דברי תורה לפרשת האזינו


כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו (לב, ג)- על פי חז"ל (ברכות דף כא ע"א), פסוק זה מהווה מקור לחובה לברך ברכת התורה לפני הלימוד (ובלשון הגמ'- "מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו'") כי "קריאת השם" האמורה בפסוק זה (כי שם ה' אקרא) מתפרשת כברכה של משה רבינו לפני אמירת שירת האזינו (כך מפרש שם רש"י, ועוד הוא מוסיף, שלפי זה ההמשך, "הבו גודל לאלוקינו", מתאר את עניית ה"אמן" של בני ישראל על ברכת משה). [הפוסקים אמנם דנים, אם כוונת הגמ' לומר שאכן חובת ברכת התורה היא מדאורייתא ממש, או שמא היא מדרבנן בלבד, והפסוק מובא רק כ"אסמכתא בעלמא", ועיין במשנה ברורה בסימן מז סק"ג)].

בספר "פניני תפילה" (תשובות שונות מאת הרב אלישיב) מובא באריכות יסוד של הרב אלישיב, שתמציתו היא כך: אכן צריך לברך לפני לימוד תורה, כדברי חז"ל, אך אין משמעות הדבר שלימוד תורה בלי ברכה הוא "לימוד אסור" (כמו שאכילה ללא ברכה היא אכילה אסורה), אלא המשמעות היא רק שיש מצווה לברך. הנפקות היא, שכאשר לא ניתן לקיים את מצוות הברכה (עיין דוגמאות בהמשך), אין מורים שלא ילמד, אלא ילמד בלי ברכה.

ובלשונו: "...ואשר מוכח מזה, שאין איסור ללמוד בלי ברכת התורה, ואינה כברכת הנהנין שאסור לאכול בלי שמברך תחילה... רק מצווות עשה כשבא ללמוד צריך לברך, וכשלומד תורה בלי לברך מבטל מצוות עשה. ולכן כל שיש מניעה מלברך או שאי אפשר לברך וכד', רשאי ללמוד בלא ברכת התורה".

לדוגמה: כידוע, אדם הנמצא במצב ספק האם לברך ברכת התורה (כגון שהיה ער כל הלילה, שאז יש ספק אם לברך בבוקר), צריך שאדם אחר יוציא אותו ידי חובה. כעת, מה הדין כשאינו מוצא אדם אחר שיוציאו ידי חובה, האם מותר ללמוד? התשובה היא שמותר, כמבואר לעיל.

דוגמה נוספת: המלמד תורה לחילוני, ולא ניתן לשכנעו לברך, ניתן ללמוד אתו בלי ברכה.

{ובלשונו: "ש: האם יש איסור למסור שיעור לחילוני שלא בירך ברכת התורה". ת: "ללמוד בלי ברכת התורה זה לא כמו לאכול בלי ברכת הנהנין, כיוון שאין איסור ללמוד בלי ברכת התורה. רק שיש מצווה לברך קודם שלומד תורה [וממילא במקום שאי אפשר לברך עמהם, כגון שלא ישמעו לברך, יעסקו בתורה גם ללא ברכה]}".

[הדברים מובאים בפניני תפילה, פרק ב עמ' לז-מא. מפנה גם לדברי הרב אלישיב בקובץ תשובות סימן ט'. כך ראיתי גם בספר שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב על מס' ברכות, עמ' פג ואילך. ועיין שם בהערה קפח (המתייחסת לדוגמה הראשונה לעיל, היינו, מי שהיה ער כל הלילה ובבוקר מסופק אם לברך, האם יכול ללמוד), שם מובא שכך נפסק גם במנחת שלמה, צא, א, אם כי מובא גם שה"הר צבי" חולק על כך וסובר שיש איסור של ממש ללמוד בלי ברכה].

אח"כ ראיתי שדן בכך גם הרה"ג אשר וייס, בספרו מנחת אשר על ספר דברים (סימן סב, אות ה, פרשת האזינו): "הנה נשאלתי על ידי גדול אחד, איך מותר לומר דברי תורה והלכה למי שידענו בבירור שלא בירך ברכת התורה, והלא העוסק בתורה ואינו מברך עליה מבטל מצוות עשה... ושאלה זו שכיחה מאוד למי שנוסע במוניות ומעשים בכל יום שנהגים, אף אלה שניכר בהם שאינם מדקדקים במצוות, מבקשים לשמוע דבר תורה".

