דברי תורה לפרשת ויצא


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י)- רש"י כותב על כך, "לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם; שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה פנה הדרה".

 

פירוש הדברים: היה קשה לרש"י, מדוע נאמר בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", הרי כבר ידוע לנו שיעקב היה בבאר שבע, ודי היה שייכתב "וילך יעקב חרנה". ועל כך מתרץ רש"י, שיציאתו של צדיק ממקומו "עושה רושם", כלומר, המקום הופך להיות שונה לאחר שיוצא ממנו אדם צדיק, כי הודו וזיוו של המקום שהיה בו בזמן שהיה בו אותו צדיק, דועך. ולכך רומז הכתוב כשהוא מציין גם את היציאה- "ויצא יעקב מבאר שבע".   

מקשה הכלי יקר, אם זהו ההסבר, מדוע נקטה התורה לשון זו רק ביחס ליעקב, ולא ביחס לאברהם ויצחק, כשיצאו ממקום למקום?

 

מתרץ הכלי יקר, שאצל אברהם ויצחק פשיטא שיציאתם עשתה רושם, ולא הייתה התורה צריכה לחדש זאת. אך אצל יעקב, היה מקום לחשוב שיציאתו לא תעשה רושם, שהרי כאשר יצא, השאיר במקומו שני צדיקים כיצחק ורבקה. לכן מחדשת התורה שאעפ"כ יציאתו עשתה רושם.

[תירוץ נוסף בכלי יקר- כשיצא יעקב, אכן עשתה היציאה רושם על יצחק ורבקה, שהרגישו את הקדושה פוחתת. ולעומת זאת כשאברהם או יצחק יצאו, הם השאירו במקומם רק רשעים או אנשים פחותים, ואלה אינם בדרגה רוחנית לחוש "רושם" של צער או חיסרון ביציאת הצדיק].  
*
המשך לד"ת הקודם- על עצם השאלה שמעלה רש"י, מדוע נאמר "ויצא יעקב מבאר שבע", יש גם יישוב על דרך הפשט, מאת בית הלוי: כשאדם הולך ממקום אחד למקום אחר, לפעמים עיקר מטרתו היא להיפטר ולברוח מהמקום הראשון, ולפעמים עיקר מטרתו להגיע למקום האחר, מקום היעד. בהליכתו של יעקב, היו שתי המטרות- גם לברוח ממקומו הראשון, כדי להימלט מעשו, וגם להגיע לחרן, כדי למצוא אשה (כמו שציווה עליו יצחק בסוף פרשת תולדות). ולכן נאמר "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה", ללמדנו, שבהליכתו התכוון גם לצאת מבאר שבע, וגם ללכת לחרן.
*
ויפגע במקום (כח, יא)- רש"י כותב, שהמילה "ויפגע" פירושה שיעקב התפלל שם (וכפי שדרשו חז"ל שאברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה ויעקב ערבית). 

יש לכך רמז בשמותיהם של האבות: האות השניה של אברהם היא בי"ת (בוקר), האות השניה של יצחק היא צד"י (צהרים), והאות השניה של יעקב היא עי"ן (ערב) [מנורת המאור].
*
אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (כח, טז)- על מילים אלה ידוע פירוש על דרך הדרש, בשם רבי שמשון מאוסטרופול: מקובל שבכסא הכבוד של מעלה חקוקות ארבע דמויות- אריה, כרוב, נשר, אדם, ודמות האדם היא דמותו של יעקב אבינו. יעקב אבינו לא ידע שדמותו שלו חקוקה, עד שראה את הדבר בחלום. ולכן כשהתעורר, אמר "אכן, יש ה'.. ואנכי לא ידעתי", והמילים מתפרשות כך- ידעתי כבר שבכיסא הכבוד יש "אכן" (ראשי תיבות "אריה-כרוב-נשר"), אך "אנכי" (ראשי תיבות "אריה-נשר-כרוב-יעקב"), זאת "לא ידעתי".

*

וידר יעקב נדר לאמר (כח, כ)- על אף שככלל יש להימנע מלנדור [וכך נפסק בשו"ע יו"ד סימן ר"ג סעיף ד', "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לנדור. אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר"], בעת צרה מותר לנדור, ולכן יעקב נדר [כך מבואר בתוס' במס' חולין דף ב ע"ב, סוף ד"ה אבל; ומוסיפים תוס' בשם המדרש, שלכן נאמר כאן "לאמור" ("וידר יעקב נדר לאמור"), שפירושו- לאמור לדורות, שיהיו נודרים בעת צרה.

