דברי תורה לפרשת וישלח

 


וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום (לב, ד)- מדוע התורה מפרטת באריכות כזו את המקום המדויק שאליו הגיעו המלאכים- "ארצה שעיר, שדה אדום", כאילו כה חשוב מקום ההגעה המדויק? 

ראיתי מיישבים (בעלון "לאור הנר" של הרב לווינשטיין), שכאשר אדם קורא למקום מסוים על שם מאורע כלשהו, סימן הוא שהמאורע חרות היטב בלבו. כשיעקב ראה שעשיו קורא למקומות על שם המאורעות של גניבת הבכורה וגניבת הברכות ("ארצה שעיר שדה אדום"- "שעיר" מציין את היותו של עשיו שעיר, מה שסייע ליעקב להתחזות בפני יצחק כעשיו ולקחת את הברכות; "אדום" מציין את תאוות עשיו ל"אדום האדום הזה", שהיא התאווה שניצל יעקב לצורך קניית הבכורה), הוא הבין מכך כמה הכעס על מאורעות אלה חרות בליבו של עשיו ומן הסתם לא שכח אותו. לכן שלח יעקב מלאכים לפניו על מנת לפייס את עשיו, ומשום כך ציינה התורה את שמות המקומות, כדי ללמד על הסיבה לשליחת השליחים.    
*
ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ח)- פחדו זה של יעקב לכאורה אינה מובן, שהרי כבר הובטח לו מפורשות על ידי הקב"ה (בתחילת פרשת ויצא)
'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו''. כך מקשים חז"ל בגמרא במסכת ברכות דף ד ע"א, ומתרצת הגמ', "שמא יגרום החטא", כלומר, גם אם אדם מקבל הבטחה מהקב"ה, ייתכן שתתבטל ההבטחה עקב חטא שחטא.  

לכאורה לפי זה אין דרך לדעת על נביא אם הוא נביא אמת או נביא שקר, שהרי גם אם הוא הבטיח הבטחה כלשהי לטובה שלא התממשה, ייתכן שהדבר נובע מכך שהיה חטא שביטל את ההבטחה. אך הרמב"ם בפירוש המשנה מדגיש שאין זה כך, שכן, דברי הגמ' הנ"ל במסכת ברכות, שלפיהם הבטחה טובה של הקב"ה יכולה שתתבטל עקב חטא, אינם אמורים במקרה של נבואה, דהיינו, כאשר הקב"ה מוסר את הדברים לנביא בדרך נבואה ואומר לו להתנבא לבני אדם שיקרה כך וכך, אין נבואה זו מתבטלת עקב חטא. ובלשון הרמב"ם: "אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב, באמרו לו 'והנה אנכי עמך וכו'', ומצאנו שפחד פן ייספה, שנאמר 'ויירא יעקב מאד וכו'', ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור, שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם 'קסבר שמא יגרום החטא', משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העוונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמיתת הבטחותיו" (ויוער שכל זאת ביחס לנבואה לטובה, אך נבואה לרעה יכולה להתבטל עקב תשובה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק י' הלכה ד'- "דברי פורענות שהנביא אומר... אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו... ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינווה").

[לעניין עצם השאלה כיצד פחד יעקב לאחר ההבטחה מהקב"ה, נאמרו במהלך הדורות מספר תשובות מלבד הסבר הגמ', ונביא את חלקן: א) הבדל בין שכל לרגש- יעקב ידע בשכלו שהפחד אינו מוצדק, שהרי הבטיחו ה', אך באופן טבעי אדם חש פחד כשבא אליו אדם עוין עם ארבע מאות איש עמו (אברבנאל). ב) מכוח הבטחת ה' יעקב ידע אמנם שהוא עצמו יישאר שלם, אך המלחמה יכולה להביא למיתת נשיו או ילדיו בקרב (אבן עזרא על פסוק ט'). ג) תירוץ דומה- הקב"ה הבטיח טובה ליעקב, אך לא הבטיחו מעולם שטובה זו לא תבוא על ידי יסורים, ומיסורים אלו חשש יעקב. ועיין עוד בכלי יקר בעניין קושיה זו] .

*

קטונתי מכל החסדים (לב, יא)- ביאר רש"י "נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי". מכאן למדו חז"ל (שבת ל"ב) שאין לעמוד במקום סכנה, כי אף יינצל בנס, יתמעטו זכויותיו.