[תחילה דן הרב וייס בסברה, שכיוון שאין השומע מכוון לשם מצוות תלמוד תורה, אינו מחויב לברך. אך כפי שמעיר הרה"ג וייס, "לכאורה אין זה פתרון ברור, דהא תינח אם ברכת התורה ברכת המצווה היא, ומברך על מצוות תלמוד תורה, אך אם אין הברכה על המצוה כלל אלא ברכת השבח על עצם התלמוד, מצוה עליו לברך אף בכהאי גוונא" [ועוד הוא מעיר, שאפילו אם אין השומע מכוון לתלמוד תורה, מכל מקום מיוחדת היא מצוות תלמוד תורה שיוצאים בה ידי חובה אפילו אם אין מכוונים, ואפילו למאן דאמר "מצוות צריכות כוונה" (עיין שם שדן ביסוד זה ומוכיח אותו), ואם כן לא ייתכן לפטרו מברכה משום שאינו מכוון]]

לבסוף כותב הרב וייס, שניתן להתיר, וזו סברתו: "והנראה לענ"ד בזה, דאף לפי השיטות דברכת התורה הוי מצוה דאורייתא, מכל מקום ברור כשמש שטפלה היא למצות תלמוד תורה, דלעולם הברכה טפלה למצווה...ולעולם אין לבטל עיקר מפני הטפל, ואם אין ביד האדם מכל סיבה לברך ברכת התורה, לא יבטל משום כך מלעסוק בתורה, דאין לבטל תורה משום ברכתה. הגע בעצמך, אדם שאין בידו לברך ברכת לולב, וכי ימנע משום כך מלקיים מצוות הלולב..שאין לבטל עיקר משום טפל, ומצוה משום ברכתה... וכיוון שכך, אף אנו מצווין ללמדו תורה, אף שנדע שלא בירך עליה, כיוון שאין בידינו לגרום לכך שיברך, ודו"ק בזה".

[לכאורה הדברים קצת צריכים עיון, שהרי גם אם נכון היסוד, שאין לבטל עיקר מפני הטפל, מכל מקום סוף סוף אנו מוצאים עצמנו במצב שאנו מכשילים אדם באיסור (כי אסור ללמוד תורה בלא ברכה). ויש ליישב].

[לא בדקתי לעומק מה דעת פוסקים אחרים בעניין זה].
*
אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא (לב, לט)- על פי חז"ל (מסכת פסחים דף סח ע"א ומסכת סנהדרין דף צא ע"ב), המילים "אני אמית ואחיה" הן אחד המקורות בתורה לתחיית המתים לעתיד לבוא.  

רבינו בחיי בפירושו לפרשה זו, דן בשאלה עתיקה, מדוע עניין זה של תחיית המתים נכתב רק ברמז, ולא בצורה מפורשת וגלויה: "ודע כי רבים יתמהו וישאלו, למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש, כיון שהוא עיקר גדול ופנה גדולה בתורה? וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עיקר גדול לרמז מועט?".

על כך משיב רבינו בחיי, שדרך התורה היא, שככל שהדבר נעלם יותר, התורה מתייחסת אליו יותר בקיצור. ובלשונו: "ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים, כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר, ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה".  