 

ודברים אלו של תוספות מובאים גם בבית יוסף יורה דעה סימן ר"ג, וכך אכן נפסק בשו"ע סימן ר"ג סעיף ד'- "בעת צרה מותר לנדור" [ואמנם צריך עיון מעט (וכך הקשה התורה תמימה), למה נקט השו"ע לשון "מותר", הרי אדרבה, מלשון המדרש המובאת בתוס' משמע שמצווה לנדור בעת צרה].
*
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (כח, כ)- הלשון "לחם לאכול ובגד ללבוש", לכאורה מיותרת, שהרי ברור שלחם מיועד "לאכול" ובגד מיועד "ללבוש", ודי היה לכתוב "בגד ולחם" [ובלשון הכלי יקר: "הוה ליה למימר, ונתן לי לחם ובגד, וכי סלקא דעתך שילבוש הלחם ויאכל הבגד, עד שהוצרך לפרש לחם לאכול?"].

מיישב הכלי יקר, שיעקב ביקש שיהיה לו לחם בדיוק לפי צרכו ובגד בדיוק לפי צרכו ולא יותר מזה. ובלשונו: "אלא ודאי שרצה לשלול בזה, שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא. על כן אמר מיד: ושבתי בשלום אל בית אבי - כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא". ומעין זה מבואר ברבינו בחיי- "זאת שאלת הצדיקים מאת ה', לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו". 

תשובה נוספת ששמעתי- לעתים יש לאדם לחם, אך הוא אינו יכול לאוכלו (כגון שצרותיו ודאגותיו רבות ואבד תיאבונו, או שמסיבה רפואית נאסר עליו לאכול וכיו"ב). וכן, לעתים יש לאדם בגד המתאים ללכת בו בחוץ, אך במצב רוחו אין לו כל חפץ ורצון לצאת, או שלא איכפת לו מצב הבגד. יעקב מבקש, שיהיה לו "לחם לאכול", ו"בגד ללבוש", שבנוסף למציאות הבגד והלחם, הוא יוכל גם לאכול וללבוש...  
*
הידעתם את לבן בן נחור (כט, ה)- קשה, הרי לבן לא היה בן נחור אלא בן בתואל. מתרץ הרמב"ן "היה ניכר וידוע בשם אבי אביו, כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם, כדכתיב (להלן ל"א נ"ג) אלהי אברהם ואלהי נחור. וייתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה, ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים, רק [=אלא] לאבי אביו, כי כן מצאנו (לעיל כ"ד נ`) ויען לבן ובתואל". וממשיך הרמב"ן "אולי היה כל זה למעלת אברהם, כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם".

ומעין זה כתב גם החזקוני "בתואל אביו היה חדל אישים, וכשבא לבן לחרן כבר מת בתואל, ולא היה ידוע באותו מקום, והיו מכנים על שם נחור זקנו שהיה איש ידוע".
*
ויאמר, הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו (כט, ז)- לכאורה תמוה מאד, הרי יעקב הגיע בזה הרגע כזר, ממקום אחר, ומה ראה לנכון להתערב בענייני אנשי המקום ולחלק להם הוראות בנוסח "לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו"? 

 

מסביר האור החיים, שכוונת יעקב הייתה להוכיחם על כך שעברו על צער בעלי חיים (בכך שלא השקו את הצאן): "טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דברה תורה (בבא מציעא ל"ב), וחש על הצאן". ועיין שם ביאור נוסף.