ה"תורה תמימה" על
הפרשה מביא עניין זה, ובתוך כך הוא דן אגב אורחא בדין אחר, שגם הוא נובע לכאורה מהחובה להתרחק מדבר סכנה: בצוואת ר' יהודה החסיד נאמר, שאסור שיהא שם החתן כשם חותנו או שם האשה כשם חמותה, ולכאורה איסור זה נובע מטעמי סכנה סגולית (שאינה ידועה לנו), ועל האדם להתרחק ממקום שיש בו חשש סכנה.

אך בסוף
דבריו מסיק התורה תמימה שנראה לו שטעם איסור זה אינו משום סכנה, אלא מטעמים אחרים על דרך הפשט. הוא מביא שני טעמים


הטעם הראשון- ההלכה היא שאם לאדם יש חבר ששמו כשם אביו (כגון, לראובן יש חבר בשם יעקב, וגם לאביו של ראובן קוראים יעקב), אסור לאותו אדם לקרוא לחבירו בשמו בנוכחות אביו, שאין זה דרך כבוד לאביו (ובדוגמה הנ"ל- אסור לראובן לקרוא לחבירו "יעקב" בנוכחות אביו). וכעת, אשה שתינשא לאדם ששמו כשם  אביה, נמצא שלעולם לא תוכל לקרוא לו בשמו כל זמן שאביה נמצא בקרבתם. ומכיוון שאי אפשר להיזהר בזה, ובהכרח יבואו לידי איסור, מכאן נובעת צוואת ר' יהודה החסיד שלא יהא שם החתן כשם החותן או שם האשה כשם החמות.


הטעם השני- כאשר אדם נפטר, ישנו עניין מיוחד בכך שייקראו צאצאיו על שמו (התורה תמימה מביא מדרש שהוא המקור לכך, ובאותו מדרש מבואר גם למה בדורות עברו קראו לאנשים על שם מאורעות, ואילו בדורות  מאוחרים יותר התחילו לקרוא על שם דורות קודמים שנפטרו, עיין שם). וכעת, אם ישא אדם אשה ששם אביה כשמו, נמצא שכאשר ייוולד לאשה זו בן, היא לא תוכל לקרוא לבן בשם אביה (במידה שאביה ימות) שהרי שם זה הוא כבר שמו של בעלה.
*
הצילני נא מיד אחי מיד עשו (לב, יב)- מדוע כפל יעקב ואמר "מיד אחי- מיד עשיו"? [עיין רש"י]. עונה על כך הרב סולובייצ'יק בבית הלוי, שיעקב חשש לשתי סכנות אפשריות- האחת, שיתנהג עמו כידיד וכאוהב (והוא חשש מכך משום ש"טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים"), והשנייה- שיתנהג עמו כאויב וינסה להרגו. כנגד הסכנה הראשונה התפלל "הצילני נא מיד אחי", וכנגד הסכנה השנייה התפלל "מיד עשיו".
*
ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו (לב, כג)- על כך כותב רש"י, "ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו". ומוסיף רש"י, "ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה בידי שכם". 

ומקשים המפרשים, וכי אדם אמור לתת את בתו לרשע, שמא תחזירנו למוטב?!

 

[ייתכן שהיישוב לכך הוא, שהקפדת הקב"ה לא הייתה על כך שיעקב לא נתן את דינה לעשיו כאשה, אלא על כך שהסתיר אותה לגמרי מעיני עשיו.  כי ייתכן שדי היה בעצם ראייתה על ידי עשיו, כדי להחזירו לדרך הישר, שכן יש אנשים שדי לראות אותם, או להיות בקרבתם, כדי להשתנות ולהפוך לטובים יותר].   


התורה תמימה כותב, שהמילים "שמא תחזירנו למוטב" אין כוונתן כמו שאנו רגילים לפרש, שזוהי סיבת הקפידא של הקב"ה על יעקב, אלא מילים אלו באות לבאר את המניע של יעקב עצמו! כלומר יעקב מנע את דינה מעשיו, שמא תחזירנו למוטב, כי מרוב סלידתו של יעקב מעשיו ומרשעותו, לא חפץ שיחזור למוטב, ולכן מנע ממנו את דינה. ומכיוון שזה היה המניע של יעקב (ולא רק החשש הטהור לדינה) הענישו הקב"ה.