ממשיך רבינו בחיי ומוכיח יסוד זה ממספר מקומות. ראשית, מתיאור בריאת העולם- בריאת האור, שהיא דבר נעלם, מתוארת במילים ספורות וחתומות, ואילו בריאת האילנות והצמחים וכו' מתוארת באריכות. ובלשונו: "כי כן תמצא במעשה בראשית, שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים". ראיה נוספת לדבריו מביא רבינו בחיי גם מספר תהילים- כאשר דוד המלך משבח את הקב"ה ומתאר את בריאת העולם, הוא מזכיר את האור בקצרה, וכן את עניין המים העליונים, שהוא עניין נעלם, הוא מזכיר בקצרה, ואילו שאר הדברים מוזכרים באריכות: "וכן תמצא בדוד עליו השלום, שאחז הדרך הזה, ודבר מן האור בקצרה. הוא שאמר (תהלים קד) 'עוטה אור כשלמה', וקצר גם כן במים העליונים, והאריך במים התחתונים. קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) 'המקרה במים עליותיו'... והאריך במים התחתונים, הוא שאמר שם 'תהום כלבוש כסיתו, על הרים יעמדו מים, מן גערתך ינוסון וגו' יעלו הרים וגו' גבול שמת בל יעבורון וגו' המשלח מעינים בנחלים וגו'". 

לאחר כל זאת מוסיף רבינו בחיי עיקרון כללי נוסף- התורה מופנית להמון הרחב, ולכן כשהיא מתארת שכר ועונש, התיאורים צריכים להיות מוחשיים, ולא של דברים נעלמים ונעלים כמו עולם הבא ותחיית המתים וכדומה, שהם רחוקים מן החושים. ובלשונו:

"זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה, אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב, כדי לקבוע בלב אמתת נבואתו של משה. ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים. ולכך קצר בהם מתוך העלמתן. זה טעם העלמת ענין תחיית המתים, גם ענין העוה"ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו".
*
ומות בהר (לב, נ)- כיצד ניתן לצוות על המיתה ("ומות בהר")? האור החיים מבאר: "פירוש,
הִתּרַצֶה למות, שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם" [וכן בהמשך לשון הפסוק "והאסף אל עמיך" מבאר האור החיים "ואומרו והאסף אל עמיך, על דרך אומרם (כתובות קד ע"א) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה' אליו, שיאסף על עמיו ההולכים לקראתו"]. וכך גם מבואר בספורנו, שהמילים "ומות בהר" הן הוראה למשה שיקבל על עצמו את המיתה ("ומות בהר- קבל עליך המיתה, לכפרה על אשר מעלתם. והאסף אל עמיך- ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים"). 
ועיין עוד בדברי אבן עזרא ורבינו בחיי .
*
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא, אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל (לב, נב)- מתעוררות כאן לכאורה מספר שאלות: מדוע בתחילת הפסוק נאמר סתם "את הארץ", ורק בהמשך מפורט "הארץ אשר אני נותן לבני ישראל"? ועוד, מדוע כאן נאמר סתם "הארץ" בעוד שלעיל נאמר "ארץ כנען"? ועוד, שכל סוף הפסוק, אחרי המלים "ושמה לא תבוא", נראה כמיותר (שכן הפסוק היה מובן היטב גם אם היה מסתיים במלים "ושמה לא תבוא").

רבינו בחיי מתייחס לכך ומבאר, ש"הארץ" שבתחילת הפסוק ("כי מנגד תראה את הארץ") מתייחס הן לארץ ישראל של מטה והן לירושלים של מעלה (שמשה יזכה לראות את שתיהן). ואילו בהמשך, כשנאמר "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", כאן הכוונה היא לארץ ישראל של מטה דווקא, דהיינו, הגזירה שלא להיכנס היא דווקא לארץ ישראל של מטה.
 
ובלשונו: "לא אמר (-בתחילת הפסוק-) 'את ארץ כנען' כמו שהזכיר למעלה 'וראה את ארץ כנען', כי מלת 'הארץ' כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה. וכן מלת 'תראה' כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש, כי על כן הוצרך לחזור ולומר 'אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל' ולא הספיק לו במה שאמר 'ושמה לא תבא', להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל, לא מארץ החיים".
 
האור החיים מבאר שהסיפא של הפסוק, "אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", רומזת לדברי חז"ל בדברים רבה, ב, ט, שם מבואר שעתיד משה להיכנס לארץ ישראל עם האבות לעתיד לבוא. ולכן מדגיש הפסוק "ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", כלומר דווקא לארץ נוכחית זו, שאני נותן כעת לבני ישראל, לא תיכנס, אך לעתיד תיכנס. ועיין ביאור נוסף בהעמק דבר.




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;