דברי תורה לפרשת חיי שרה

לספוד לשרה ולבכותה- המילה "לשרה" לכאורה מיותרת, שהרי ברור שמדובר בשרה, וצריך היה לכתוב "לספוד לה ולבכותה".

אלא, שעד שבא אברהם להספיד, שיבחוה והספידוה כ"אשת אברהם", הדגישו את מעלותיו של אברהם עצמו. בא אברהם והספיד את שרה כאישיות בפני עצמה, לדבר על מעלותיה שלה (בשם הנודע ביהודה).
*
השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך- לכאורה אריכות לשון היא, והמילה "נתתי" נכפלת כאן כמה פעמים שלא לצורך: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך". מדוע לא לנקוט לשון פשוטה יותר, "השדה והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי". 

שמעתי תשובה לדבר - ישנם, כידוע, שני סוגים של נותני מתנות או עושי טובות. האחד, הוא אדם הנותן מתנה או עושה טובה מתוך רצון להיטיב למקבל. השני, הוא אדם הנותן או עושה טובה מתוך מטרה (אפילו שלא במודע) שחברו יהיה אסיר תודה לו כל ימיו, ותמיד יזכור שקיבל ממנו טובה. אצל עושי טובות מסוג זה, שכיח שהם דואגים להזכיר למקבל שוב ושוב, ולו "בדרך אגב", את המתנה. ואכן אצל עפרון, כל אופן דיבורו והתנהלותו הראה, שהוא משתייך לסוג זה של עושי טובות, והראיה, שבהצעתו לאברהם, הוא כופל ומשלש שוב ושוב את עניין הנתינה, ג' פעמים בפסוק קצר אחד: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך". זוהי, אם כן, הסיבה לכפילות.

[ולפי זה מובן היטב מדוע אברהם סירב בתוקף לקבל את המתנה- אברהם הבין, שאדם כזה יזכיר לו כל חייו כיצד נתן לו, ולכן העדיף לשלם כל מחיר ובלבד שלא יקבל ממנו חינם...].
*
ואברהם זקן בא בימים- מקשה הכלי יקר, הרי עובדה זו (שהיה זקן) כבר נאמרה לעיל יח, יא. הוא מביא תירוץ בשם המדרש, שמאז עוד חזר אברהם לצעירותו, ולכן מציין כאן הכתוב ששוב נהיה זקן. [התירוץ הפשוט הוא כמו שכתב הרשב"ם, שפסוק זה נאמר כאן לא כדי לציין עובדה, אלא כדי להקדים מדוע מיהר כעת אברהם למצוא אשה ליצחק, כיוון שנהיה זקן וחשב הגיעה העת להשיא בנו בחייו. ועיין גם ברמב"ן].  

אך הכלי יקר עצמו, מתרץ כך- אשה טובה מוסיפה חיים וכוח לבעלה, וכן ילד מוסיף חיים וכוח להוריו. כשחסר אחד מהם, פוחתים החיים והכח. והנה, לעיל כשנאמר שהיה זקן, היה זה לפני שנולד לו ילד. אך מאז, בינתיים נולד יצחק, וכשהיו לאברהם גם אשה וגם ילד, הוסיף חיים ולא הרגיש זקן. כעת, כשנפטרה שרה, חזר אברהם להרגיש זקן בא בימים.

וכך מבואר במדרש תנחומא (כאן בפרשה בסימן ד), שכיוון שנפטרה שרה, קפצה עליו זקנה. וב"אגדת בראשית" (מדרש אגדה לספר בראשית), פרק לד, נאמר כך:   

