דברי תורה לפרשת וילך


וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (לא, א)- על הלשון "וילך" כותב רש"ר הירש: "בהודעת הברכות והקללות ובדברים שלאחריהן, כבר סיים משה את כל הדברים שהיה עליו לומר לעם בשם ה'. בכך כבר השלים את שליחותו, והרי הוא מתפנה עתה לצרכי השעה, לדברים שעדיין היו מוטלים עליו לפני מותו ובקשר עם מותו... משום כך לא הקהיל את העם אליו, כדרך שנהג כל אימת שאמר לו דברים בשם ה', אלא 'וילך': הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש העניו מכל אדם".   

*

הקהל את העם, האנשים והנשים והטף (לא, יב)- מבואר ברש"י, ע"פ הגמ' במס' חגיגה דף ג ע"א: "והטף - למה באו, לתת שכר למביאיהם" (לשון הגמ' בחגיגה- "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן").

וכתבו התוס' (שם בחגיגה ד"ה כדי ליתן), "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". אמנם המשנה ברורה בסימן צ"ח סק"ג כותב "בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבית הכנסת, והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך, מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים, ועוד, גם כי יזקינו, לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בית הכנסת. אבל כשהגיעו לחינוך, אדרבה, יביאנו איתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה". 
*
בהמשך לד"ת הקודם- עצם מהלך הגמ' הנ"ל ("והטף למה באו, לתת שכר למביאיהם") תמוה לכאורה. שהרי כשהגמ' שואלת "והטף למה באו", ההנחה היא שאין תועלת בהבאתם, ואם כך, מהו התירוץ "כדי ליתן שכר למביאיהם"? האם כוונת הגמ' לתרץ, שהקב"ה ציווה לעשות דבר שאין בו תועלת, כדי "ליתן שכר למביאיהם"?! קושיה זו מקשים מפרשים רבים, ובלשונו של הכלי יקר כאן, "וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם". [ועיין בביאורו של הכלי יקר ויישובו לשאלה זו].

אולי ניתן לתרץ כך- ראשית נקדים את מה שכותב ספר החינוך לגבי תכליתה של מצוות הקהל: לפי החינוך, עצם המעמד, שבו מתקבצים כל העם אך ורק לשמוע דברי תורה, גורם להאדרת כבוד התורה ומודעות לחשיבותה, וכתוצאה מכך משאיר רושם של הערצה אליה ומגביר את חשק הלימוד והעיון. ובלשונו: "ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה (-של התורה), ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם... לאמור, מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה, לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו... ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם... וכעניין שכתוב בזאת המצוה 'ולמען ילמדו ויראו את ה'".  

לפי זה, מהלך הגמ' מתבאר היטב: תמיהת הגמ' הייתה, שטעם זה שייך דווקא כשמדובר באנשים ונשים, שהם בני הבנה וכך נוצרים בלבם הרשמים האמורים, אך כשמדובר בילדים קטנים שאינם מבינים דבר, לשם מה להביאם
(ועיין במנחת חינוך במצווה תריב, שמביאים אפילו ילד קטן ביותר, שכבר יצא מכלל נפל, ואם כן, שאלת הגמ' מובנת ביותר- לשם מה להביא ילדים בגיל זה, הרי הם אינם מבינים דבר, והסיבה שנתן ספר החינוך אינה שייכת כלל ביחס אליהם). ועל כך מתרצת הגמ', "ליתן שכר למביאיהם", כלומר גם אם לילדים עצמם אין תועלת כי אינם מבינים, מכל מקום יש תועלת לאנשים ולנשים מהבאתם, כי ככל שההתקבצות גדולה יותר, עד כדי כך שאיש לא נעדר ואפילו קטנים, כך המעמד הוא רב רושם, ומתקיימת יותר התכלית שאותה מדגיש ספר החינוך (גודל מעמד ההתקבצות וכו').  

[ועוד אפשר לבאר את מהלך הגמ' באופן מעט אחר- שאלת הגמ' הייתה, שאם התכלית היא שיתנו לבם לדברי התורה ולגודל המעמד (כדברי ספר החינוך הנ"ל), הרי נתינת לב זו מתאפשרת יותר כאשר אין ילדים המפריעים וניתן להתרכז בדברים, ואם כן לשם מה להביא את הילדים? עונה הגמ', "ליתן שכר למביאיהם", כלומר נכון שהציבור בכללותו אולי מתרכז מעט פחות בדברים ע"י הבאת הילדים, אך מכל מקום מבחינת ההורים המביאים את הילדים, התכלית שעליה מדבר ספר החינוך מתקיימת ביתר שאת, כי ההתעסקות והטרחה של ההורים להכין את הקטנים ולהביאם וכו', באופן שכל המשפחה עולה לירושלים, כל אלה חוקקים בהורים את גודל המעמד ומייקרים את התורה בעיניהם כפי שכותב החינוך. וזהו "ליתן שכר למביאיהם"].
*
הערה נוספת בגמ' בחגיגה הנ"ל- לכאורה שאלת הגמ' "טף למה באים", לכאורה תמוהה, שהרי התורה עצמה עונה על כך בפסוק יג- "ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם", ולכאורה זוהי נתינת טעם להבאת הילדים. האור החיים עומד על כך ומיישב, שהפסוק מתייחס דווקא לילדים שיש להם כבר קצת הבנה, ואילו קושית הגמ' מתייחסת ל"קטני קטנים שאינם מבינים דבר, שגם הם נכללים בכלל הטף". וכך מבואר במהרש"א שם בחגיגה. ועיין ביאור אחר בספורנו ובאברבנאל.
 