ובשם רבי יהונתן אייבשיץ שמעתי לפרש כך: יעקב ידע, שאמש ראו הרועים שהחמה שקעה מוקדם (שהרי מבואר בתחילת הפרשה, וברש"י שם, שהשמש שקעה מוקדם שלא כהרגלה, בעבור יעקב), וכנראה הם חושבים שכך גם יהיה היום, ולכן הם סבורים שאין להם זמן עוד להשקות ולרעות את הצאן. לכן הוא מודיע להם, "הן עוד היום גדול", היום לא יהיה כאמש, אלא החמה תשקע כהרגלה, מאוחר יותר, וממילא, יש לכם זמן די והותר להשקות את הצאן ולרעותו- "השקו הצאן ולכו רעו".   
*
ועיני לאה רכות (כט, יז)- באבן עזרא מובאת דעת חכם אחד בשם "בן אפרים" המסביר כי המילה "רכות" היא מלשון "ארוכות", וכאילו חסרה כאן אל"ף במילה "ארוכות". אך האבן עזרא תוקף דעה זו בחריפות לשונו הידועה, וכותב על בן אפרים: "והוא היה חסר אל"ף". דהיינו, לא מהמילה "ארוכות" יש להוריד "אלף", אלא מהמילים "בן אפרים" ראוי להוריד אל"ף, וכך במקום לקרוא "בן אפרים", יקראו "בן פרים".. [או שמא כוונתו היא שבן אפרים עצמו היה משולל אל"ף, כלומר חסרים לו היסודות הבסיסיים של ההבנה]. 

אך כבר העיר המנחת שי כנגד האבן עזרא- "שארי ליה מריה" (=ימחל לו הקב"ה על שנקט לשון חריפה כזו שלא בצדק), כי בן אפרים לא היה חסר אלא מלא חכמה ודעת, וכוונת בן אפרים היא לדרשה מפורשת המובאת בבבא בתרא דף קכ"ג, שם אכן דורשת הגמ' רכות מלשון "ארוכות", וכלשון הגמ':  "ועיני לאה רכות, מאי רכות? אילימא [-אם תאמר] רכות ממש, אפשר בגנות צדיקים דיבר הכתוב? אלא אמר ר' אלעזר, שמתנותיה ארוכות [ומפרש רש"י- שנולד ממנה לוי שזכה למתנות כהונה ולויה, וגם יהודה שזכה למלכות]". (ועוד פירוש אחר מביאה שם הגמ', שהיו עיניה רכות כי בכתה על כך שמיועדת לעשו).

[וכדי ליישב את קושית המנחת שי על האבן עזרא נראה לומר, שמה שנאמר שם בגמ' בבבא בתרא הוא בדרך דרש ולא בדרך פשט (שהרי ודאי אין פשוטו של מקרא שנולד ממנה לוי וכו'), ואילו כוונת האבן עזרא היא להקשות על בן אפרים, כיצד זה כתב את דבריו כאילו זהו הפירוש על דרך הפשט]. 
*
ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (כט, כ)- לכאורה כוונת הפסוק היא, שמחמת אהבתו של יעקב לרחל, עברו עליו שבע שנות העבודה "כימים אחדים". אך ידועה השאלה, הרי במציאות ההיפך הוא הנכון: כשאדם משתוקק להגיע לדבר שהוא חפץ בו מאד, כל זמן קצר שעובר עליו בציפייה זו נראה לו כנצח, וכיצד זה מתאר הפסוק, ששבע שנים עברו עליו כימים אחדים מרוב אהבתו? 

מתרצים החזקוני, ומפרשים נוספים, שכוונת הפסוק איננה לומר שהשנה חלפה בעיניו במהירות כמו ימים אחדים. אלא הכוונה היא שיעקב השתוקק כל כך לישא את רחל, עד שהקושי המפרך של שבע השנים לא היה נחשב בעיניו כהקרבה גדולה, אלא כקושי מועט של ימים אחדים, כי היה מוכן לעשות הכל באהבתו.

הכתב והקבלה מתייחס גם הוא לקושי האמור וכותב: "כימים אחדים- בשביל אהבתו אותה, היה הזמן ארוך בעיניו כל כך, כמי שמספר ומונה ימים אחדים של שבע שנים, שהוא רע וקשה הדבר מאד משך הזמן, ממי שסופר ומונה רק השנים, ולכן אמר כימים ולא כשנים אחדים".