"ואברהם זקן בא בימים... כיון שמתה שרה מיד קפצה עליו זקנה... משל לחובל (=ספן) גבור שהיה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות, בא עליו פירטון (=שודדים) ועמד והרג כולן. לאחר זמן... בא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו, התחיל מבקש רחמים מבני אדם, בבקשה מכם הצילו אותי. אמרו לו אתמול היית מכבש את המים, והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש מן אחרים שיצילו אותך? אמר להם, כל זמן שהיתה ספינתי קיימת, הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו נשברה ספינתי נשבר כחי. כך אברהם, גבור, באו עליו פירטין ועמד והרג כולן, שנאמר ויחלק עליהם הוא ועבדיו ויכם (בראשית יד טו) ומל לעצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד, ראה גבורה שהיתה בידו, שנאמר בעצם היום הזה נמול וגו'. אמרו לו, אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב ברוך אברם לאל עליון וגו', ועכשיו את אומר גר ותושב וגו'? אמר להם ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר ואקברה מתי וגו'? מיד 'ואברהם זקן'".  
*
ואברהם זקן בא בימים- הביטוי "זקן בא בימים", הוא זקן שזקנותו באה לו מריבוי ימים, ולא מריבוי צרות וכדומה [כך מפרש המצודות בתנ"ך, כל אימת שנאמר ביטוי זה, כגון בדוד]. ויש מפרשים ש"בא בימים" פירושו- הגיע לימים רבים (אבן עזרא, פרק יח פסוק יא).

הכלי יקר מתייחס לביטוי "בא בימים" וכותב, שביטוי זה מציין צדיקים, בניגוד לרשעים, וזו לשונו: "ומה שנאמר בא בימים...לפי שהמדה ברשעים, שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השימושים הגופניים, כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום, כי העולם חשך בעדם יען כי לא יטעמו עוד מן הדבש אשר בקצה המטה, ועל כן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מימים אל הלילות. אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה... לכך נאמר בצדיקים בא בימים לזקנתם".

[ולפי דבריו מבאר הכלי יקר את הפסוק בקוהלת ז, "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה", שמי שאומר שהימים הראשונים טובים מימי הזיקנה, כנראה אינו מחשיב את החכמה, שהרי החכמה הולכת ומתגברת ככל שהאדם מזדקן].

ולהלן בפרשת תולדות, בפרק כז, מתייחס הכלי יקר לכך שאצל יצחק לא נאמר "בא בימים", אלא נאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". כותב על כך הכלי יקר: "לא הזכיר לשון בא בימים, לפי שלשון בא בימים משמע שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני תלמידי חכמים שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים (כד א). על כן אמר כאן אצל יצחק, שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, על כן לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשכים ואין נוגה לראות במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו". 

ועוד מוסיף הכלי יקר (כאן בחיי שרה, ביחס לאברהם) "ויש אומרים, לכך הזכיר בא בימים, להורות שלא מחמת צער קפצה עליו זקנה כי אם מחמת שבא בימים, שהרי ברכו ה' בכל ולא היה לו שום צער".

בשם האלשיך ראיתי, ש"בא בימים" פירושו, שכל ימיו של אברהם היו שלמים ומלאי תוכן, ולא היה בהם חסרון. וכן בסוף הפרשה נאמר "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי", שהיה אברהם אבינו חי בכל הימים. וכן בשרה נאמר בריש פרשתנו "שני חיי שרה", שחייתה את כל שנותיה כשנות חיים. ומעין זה ראיתי בשם שפת אמת.
*
לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני...כי אל ארצי ואל מולדתי תלך- מבואר בדרשות הר"ן, בדרוש החמישי, וכן מובא כאן בכלי יקר ובספר הכתב והקבלה, שאף על פי שגם בני ארץ כנען וגם בני ארם נהריים היו חוטאים, מכל מקום יש הבדל בין סוגי החטאים: בני ארץ כנען היו בעלי מידות גרועות, ומידות עוברות בירושה, ועל כן לא חפץ אברהם באשה מהם. אך בני ארם נהריים חטאו בעבודה זרה, שאע"פ שהוא חטא חמור, מכל מקום אין בה השחתת הנפש עד כדי השפעה על הזרע, ולכן אין להימנע מלקחת מהם אשה.
*
והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק- מפרש רש"י, "אותה הוכחת- ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם".

וכך כותב הכלי יקר: "שלא בדק את רבקה כי אם במידה זו, אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים. לכך אמר, אני לא אתבע ממנה כי אם שתיתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי 'שתה וגם גמליך אשקה', אז בוודאי היא בעלת גמילות חסדים, שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות".

