביאות למרות שהיה גר ואין שכינה שורה אלא על מיוחסים שבישראל (והגמ' דנה מדוע התנבא דווקא הוא על אדום). והסיבה שזכה לנביאות על אף גרותו- כי החביא מאה נביאים במערה מפני איזבל (והגמ' מבארת מדוע לא החביא את כל המאה ביחד אלא חילקם).


שאר אגדתות:
נאמר במלכים ב' ג' "ויקח (-מישע מלך מואב) את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה". יש אומרים שהעלהו לעולה לשם שמים, וי"א שהעלהו לשם ע"ז. ולדעה זו, מה שנאמר אח"כ "ויהי קצף גדול על ישראל" הוא משום שמעשה זה הזכיר שגם ישראל היו רגילים במעשה זה@ באבישג נאמר "והנערה יפה עד מאד" (כלומר רק "עד" לדרגת "מאד" ולא לדרגת "מאד" עצמה), ולא הגיעה לחצי יופיה של שרה, שנאמר בה "כי יפה היא מאד".

 
דברי תורה והלכות בדוא''ל
ניתן לקבל בדוא"ל דברי תורה והלכה יומית
[לידיעה המלאה]