ופירוש דבריו הוא כך: אדם שמצפה מאוד למאורע כלשהו, רגיל לספור את הזמן החולף ביחידות קטנות, ולא כאדם רגיל הסופר את הזמן ביחידות גדולות יותר (דרך משל: כשתלמיד נמצא בשיעור שהוא מחכה מאוד לסופו, הוא "סופר כל דקה", כי מרוב ציפייתו, הוא חש את ההמתנה בכל דקה). וזהו שמתאר כאן הכתוב, שמרוב ציפייתו של יעקב, הוא לא ספר את שבע השנים ביחידות גדולות ורגילות של "שנים", אלא ספר כל יום שעבר. וזהו "ויהיו בעיניו כימים אחדים", שהתייחס לזמן החולף ביחידות של ימים, כפרטים, ולא כיחידות כוללות של שנה. 
*
הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי... ויחר אף יעקב ברחל (פרק ל, פסוקים א-ב)- במדרש מצאנו שהקב"ה ביקר את יעקב על תגובתו לרחל ("כך עונים את המעוקות"?). ומכל מקום יש להבין את כעסו ומדוע "חרה אפו", כפי שמתאר הכתוב.
 

ר' יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק ("העקידה"), על בראשית, שער ט, מבאר את הדברים בדרך הבאה: רחל מבחינתה ראתה את עיקר ייעוד האשה בהולדה (כפי שנאמר בפרשת בראשית "ויקרא האדם את שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי", ובכך ראתה רחל את תכליתה המרכזית של האשה), ולכן אמרה "ואם אין, מתה אנוכי", כלומר, אם אין לי ילדים, אין תכלית לחיי. השקפה זו של רחל הכעיסה את יעקב, והוא גער בה על כך. יעקב סבר, שגם אשה שאין לה ילדים, לא איבדה חלילה את עיקר תכליתה, שכן לכל אדם, אשה כאיש, יש תכלית עצמית גם אלמלא האפשרות להוליד (וכפי שנאמר בפרשת בראשית, שהאשה נקראה לא רק "חוה" אלא גם "אשה", ללמדך, שמחוץ לתכלית ההולדה והיותה כלי להמשך מעגל החיים, יש לאשה גם תכלית עצמית, כפי שברור שלאיש יש תכלית עצמית ללא קשר ליכולתו להוליד). 

[ולהלן הדברים בלשון בעל העקידה: "והנה, בשני השמות האלה
(='חוה' ו'אשה') כבר נתבאר, שיש לאשה שני תכליות: האחד, מה שיורה עליו שם 'אשה', כי מאיש לוקחה זאת, וכמוהו [-כמו האיש] תוכל להבין בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו הנביאות וכמה צדקניות ונביאות... והשני, עניין ההולדה, והיותה כלי אליה (כלומר, היותה של 
האשה "כלי" להולדה ולהמשך צאצאים), ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים (= "מוטבעת" מלשון טבע, ייעוד), כאשר יורה עליה שם 'חוה' כאשר היא הייתה אם כל חי. והנה, תהיה האשה, כאשר לא תלד לסיבה מהסיבות (=כלומר כאשר האשה אינה יכולה ללדת מסיבה כלשהי), מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה (=כלומר נשללה ממנה התכלית הקטנה יותר מבין שתי התכליות דלעיל, שהיא תכלית ההולדה) ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד (=כלומר נשארה לה התכלית האחרת, שהיא השלמת עצמה, והרי היא כזכר, אשר כולם מבינים שגם אם אינו יכול ללדת, אין הוא מאבד את תכליתו העיקרית)... כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה הבה לי בנים, לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והיא, שהיא אינה 'מתה' לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן...". העקידה מוסיף ומפנה לאמור בספר ישעיהו נ"ו, "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש...ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות' (ישעיהו נ"ו). פסוק זה מלמד שגם בהעדר בנים ובנות, יש תכלית חשובה מזו, והיא עשיית מעשים טובים, שהם זכרו האמיתי של האדם. כך ביחס לאיש, והוא הדין ביחס לאשה].  

*
המעט קחתך את אישי? (ל, טו)- אמירה זו של לאה לרחל, נראית לכאורה כעזות מצח, שהרי רחל הקריבה הקרבה בלתי אנושית ומסרה ללאה את הסימנים, ורק בזכות ויתור זה זכתה לאה להיות אשתו של יעקב, וכיצד יכולה לאה לומר לרחל "המעט קחתך את אישי"?

מכאן מוכח, שכאשר רחל ויתרה ללאה, היא לא נתנה ללאה את ההרגשה שהיא מוותרת לה. אדרבה, היא נתנה לה את ההרגשה שהדבר מגיע לה, כי היא הגדולה מבין השתים וכד'. ומכיוון שלאה הרגישה שיעקב מגיע לה, מובן כיצד הרשתה לעצמה לתקוף את רחל על ש"לוקחת ממנה" את אישה. וגם בשלב זה, רחל בגדולתה לא הבהירה לה את האמת, אלא שתקה כמסכימה.