וממשיך הכלי יקר ומפרש לפי זה מאמר חז"ל ידוע: במסכת תענית דף כד ע"א אומרים חז"ל, "משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה". ומקשה על כך הכלי יקר, שפעמים רבות אין הדבר כן ("וזה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות"). ועוד הוא מקשה- "ועוד קשה, מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה, והלוא שקר החן והבל היופי". מיישב הכלי יקר- "אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה, וזאת העצה היעוצה, שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המידות. ולמדו רז"ל מן אליעזר, שלא בדק את רבקה כי אם במידה זו, כי מידה זו בניין אב על כל המידות".
*
והיה הנערה אשר אומר אליה הגמיאיני נא וגו' וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת וגו'- מבאר הבית הלוי, שאליעזר ביקש לנסותה גם בטוב לב וגם בחכמה. וזו לשונו:   

"יש לומר, דאף על גב דהכל היה בדרך ניחוש (=כלומר הסימנים שקבע לעצמו אליעזר לא היו סימנים בדרך הטבע), על כל זה (=אף על פי כן) היה בדרך חכמה קצת. כי רצה לנסות אותה בכל המדות שלה, אם טובות הנה ואם הם בהשכלה (=כלומר רצה לנסותה גם אם היא טובת לב וגם אם היא בעלת שכל). ראשונה, אם טובה היא במזגה, ליתן לשתות לאיש שאינה מכרת אותו, ובפרט כי לא היה שם צלוחית לשאוב מן הכד, רק שתה מהכד בעצמו, וכמו שאמר 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך' ואם איננה טובת המזג לא תתן, ובפרט מי יודע אם לא ימאס המים ברוק שבפיו ואם יש לו פה נקי מחולאת וכדומה. ואחר כך יראה מה תעשה במים שנתותרו: אם תישאם להבית, אינה בהשכלה (=אין זה מעשה נבון), כי אולי באמת פיו אינו נקי והטיל רוק בהכד, ואם היא משכלת, אין לה לישא מותר המים לביתה. ואם תשפוך אותם, הרי היא מבזה אותו, כי בזיון גדול הוא לו ששופכת המים יען שתה הוא מהם. ועל כן, עצה היעוצה שתאמר לו 'גם גמליך אשקה', וידע בזה כי טובת המזג היא וגם בעלת שכל וגם בעלת דרך ארץ, שלא לפגוע בכבוד של אדם (וכמדומני שראיתי כתוב זה על ספר שכחתי שמו ואפשר כתוב שם בשינוי או בקיצור). וגם אם יש לה שלש מדות הללו, על כל זה אין זה ראיה שראויה היא לבית אברהם ליצחק, ולזה התפלל לה' שיעלו לו הסימנים הללו שעושה לאותה שהוכיח ה' ליצחק".
*
ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו וגו', ותמהר ותער כדה וגו'- התורה מדגישה כאן שוב ושוב את עניין המהירות- "ותמהר ותרד", "ותמהר ותער", וגם כשאליעזר מספר ללבן ובתואל את הסיפור, הוא חוזר על עניין זה של המהירות. הגרי"ז בחידושיו לתורה סימן מב מבאר, שמאחר שנאמר קודם לכן שאליעזר בא "לעת ערב", כלומר לקראת הערב, ובתפילתו ביקש "הקרה נא לפני היום", כלומר לפני שיגיע הלילה, נמצא שכדי שתקוים תפילתו, היה צריך שרבקה תמהר במעשיה ויספיקו הדברים להתרחש עוד באותו יום. נמצא שמהירות זו של רבקה הייתה חלק מהיענות תפילתו. 
*
ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות- מבואר בגמרא בברכות דף מ', שאדם שיש לו בהמה, צריך לדאוג שהבהמה תקבל את מאכלה, ורק לאחר מכן יאכל האדם (ודבר זה נלמד ממה שנאמר תחילה "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק אח"כ- "ואכלת ושבעת"). ואילו כאן בפרשה, רבקה מקדימה את אליעזר לגמליו. האור החיים מיישב, שדין זה שהבהמה קודמת הוא דווקא כשאין סכנה או צער לאדם, אך כשיש סכנה או צער, עדיף האדם.