והנה, דברים אלה של התורה תמימה, כי 
משנאת יעקב לעשיו לא רצה שיחזור עשיו למוטב, לכאורה קשים מאוד אינם מתקבלים על הדעת. אך יש לפרש את כוונתו כמו שמצאנו בעניין יונה ואנשי נינוה, שהיו רשעים כל כך עד שהיה קשה בעיניו שיקבל הקב"ה תשובתם. ואף כאן, סבר יעקב שרשע כעשיו עדיף שיקבל את המגיע לו וילך בדרכו, ולא יחזור למוטב וירכך את עונשו. ועדיין צ"ע.

אח"כ ראיתי שרבינו עובדיה מברטנורה (מובא בבעלי התוספות על התורה) דן גם הוא בשאלה זו וכותב דברים דומים אך באופן שונה מעט, וזו לשונו: "קשה, אדרבה, היה ראוי שתיחשב לו לצדקה, שמנעה מיד הרשע? יש לומר, שיעקב לרעה נתכוון, שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפיכך נענש".

*

אם תהיו כמונו, להימול לכם כל זכר (לד, טו)- בני יעקב משכנעים את אנשי שכם למול, כדי שיוכלו להילחם עמם ביתר קלות לאחר מכן, כמבואר בהמשך הפסוקים.

 

ושמעתי בדרך הלצה- מדוע היו צריכים לגרום להם למול, הרי בני יעקב היו ידועים בגבורתם ויכלו מן הסתם להילחם בהם גם ללא שהיו מלים? אלא, שאם לא היו מלים, היה כל העולם מתקומם נגד הטבח וההרג ובאים להילחם בבני יעקב, אך לאחר שנימולו אנשי שכם ונחשבים כיהודים, אזי כבר לאיש בעולם לא איכפת מגורלם וכל יפי הנפש אינם מתלוננים כאשר מדובר ביהודים...  

*

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו... ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (לד, כה)- באיזו זכות הרגו את כל אנשי העיר, אף אלו שלא באו על דינה? הרמב"ן מביא תחילה את פירוש הרמב"ם, המסביר שלמעשה כל העיר חטאה, כי אחת ממצוות בני נח היא מצוות "דינים", דהיינו לשפוט ולהוכיח את החוטאים, ובני שכם לא קיימו מצווה זו ולא מנעו את העוול. ומכיוון שעברו על אחת משבע מצוות בני נח, ממילא היו חייבים מיתה (כי ההלכה היא שבן נח שעבר על אחת מז' מצוות בני נח, חייב מיתה, שכך הוא הכלל במסכת סנהדרין דף נז ע"א, "אזהרה שלהם זו היא מיתתם"; אמנם קצת קשה לומר שאנשי שכם יכלו לעשות משפט במלכם או בבן מלכם בגלל חטאיו, ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין שהקשה כך על הרמב"ם).


הרמב"ן חולק על ביאור זה. לשיטתו, הכלל הנ"ל שבן נח חייב מיתה אם עובר על אחת ממצוותיו, הוא דווקא כשעובר על איסורי לאו שלו (לא לגנוב, לא לאכול אבר מן החי וכו'), אבל מצוות "דינים" היא מצוות עשה, ואינו נהרג עליה [וכמו כן עיין עוד בדברי הרמב"ן, מהם עולה שהוא חולק על הרמב"ם גם בעצם ההבנה של מצוות" דינים" שנאמרה לבני נח].

על כן מבאר הרמב"ן את העילה להריגת בני שכם
באופן אחר- למעשה, אנשי שכם, כמו כל האומות בזמנם, היו נגועים בעבודה זרה ושאר עבירות שבן נח חייב עליהם מיתה. אלא שבמציאות, בני יעקב לא יכולים היו להילחם נגד כל אומות העולם; אבל אנשי שכם, כיוון שעשו מה שעשו, מצאו לנכון להינקם מהם ולהורגם. ולשיטתו, מה שכעס עליהם יעקב היה משום שייתכן שאנשי שכם היו חוזרים למוטב לאחר שנימולו.

 

ולעיון נרחב במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן והסבר שיטותיהם, לחץ כאן 


והאור החיים ביאר את כל עניין ההריגה באופן אחר, ובלשונו: "אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה, אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אמרו 'ויהרגו כל זכר', ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם, וזולת זה לא היו יכולים לנקום נקם מהמחויב להם מיתה". ביאור נוסף כותב האור החיים: "עוד טעם שהרגו כל בני העיר, לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחויבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב, כי דינה לא הייתה אשת איש".