ובזאת מתגלה עיקר גדולתה של רחל, כי כידוע, אנשים רבים יכולים לוותר או להקריב כאשר מקבל הטובה יודע על ההקרבה ומעריך זאת (ועיין מה שכתבנו בעניין זה בתחילת פרשת חיי שרה, על "מתנתו" של עפרון החיתי, המדגיש שלוש פעמים בפסוק אחד את הפועל "נתתי"), אך רחל ויתרה ויתור מסוג אחר, במטרה שלא להשפיל את לאה, ונתנה לה את ההרגשה שהדבר מגיע לה כדין. ואפילו לאחר שאמרה לה לאה "המעט קחתך את אישי", גם אז לא העמידה אותה רחל על טעותה.

ומצאנו שהתורה מצווה לחקות מידה זו ככל הניתן, ולפחות לא להתגאות בחסד, ולהצניעו. כך כותב רבינו בחיי, בביאורו לפסוק "לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ):  

"אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להם...והעניין, לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו, וכעניין שכתוב (משלי כ, ו) 'רוב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא', ביאור הכתוב, רוב בני אדם כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל איש אמונים שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו, מי ימצא".
*
ותקרא שמו יששכר (ל, יח)- כידוע, את המילה "יששכר" אנו קוראים "ישכר", כאילו כתוב רק בשי"ן אחת. ויש להבין את הטעם לדבר, כפי  ששואל התורה תמימה (אות ה'): "ודע, דמוסכם מפי בעלי המסורה, דשם 'יששכר', אף על פי שנכתב בשני שיני"ן, בכל זאת נקרא רק באחד, כמו דכתיב 'ישכר'. ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו נקרא בכתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן, ואינו די באחד, אשר יש בו שורש מלא משם 'שכר', אשר זאת היא הסיבה לקריאת שם זה".

מתרץ התורה תמימה בדרך אפשר, שמה שקראה לו יששכר בשני שי"ן, הוא משום שהיו לה שתי סיבות למה לקרותו יששכר- גם על שם 'שכור שכרתיך בדודאי בני' (פסוק ט"ז), וגם על שם 'נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי' (פסוק י"ח). ולכן הכתיב הוא בשני שי"ן. אך בקריאה, אנו משמיטים מהקריאה אחת מהשיני"ן, כיוון שהטעם הראשון, שכירת יעקב בדודאים, אינו עניין מכובד. ומניין אנו למדים לעשות כן? מהתורה עצמה, שבפסוק י"ח משמע שהטעם האמיתי והעיקרי הוא הטעם השני שהוזכר לעיל, "נתן אלהים שכרי...ותקרא שמו יששכר", ולא עניין הדודאים. ומכאן מוכח שהתורה עצמה רוצה לתלות את השם בטעם השני ולא בטעם הראשון כמו שרצתה לאה. 

וכן כתב בדעת זקנים (ל, יח) "יששכר, יש בו שני שינין, אחת בשביל משמעות דנתן אלוקים את שכרי, ואחת כנגד שכור שכרתיך שהוא לשון גנאי, ולכן אינה נקראת". ועיין שם טעם נוסף בדרך דרש.

[טעם זה מובא גם בחתם סופר בספרו תורת משה על התורה, בפרשת ויצא. אך הוא מוסיף שם חידוש בסוף דבריו- "...מכל מקום בפעם הראשונה נקראת בב' שינין, כי ע"כ צריך להודיע שמו"].  