[ממשיך האור החיים שעל פי זה מבואר מה שאומרת כאן רבקה "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות", שכך אמרה לו- לך, אליעזר, נתתי לשתות על פי אומדן מדוקדק כמה זקוק האדם לשתות להפיג את הצער או הסכנה. אך כעת שסיימת לשתות כדי אומדן זה, חל מחדש החיוב לתת לגמלים, כמבואר בגמ' בברכות הנ"ל, וכעת כשאני נותנת לגמלים, לא אקפיד באומדנא כמו שהקפדתי לגביך, אלא עד שיסיימו מעצמם, "עד אם כלו לשתות" (שהרי דווקא בנתינה לאדם יש להקפיד לא לתת לו מידה מלאה קודם ששתו הבהמות, כמבואר לעיל)].

אמנם המשנה ברורה (על סימן קס"ז סעיף ו') מביא שהמגן אברהם כתב בשם ספר חסידים, שכל החובה להקדים בהמה לאדם הוא דווקא באכילה אך לא בשתיה, ומביא ראיה מרבקה, שהקדימה אליעזר לגמליו. ולכאורה הוא נגד דברי אור החיים הנ"ל.
*
וישביעני אדוני גו' ולקחת אשה לבני- אברהם אמר לאליעזר "ולקחת אשה לבני ליצחק", ואילו אליעזר מספר שאברהם אמר לו "ולקחת אשה לבני", ומשמיט את המלה "ליצחק". מבאר הבית הלוי, לאברהם עצמו היו שתי מטרות- שתהיה האשה ראויה להיות כלת אברהם, ושתהיה ראויה להיות אשתו של יצחק, ולכן הדגיש "לבני ליצחק". אך אליעזר חשש, שאם יאמר כך ללבן ובתואל, לא ירצו לתת את האשה. שכן, לבן ובתואל היו מסוג האנשים, שמושך אותם מאוד שבתם תתחתן עם בנו של צדיק, מצד הייחוס והכבוד שבדבר, אך שתתחתן עם צדיק עצמו ותחיה חיים בהתאם, מכך כבר הם נרתעים. ולכן לא הזכיר אליעזר את הדרישה השניה, שעניינה מעלת יצחק.

[ובלשון בית הלוי: "הנה אברהם אמר לו 'ולקחת אשה לבני ליצחק', והעבד אמר להם רק 'לבני' ולא סיים 'ליצחק' כאשר נאמר לו. רק הענין, דאמר לו 'לבני ליצחק', הכוונה שיבחר אשה שתהיה הגונה לבני, דהיינו שתהיה כלתו של אברהם, ותהיה הגונה להיות אשת ליצחק לפי מעלתו. והנה נסביר לדמיון אחד, מנהג קצת מהגבירים, שיש לו בת ומשדך אותה עם בן רב גאון אחד, ומפזר להחתן עבור יחוסו עשרת אלפים רובל כסף. ובא אליו שדכן אחר ואמר לו, הן אתה רוצה ליתן עבור זה שיש להחתן אב גאון עשרת אלפים רובל כסף, הן אני אתן לך עלם מהולל אשר הוא בעצמו יהיה גאון גדול וקח אותו לחתן. ולא רצה הגביר ואמר לו, אין בדעתי לעשות בתי שתהיה רבנית. ומובן מדברי,ו כי התורה אצלו למעלה גדולה תחשב, אבל אינה מענגת, וע"כ עבור אב גאון יפזר הרבה אבל את הגאון בעצמו לא יתרצה ליקח לחתן כי אינו רוצה שבתו תהיה מיושבות אוהל רק תהיה אשת גביר סוחר, ותהנה מעוה"ז במרכבה וכדומה. וכן היה אז כשבא אליעזר וראה בני הבית והכיר את לבן ומדרגתו נתיירא כי אם יהלל את יצחק כי הוא צדיק גדול אפשר יקולקל עי"ז כל השידוך וע"כ הסתיר ולא דבר כלל מיצחק רק דבר ממעלות אברהם ובזה ודאי יסכימו כי גם להם מרוצה שיהיה להחתן אב צדיק, גם זה ראיתי קצת מזה בחיבור הנ"ל ושכחתי שמו והוספתי בו דברים"].
*
ואומר אל אדוני, אלי (=אולי) לא תלך האשה אחרי- כתב רש"י "אלי כתיב, בת הייתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו".

