דברי תורה לפרשת וזאת הברכה



וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים (לג, א)- יש לבאר מדוע דווקא כאן, בסוף ספר התורה, לקראת פטירתו של משה ולפני ברכתו הסופית לבני ישראל, מכנה הכתוב את משה בכינוי "איש האלוקים".

מדברי הרמב"ן עולה, שהכינוי "איש האלוקים" רומז לכך שברכות משה (המפורטות להלן בפרשה) אינן ברכות בעלמא, אלא ברכות המתקיימות. ובלשונו:  "איש האלוקים- להגיד כי ברכתו מקוימת, כי איש האלוקים היה, ותפילת ישרים רצונו". 

לפי האבן עזרא, התורה מדגישה כאן "איש האלוקים" כדי להודיע שברכות משה המפורטות להלן נאמרו לא מפי עצמו אלא בנבואה. ובלשונו: "איש האלוקים- להודיע כי בנבואה בירך אותם".
 
דרך אפשרית נוספת להסביר מדוע בחרה כאן התורה להדגיש "איש האלוקים", היא על פי דברי האור החיים בביאורו לעצם הכינוי "איש האלוקים" (האור החיים אינו מתייחס ישירות לשאלה ששאלנו, מדוע דווקא כאן הדגישה התורה את היותו "איש האלוקים", אלא מתמקד יותר בעצם ביאור הכינוי "איש האלוקים", אך נראה שעל פי ביאורו ניתן גם ליישב מדוע מדגישה זאת התורה דווקא כאן). האור החיים מסביר את הכינוי "איש האלוקים" בדרך הבאה: כידוע, התואר "אלוקים" מורה על מידת הדין, וכשהתורה מכנה את משה "איש האלוקים" כוונתה להדגיש שדרגתו הייתה כה גבוהה, שאפילו אם היה נידון ע"י הקב"ה במידת הדין בלבד, ללא מידת הרחמים, היה עומד בדין, וזאת בניגוד לשאר הצדיקים, ואפילו האבות, שזקוקים למידת הרחמים ואינם יכולים לעמוד במידת הדין כשהיא לבדה (כמבואר במס' ערכין יז ע"א- "אם יבוא הקב"ה לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו"), וכפי שגם אומר דוד המלך בספר תהלים (קמג, ב) "כי לא יצדק לפניך כל חי", דהיינו, שאין אדם יכול לעמוד מפני הקב"ה בדין (ומדגיש האור החיים שפסוק זה כולל גם צדיקים, שהרי נאמר בו "כל חי", וכידוע, התואר "חי" משמש ככינוי לצדיקים, כמבואר בברכות דף יט, שהצדיקים קרויים "חיים", על שם שאפילו במיתתם קרויים חיים). משה רבינו כאמור יצא מכלל זה, והיה ביכולתו לעמוד אפילו במידת הדין כשהיא לעצמה ללא שיתוף מידת הרחמים, ולכן מדגישה התורה לגביו שהוא "איש האלוקים", העומד אפילו במידת הדין. 

[ובלשונו: "איש האלוקים- יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ערכין יז ע"א), וזו לשונם, 'אם יבוא הקב"ה לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולים לעמוד בפניו'... הא למדת, כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה, אינו אלא לזכות מכוח הרחמים, אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמג, ב), 'ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי', פירוש, כל צדיק שנקרא 'חי' (-כוונתו, שהמילה "חי" בפסוק זה היא כינוי לצדיקים), וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה (-משה) נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין, הרמוז ב'אלוקים', והוא אומרו 'איש האלוקים', ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין, יוכל, כי הפליא לעשות הטוב והישר"].

ולפי זה מובן גם מדוע דווקא כאן כתבה התורה "איש האלוקים": פרשתנו היא הפרשה האחרונה ומתארת את סוף חייו של משה, ורק בשלב סופי זה ניתן לסכם ביחס לאדם, אם הוא אכן נמצא בדרגה גבוהה כל כך, יותר מהצדיקים האחרים. כל עוד אדם מצוי באמצע חייו, ונכונו לו עוד נסיונות ומכשולים, לא נכון "לסכם" לגביו כבר בשלב מוקדם כי צדקתו היא כזו שהוא מסוגל לעמוד אף במידת הדין, בשונה מכל צדיק אחר.      
*
ויראהו ה' את כל הארץ (לד, א)- יש להבין, הואיל ולא זכה משה להיכנס לארץ, מה המעלה הגדולה בראייתה, ולשם מה הראה לו הקב"ה את הארץ? מבאר הרמב"ן, "וטעם המראה הזה אשר הראהו, בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב, צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל, שימחו ברבות הטובה בראות עיניו".
 
כלומר, לפי הרמב"ן, מפאת אהבתו של משה לישראל, עצם המראה של טובתם העתידית גרם לו לשמחה, על אף ידיעתו שהוא עצמו לא יזכה לכך.   

[הדברים עולים בקנה אחד עם דברי יונתן בן עוזיאל, בתרגומו על פרשת האזינו, פרק לב, פסוק נ. שם הוא ממשיל את הדבר לאב שגידל את בנו בעמל רב, וכשעמד להכניסו לחופה נגזרה לפתע מיתה על האב מאת המלך. ביקש האב שלפחות יתנו לו לראות בחופת בנו, אשר כה עמל להביאו לכך. כך משה ביקש מהקב"ה שאם נגזר עליו למות, לפחות שיינתן לו לראות את הארץ אשר לתוכה הוא עומד להכניס את בני ישראל, אשר נחשבים כבניו של משה לאחר שגידלם ועמל כ"כ להביאם למעמד זה].

ואילו הספורנו (בתחילת הפרשה) מבאר, שהראהו הקב"ה את הארץ כדי שיברך אותה ואת העם העומד להיכנס לתוכה (ולכן נסמכה ראיית הארץ שבסוף פרשת האזינו לפרשת "וזאת הברכה").
*
ויראהו ה' את כל הארץ (שם)- לכאורה, לאחר שמשה עלה להר (כפי שנצטווה), הוא ראה בעצמו את ארץ ישראל (כפי שרואה כל אדם העומד על ההר), ואם כן מהי ההדגשה "ויראהו ה'", מה הוצרך הקב"ה להראות לו? מסביר האור החיים, שבעין רגילה אי אפשר לראות את כל ארץ ישראל במבט אחד, והקב"ה הוא שהביא לכך שמשה יוכל לעשות כן. ובלשון האוה"ח- "ויראהו ה', פירוש, הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות". ממשיך האור החיים "באחד משני דרכים- או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית גנוז לצדיקים שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה י"ב) שבו יביט האדם מסוף העולם, או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו". 
*
ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (פרק לד, פסוקים ח-ט)- הספורנו עומד על הסמיכות של שני פסוקים אלה (כלומר הסמיכות בין "ויתמו ימי בכי אבל משה" לבין "ויהושע מלא רוח חכמה"), ומסביר- "כי בימי הבכי, אין חכמה ואין עצה". כלומר, רק לאחר שתמו ימי הבכי, רק אז יכול היה להתקיים "ויהושע מלא רוח חכמה", כי בימי הבכי עצמם, אין באדם חכמה או עצה.  





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;