*

ויאמר להם יעקב, עכרתם אותי להבאישני וכו' (לד, ל)- ידועה הקושיה, הרי גם יעקב עצמו היה בשדה כששמעון ולוי הערימו על אנשי שכם ואמרו להם למול, ואם כן מלכתחילה נשתתף בעצה זו, ומה תלונתו כעת? מתרץ האור החיים, שיעקב אמנם היה שותף להערמה, אך חשב ששמעון ולוי יפעלו באופן שונה לגמרי- "חשב שהערמה הייתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו, או להרוג שכם לבד בעל דבר, לא להרוג כל אנשי העיר יחד".


[קצת צ"ע על האור החיים, שכן לעיל הבאנו בשמו שאף שמעון ולוי עצמם לא נתכוונו להרוג את כל בני העיר, ורק כשנתקבצו כנגדם בני העיר בכוח, הרגו אותם מדין רודף. אולי יש ליישב, שיעקב ציפה שימנעו בכל כוחם מלהיכנס למלחמה עם בני העיר, כגון שיכנסו בהיחבא וכד', ואילו הם מצידם לא השתדלו כלל להימנע מכך אלא אדרבה ששו לזה, כמו שאמר יעקב בפרשת ויחי כלי חמס מכרותיהם וכו'].

 

למעשה תירוץ זה של האור החיים מבואר כבר ברמב"ן, ועיין שם שהוסיף תירוץ נוסף- יעקב חשב שהמרמה היא שבני שכם לא יסכימו למול, וכך יחזירו את דינה. ולא חשב שימולו ויהיו כואבים ויהרגום שמעון ולוי

*

ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו (לד, לא)- לכאורה תשובה זו של שמעון ולוי ("הכזונה יעשה את אחותנו") הינה תמוהה, שהרי תלונת יעקב הייתה על כך שגרמו סכנה לו ולבניו, והתשובה "הכזונה יעשה את אחותנו" אינה ממין השאלה.

עוד קשה, שכאן לא אמר להם יעקב כלום לאחר שענו לו את התשובה, ומשמע מכך לכאורה שקיבל את תשובתם, ואילו לפני מותו, בפרשת ויחי, הוא מוכיחם קשות על מעשה שכם (כלי חמס מכרותיהם וכו').

נראה לתרץ תחילה על השאלה הראשונה: כוונתם הייתה לענות לו, שגם אם מבחינת ההיגיון ה"קר" הצדק עם יעקב כשנזף בהם, אך לא ניתן להחריש ולהחשות כשנעשה עוול כזה לאחותנו. האחווה עומדת מעל השיקולים האנושיים ה"קרים" ולעתים יש לעשות מעשה על אף שיקולים אלה. 

וכעת מיושבת ממילא גם הקושיה השנייה, מדוע לא הוכיחם כאן אלא בפרשת ויחי: כשאמרו לו שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותנו", נחה דעתו של יעקב מתשובתם. אך לאחר מכן, בפרשת וישב, עשו שמעון ולוי מעשה הסותר את תשובתם זו, שהרי זממו להרוג את יוסף אחיהם, על פי חשבונות ושיקולים של "רודף" (עיין מה שנבאר בפרשת וישב, ועיין שם בספורנו), ובכך נשמטה הקרקע מתחת אמירתם, שהאחווה היא בעיניהם "מעל כל שיקול אחר". מכאן הבין יעקב, שבמעשה שכם היו מעורבים לא רק רגשות של צער על האחות הפגועה כפי שטענו בתחילה, אלא גם (על כל פנים בעומק הלב ובסתר לבם) רגשי נקם וזעם, שהביאו אותם להריגה, ולכן אמר "כלי חמס מכרותיהם". 

ולפי זה מובן גם היטב מדוע בפרשת ויחי סמוכות זו לזו התוכחה על מעשה יוסף והתוכחה על מעשה שכם ("כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור", עיין רש"י שם).

[יש מפרשים, שהתשובה שענו ליעקב ("ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו") מתבארת כך: יעקב טען נגדם, שהמעשה שעשו הביא אותם לידי סכנה ("ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי"). נגד כך טענו שמעון ולוי, שדווקא
 ההיפך הוא הנכון: אם יראו האומות כיצד ביזו אותנו ולא הגבנו על אף שמדובר באחותנו, תהיה בכך סכנה גדולה עוד יותר, שיעזו להתקיף אותנו. ובלשונו "כי אדרבה, יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב, ופעל ועשה כחפצו ורצונו... ואדרבה, בזה תהיה חיתתם על העמים ורעשו מפניהם"].

 



 



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;