במנחת שי ג"כ עמד בעניין זה, וממנו משמע שהקריאה "ישכר" נובעת מכללי דקדוק וקריאה, ולא מטעם ייחודי הנוגע לשם יששכר כפי שביארו האחרים. המנחת שי מביא את דברי הרד"ק "ופעמים יהיו שתי אותיות הדומות סמוכות ויקראו הראשונה ולא השניה כלל, כמו מחצצרים בחצוצרות (דברי הימים א' ט"ו)".
*
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה... רואה אנוכי את פני אביכן וגו' ואביכן התל בי וגו' ויאמר אלי מלאך ה' קום צא וגו' (פרק לא, פסוק ד' ואילך)- הרב שטרנבוך כותב על כך בספרו חכמה ודעת: "השל"ה הקדוש לומד מכאן, שהדרך הראויה להנהגת האיש בביתו, שישתף את אשתו בהחלטותיו שתסכים להן ולא יאמר לה בגדר ציווי, אף שבטוח שבודאי תסכים. שהלא יעקב אבינו קיבל פקודה מהקב"ה, ונשותיו הצדקניות היו בודאי מסכימות גם בלי שהיו מבינות, רק היות שיותר טוב שיעשו הכל בהסכמה וברצון לכן סיפר להן הכל, והם אכן הסכימו בנפש חפיצה ועשו מרצון ולא כציווי".
 
[ומעין זה מבואר בספר שלמי שמחה (הלכות והנהגות מהגרש"ז אוירבך) בעמ' תש"ב, שאמר הגרש"ז אוירבך לאחד מתלמידיו, שמפסוקים אלה מוכח שאף אם אדם מקבל ציווי מפורש מהקב"ה, אין זה פוטר אותו מלהסביר תחילה לזוגתו את היתרון שבמהלך ולשכנע אותו לדבר, ורק לבסוף לומר- בנוסף גם נצטוויתי על כך מפי הקב"ה...].
*
ויחר ליעקב וירב בלבן... מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי (לא, לו)- רואים אנו, כי גם לאחר שסוף סוף פקעה סבלנותו האינסופית של יעקב לאחר רמאויותיו החוזרות ונשנות של לבן, וסוף סוף "ויחר ליעקב", אפילו אז, אין הוא מחרף ומגדף וכל תוכחתו היא תוכחה עניינית "מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי".
 
ואכן, על כך נאמר במדרש תנחומא (פרשת ויצא סימן יג): "ויחר ליעקב וירב בלבן ויאמר מה פשעי ומה חטאתי; אמרו, קפדנותם של אבות ולא פיוסין של בנים. כתיב 'ויחר ליעקב וירב בלבן', ראה מה אמר ליה בחרות אפו, לא אמר לו אלא 'מה פשעי ומה חטאתי'. ואלו דוד, בפיוסו, שלא אבה לשלוח יד בשאול, כתיב (שמואל א כ"ו) 'כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה'".
 
[ובאופן דומה נאמר במדרש רבה, ויצא, פרשה עד: "
קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מניין, ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת, דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם? אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו- כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, א"ר סימון, בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד אפילו סכין אחד, ברם הכא מששת את כל כלי אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת. ולא ענוותנותן של בנים, מדוד, שנאמר (שמואל א כ) ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי, מזכיר שפיכות דמים בפיוסו מילי דקטלא. ברם הכא, כי דלקת אחרי"].
*
ויחר ליעקב, וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן (שם)- לכאורה המילים "וירב בלבן" מיותרות הן ואינן מוסיפות דבר לפסוק (הרי לא הייתה מריבה נוספת מעבר למה שמתואר בשאר הפסוק). האור החיים כותב על כך מספר תשובות, שאחת מהן היא, "ואולי יכוון עוד שלא רב עמו בכנופיית אנשים, אלא בייחוד עמו, והוא אומרו 'וירב בלבן', פירוש, ביחוד עמו, שלא יכלם בתוכחתו". כלומר, הכתוב מדגיש שגם בשעת כעסו, הקפיד יעקב להוכיח את לבן שלא בנוכחות אחרים, כדי לא לביישו. ולכן מודגש "וירב בלבן", בלבן דווקא.  
*
ויקרא לו לבן יגר סהדותא, ויעקב קרא לו גל עד (לא, מז)- מבאר הספורנו, שפסוק זה מלמדנו שיעקב, על אף ששהה זמן כה רב בבית לבן, לא שינה את לשונו לדבר בשפת לבן אלא המשיך לדבוק בלשון הקודש וקרא לו גל עד.

וכן מבאר הספורנו שמה שנאמר בפסוק הבא "ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום, על כן קרא שמו גל עד", כוונת הפסוק לומר שבסופו של דבר נכנע לבן עצמו לכך, וקראו בלשונו של יעקב, וזה היה שמו הסופי.




שבת שלום
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;