בפשטות, כוונת רש"י היא לדייק מצורת הכתיב של המילה "אולי". הואיל ומילה זו כתובה בלי וי"ו, נמצא שהכתיב הוא "אלי", ומכך יש לדייק שרצה אליעזר שתבוא אליו וכו'. אך אין הדברים פשוטים, כפי שיבואר.

שאלה זו של אליעזר (אולי לא תלך האשה), מופיעה בתורה פעמיים- פעם ראשונה כשהמעשה קורה בפועל, ופעם שניה כשאליעזר מספר ללבן ובתואל על התרחשות הדברים. והנה, הכתיב החסר ("אלי") מופיע רק בפעם השניה, דהיינו כשאליעזר מספר ללבן ובתואל, ואילו בפעם הראשונה, בתיאור המעשה בפועל, כתוב "אולי" מלא. והדברים צריכים ביאור, מדוע באמת רק בפעם השניה מצאה התורה לנכון לרמז על עניין ציפיית אליעזר (באמצעות הכתיב החסר), ולא בפעם הראשונה?

שמעתי לתרץ, שבשעת המעשה אליעזר לא היה מודע לנגיעתו האישית בדבר, וחשב ששאלתו (אולי לא תלך האשה וכו') נובעת מתום לב ורצון בירור גרידא. רק לאחר מכן, כשהוא מספר על המעשה והוא כבר מצוי מחוץ למעשה עצמו, רק אז הוא יודע לנתח את נגיעתו האישית (שלמעשה קיווה שבתו תינשא ליצחק וכו` כמבואר ברש"י), ורק אז הוא מבין שנגיעה זו היא שעמדה בבסיס שאלתו. ולכן רק בשעת סיפור המעשה, נאמר "אלי".  

תירוץ נוסף ששמעתי- בתחילה חשב אליעזר, לא ייתכן שבתי תזכה ביצחק, שהרי יש להניח שאברהם מחפש משפחה נכבדה עם מידות נעלות שאינן אצלי. אך משראה את המחותנים המיועדים, אז עלו בלבו לראשונה ההרהורים - אם הם, מדוע לא אני..

תשובה נוספת- כששדכן מציע שידוך ומשבח ומהלל את החתן, ולו עצמו יש בת רווקה, השאלה העומדת באוויר היא "אם החתן מיוחד כל כך, מדוע לא בחרת בו לבתך". כדי למנוע שאלה זו, הקדים אליעזר ואמר להם "אלי", אני רציתי לקחת את יצחק כחתן לבתי, אך אברהם לא הסכים. לכן דווקא בפעם השניה, כשמספר להם, נאמר "אלי", כי בכוונה הדגיש זאת אליעזר בפניהם.

והנה, עד עתה יצאנו מנקודת הנחה, שהדיוק של רש"י הוא ממה שנאמר "אלי" בכתיב חסר, במקום "אולי". אך יש מבארים (וכך מבואר בעיקר שפתי חכמים), שמה שכתב רש"י "אלי כתיב", אין כוונתו לכתיב החסר, אלא לעצם העובדה שאליעזר נוקט בלשון "אולי", שהיא לשון תקווה, ולא נקט בלשון המבטאת חשש, דוגמת "שמא" או "פן". מזה דייק רש"י, שאליעזר קיווה שאכן לא תתרצה האשה לילך, ויתנה אברהם לאליעזר.