[יש להעיר, שלמעשה התורה אינה מבארת מהו הגיל שממנו צריכים להביא טף, וכפי שמעיר המנחת חינוך במצוה תריב, "לא נתבאר שיעור השנים של טף" ועיין שם במנחת חינוך. וכן ברמב"ן כאן].

*

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (לא, יט) - לפי הפשט הפשוט, "השירה הזאת" היא שירת האזינו כמו שביאר רש"י. אך חז"ל (נדרים ל"ח, סנהדרין כ"א) פירשו שכוונת הפסוק היא לתורה כולה, והציווי "כתבו לכם את השירה הזאת" הוא למעשה ציווי לכתוב ספר תורה, וכדברי הגמ' בסנהדרין כא ע"ב, "אמר רבא, אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם וגו'".

יוצא מדברי הגמ', שמצווה על כל אדם לכתוב ספר תורה (או לפחות למנות שליח שיכתוב עבורו). ועיין בספר החינוך, מצווה תריג, בטעם מצווה זו.

והנה, הטור ביורה דעה בסימן ע"ר כותב וזה לשונו "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בה, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חמישה חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו, כי מצוות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בהם, דכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ועל ידי הגמ' ופירושיה ידע פירוש המצוות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכתבם".

לכאורה כוונת הדברים היא, שבימינו, שאין למדים מתוך ספרי תורה אלא מתוך חומשים, משניות, גמרות ופירושים, ממילא הציווי כיום אינו לכתוב ספר תורה אלא לכתוב את הדברים הנ"ל אשר מהם למדים כיום. אך הבית יוסף שם תמה על הדברים וסובר שלא ייתכן שלזה כיוון הרא"ש, לפטור ממצווה מפורשת בתורה ולהחליפה על פי השתנות מצב הדורות. ולכן פירש, שכוונת הרא"ש היא להחמיר ולא להקל - כלומר בימים עברו, הייתה רק מצווה לכתוב ספר תורה ותו לא, אך כיום - המצווה היא לכתוב מלבד ספר תורה גם משניות, גמרות, פירושים וכו'. וכך נפסק בשו"ע סימן ע"ר. אמנם עיין בפרישה על הטור, ובדברי הש"ך על השו"ע, סק"ה.

[ועיין בשאגת אריה בסימן ל"ו, שכתב שייתכן שבזמן הזה אין מצוות כתיבת ספר תורה, כי אין אנו בקיאים באותיות חסרות ויתרות עד כדי ביטחון שאכן הס"ת נכתב כראוי (לדבריו, בזמן התנאים הייתה בקיאות בחסרות ויתרות והמצווה הייתה מדאורייתא, לאחר מכן בזמן האמוראים הבקיאות בחסרות ויתרות פחתה ולכן החובה כבר לא הייתה מדאורייתא אלא רק דרבנן, ובימינו שהבקיאות פחתה יותר, אין אפילו מצווה מדרבנן). אך רבים מקשים עליו, עיין בערוך השולחן שם בסימן ע"ר, ועיין במנחת חינוך כאן במצווה תרי"ג].  
 
יש אומרים שהמצווה העיקרית בימינו היא לקנות ספרים, וכלשון החיי אדם, בכלל ל"א סעיף נ':

"יש אומרים שבזמן הזה, המצוות עשה הוא לקנות מקרא, משנה, גמרא ופוסקים, והם קודמים לכתיבת ספר תורה, דדווקא בימיהם, שהיו לומדים בעל פה (-כלומר ללא ספרי עזר) מתוך הספר תורה, אבל בזמנינו יותר טוב ללמוד בספרים הנדפסים. ויש אומרים דעל כל פנים איכא גם כן מצוות עשה שיכתוב לו ג"כ ספר תורה. וירא שמים יצא ידי כולם אם ידו משגת. ואם אין ידו משגת ויבוא על ידי זה לידי ביטול תורה, שאין לו ספרי גמרא ופוסקים, נראה לי דלכולי עלמא הם קודמים לספר תורה, דבוודאי תלמוד תורה חשוב יותר מכתיבת ספרי תורה, שהרי מוכרין תורה ללמוד תורה".
 
ועוד הוא מוסיף- "ונראה לי דהספקת לומדי תורה קודם לכתיבת ספר תורה, ודלא כההמון, שחושבים שבכתיבת ספר תורה המצווה שאין למעלה ממנה, ובזה לבד קונים העולם הבא, ואינם נותנים להספקת לומדי תורה כלל, והם בחושך ילכו. ומכל שכן שמפזרים בשעת נתינת הס"ת לבית הכנסת בסעודות וריבוי נרות והוצאות מרובות, ואילו ישמעו לדברי חכמים, בוודאי יותר טוב לפזר לעניים הלומדים".

למקורות נוספים עיין כאן. ועיין גם כאן.





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;