[על פי הבדל זה שבין "אולי" ל"פן" וכד', מובנים היטב דברי הגמ` במסכת מכות דף כד ע"א, שם מבואר "דרש ר` שמלאי...'לא רגל על לשונו' (תהילים טו), זה יעקב אבינו, שאמר אולי ימושני אבי".  כלומר, למי מתכוון דוד המלך כשאומר "לא רגל על לשונו", לאנשים דוגמת יעקב אבינו, שאמר אולי ימושני אבי. הדברים במבט ראשון תמוהים, שהרי הפסוק "אולי ימושני אבי" עניינו לפי פשוטו שיעקב פחד שמא ימושנו יצחק ויגלה שהוא עשיו, ומה הראיה מכאן שיעקב נכלל ב"לא רגל על לשונו"? אך לפי האמור לעיל מובן היטב, שראיית הגמ' היא ממה שנקט יעקב לשון "אולי", ולא "פן" או "שמא", ומזה מוכח שבליבו רצה קיווה שהרמאות שכופה עליו רבקה לא תצלח. וכך ביאר שם גם המהר"ץ חיות].
*
המשך לדבר תורה הקודם- אמרנו לעיל שהמילה "אולי" מבטאת לשון תקווה. ולכאורה יש להקשות על כך מסוף פרשת ויחי (נ, טו), שם אומרים האחים "לו ישטמנו יוסף", ומבאר שם רש"י שהמילה "לו" היא כמו המילה "אולי" (ומביא רש"י את הדוגמה של "אולי לא תאבה האשה" האמורה בפרשתנו), ואם כן קשה, הרי שם לא שייך לומר שהכוונה ללשון תקווה? ראיתי מיישבים שאלה זו על פי דברי בעל הטורים שם, שפירש, שמה שאמרו האחים "לו ישטמנו יוסף", כוונתם הייתה - הלואי שישטמנו יוסף בלבו בלבד, ולא יעשה מעשה, עיין שם בבעל הטורים. ולפי זה מיושב היטב, שגם שם המילה "לו" מבטאת לשון תקווה.
*
ואבוא היום אל העין- מבואר ברש"י שהייתה לו קפיצת הדרך, שהיום יצא והיום בא. כותב על כך בעל חנוכת התורה "ויש לדקדק, דילמא לא יאמינו לו (לבן ובתואל), ומהיכן היה לו ראיה על זה? ויש לתרץ, דהנה על הפסוק 'ויתן לו את כל אשר לו' פירש רש"י 'שטר מתנה הראה להם'. אם כן יש לומר, דהראה להם דהשטר מתנה נכתב בו ביום".

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה- על המלים "האוהלה שרה אמו" מבאר התרגום אונקלוס אומר על כך "והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, ונסיבית ית רבקה", כלומר ראה שמעשיה נאים ומתוקנים כמעשי שרה אמו, ואז נשא אותה לאשה. 

מדייק מכאן הגרי"ז, שעל אף כל הניסים הגלויים שנעשו בשידוך זה, יצחק לא הסתפק בכך, אלא רק כאשר ראה שמעשיה מתוקנים כמעשי שרה, נשאה. ובלשונו בחידושיו לתורה סימן מג: "חזינן בזה יסוד מוצק, הנה בכל שליחות אליעזר לקחת את רבקה היו נסים, הדרך קפצה לפניו (עי' בפירש"י פסוק מ"ב) והיא נזדמנה לו מיד, ובנסיון שהתפלל עליו, ובתואל שרצה לעכב בא המלאך והמיתו (עי' בפירש"י פסוק כ"ח), והכל עפ"י מה שאמר לו אברהם (פסוק ז') 'הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם', מופתים גלוים היו בכל פרשה זו ואליעזר ספר לו את כל זה, ואף על פי כן מתי לקחה יצחק, רק כאשר 'חזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה', רק אז הוא 'ונסיב ית רבקה' וד"ל".
*
ויביאה יצחק...ויקח את רבקה תהי לו לאשה...ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה- "דרך ארץ שמי שמתה אשתו והניחה לו בנים, ישיאם קודם שישא אחרת". בעל הטורים.
*
חיי אברהם אשר חי - לכאורה כפילות לשון היא, "חיי אברהם אשר חי", עיין באור החיים. ובכלי יקר, על פרק כג פסוק א, ביאר "הוסיף לומר 'אשר חי' כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן שלוש שנים הכיר בוראו". בספר "צרור המור" מבואר "אמר 'אשר חי', להורות שהיו חייו חיים אמתיים בין בחיי העולם הבא בין בחיי העולם הזה". ועיין דברינו לעיל בעניין "זקן בא בימים".
*
ויאסף אל עמיו - לא ייתכן שהכוונה היא לקבורה, שהרי עניין הקבורה כתוב מייד בהמשך, "ויקברו אותו יצחק וישמעאל". אלא הכוונה היא לעולם הנשמות, שנאסף אל אותו מקום שבו מצויים הצדיקים כמותו (ספורנו. ועיין ברש"ר הירש, שמכאן סתירה לכל המקשים מדוע עולם הנשמות אינו מוזכר בתורה).
*
ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו- בילדותו של רבי יהונתן אייבשיץ, הוא נודע כפיקח גדול, ורצה רב אחד לבחון אותו. היה בידו סידור תפילה, עלעל בסידור ונפתח בברייתא דרבי ישמעאל על "שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן". שאל הרב את הנער, כלום יש לך מה לחדש בברייתא זו? הרהר הנער רגעים אחדים, וענה כך: 

יש בברייתא זו ג' שאלות- א) איך קראו לאדם מישראל בשם "ישמעאל", הרי אסור לקרוא בשם רשע, כמבואר ביומא דף לח, על פי הפסוק "שם רשעים ירקב". ב) כיצד בכלל ניתן לדרוש "כלל ופרט וכלל", או להבדיל בין "פרט וכלל" לבין "כלל ופרט" (כל זה מהי"ג מידות), הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן אין משמעות לסדר! ג) מדוע נאמר "רבי ישמעאל אומר", כאילו יש מישהו שחולק עליו? צריך היה להיות כתוב "אמר רבי ישמעאל".

אלא, אמר הילד, לצורך יישוב הקושיות יש להקדים את דברי רש"י על הפסוק "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו", בפרשתנו. רש"י מדייק, מדוע קודם יצחק לישמעאל, הרי ישמעאל הוא הבכור? אלא, שעשה ישמעאל תשובה והקדים את יצחק, עד כאן רש"י. ולכאורה קשה על כך, הרי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואין משמעות לסדר? על כרחך צריך לומר (כדי להסביר את רש"י), שהכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" נאמר רק לגבי היחס בין שני עניינים שונים (שאם עניין אחד נאמר לפני חבירו, אין משמעות לסדר), אך כאשר מדובר בסדר הפנימי שבאותו עניין, יש משמעות לסדר.

 
וכעת מיושבות כל הקושיות: מה ששאלנו מדוע קראו לו "ישמעאל"- התשובה היא שישמעאל עשה תשובה, כאמור לעיל ברש"י. מה ששאלנו כיצד ניתן לדרוש כלל ופרט כשאין משמעות לסדר- התשובה היא שיש משמעות לסדר, שהרי כאמור, הכלל "אין מוקדם ומאוחר וכו'" הוא דווקא כאשר מדובר בשני עניינים שונים.

ומה ששאלנו מדוע נאמר "רבי ישמעאל אומר", התשובה היא שיש לקרוא משפט זה כך (וכאן עיקר החידוד): "רבי ישמעאל", דהיינו, עצם העובדה שקראו לו ישמעאל, "אומר", עובדה זו אומרת, מלמדת, ש"בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת" (שהרי מזה שקראו לו ישמעאל, סימן שישמעאל עשה תשובה, וכל עניין התשובה נדרש מהקדמת יצחק לישמעאל, ואם כן מוכח שבאותו עניין יש משמעות לסדר, ואם כך ניתן לדרוש כלל ופרט וכלל כי יש משמעות לסדר, ולכן אפשר לדרוש את התורה בי"ג מידות). 

שבת שלום,
אתר לימוד יומי