דברי תורה לפרשת כי תבוא


הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' (כו, ג)- לכאורה, הלשון "כי באתי אל הארץ", אינה מתאימה למי שנולד בארץ והיה בה מאז ומתמיד.

 

על כך כותב הרב כהנמן (הרב מפוניבז') שגם על ותיקי א"י שנולדו בה, מוטל לאהוב את א"י אהבת נעורים תמידית ולהרגיש כלפיה כאילו רק עתה הגיעו לשם. והוסיף הרב מפוניבז'- "בכל פעם שאני חוזר ובא לארץ ישראל, כולה חידוש בעיני, וכל כולי מתמלא התחדשות כאילו עוד לא ראיתיה מעולם, אפילו אפליג ממנה רק ליום אחד, אפילו רק לקפריסין הסמוכה, תיכף ומיד אחזור, גם אז ארגיש בה חידוש גדול"  (הרעיון כולו, וכן לשון הרב מפוניבז', מובא בספר "כמוצא שלל רב").

*
ולא שכחתי (כו, יג)- מפרש רש"י "ולא שכחתי- מלברכך על הפרשת מעשרות". לכאורה הכוונה היא לברכה שמברכים על מצוות הפרשת התרומה, כמו הברכה על כל מצווה ("ברוך אתה ה' וכו' אשר קדשנו וכו' להפריש תרומות ומעשרות"). אך קשה, הרי ברכת המצוות, ובכלל זה הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות, היא מדרבנן בלבד, כמפורש במס' ברכות דף טו ע"א, וכיצד ייתכן שלכך יכוון הפסוק עצמו באומרו "לא שכחתי"?


השפתי חכמים על רש"י הנ"ל מביא בשם הרא"ם, שאכן אין כוונת רש"י לנוסח הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות (שהרי הברכה היא כאמור מדרבנן), אלא הכוונה לשבח כללי, שאדם צריך לשבח את ה' בעת הפרשת מעשרותיו [ובלשונו: "כתב הרא"ם, פירוש, מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות; ולא מלברך בעת הפרשת מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצוות אינן אלא מדרבנן". וכותב על כך "איילת השחר" על התורה (הרה"ג שטיינמן), "גם זה חידוש לומר שיש דין מדאורייתא לשבח את הקב"ה בשעת הפרשה"]. ונראה שכוונת הדברים היא, שאדם צריך להביא את עצמו לכך שלא יפריש מעשרותיו בהרגשה כאילו כופים עליו והוא נאלץ להקריב מממונו, אלא להיפך, עליו לברך על עצם העובדה שיש לו ממון ושביכולתו לתת ממנו, וזהו "ולא שכחתי" שאליו מתכוון הרא"ם בביאורו לדברי רש"י.  


אך על עצם תירוץ הרא"ם הנ"ל, שאין כוונת רש"י לברכת המצוות, קשה לכאורה מהגמ' ומרש"י במסכת ברכות דף מ ע"א, שמשם עולה להדיא שהכוונה לברכת המצוות, שלא כדבריו. וכך מקשה המהרש"א שם בברכות על דברי הרא"ם, וכותב שאולי נעלמה מעיניו הסוגיה הנ"ל. 


תשובה אחרת ראיתי בספר "ארץ צבי" על התורה (הרב אריה צבי פרומר) [דבריו הם בפרשת יתרו, על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"]: כשחכמים תיקנו את ברכת המצוות, המטרה של התקנה הייתה שאדם יעשה את המצוות שלא מתוך הסחת דעת ובדרך אגבית, אלא מתוך כוונה וזכירת העניין והכנה נפשית עליו. והנה, החובה להתייחס כך לעשיית המצוות היא חובה בסיסית שהייתה קיימת גם לפני שתיקנו חז"ל ברכת המצוות, אלא שבאו חז"ל ונתנו לחובה זו ביטוי מעשי, על ידי ברכת המצוות, שהיא זו שתהיה אמצעי ההכנה למצווה (כמו שכתב הריטב"א בפסחים דף ז', שהסיבה שברכת המצוות נאמרת לפני המצווה, היא כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה את הדברים מפני מצוות ה', ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש לעבודת הגוף). וכשרש"י כותב שהמילים "לא שכחתי" כוללות את ברכת המצוות, אין הכוונה שנוסח הברכה עצמו כלול במילים אלה, אלא הכוונה היא שהמילים הללו מבטאות את הרעיון שמאחורי ברכת המצוות. כי כאמור, על אף שרבנן הם אמנם אלה שתיקנו את נוסח הברכה, אך עצם חובת הכוונה וההכנה (שהן מטרת הברכה) היו קיימות עוד לפני תקנת חז"ל.

   

[ועיין עוד במשנה, מעשר שני, פרק ה, משנה יא, ובתוספות יו"ט שם. (שיטתו היא כי הברכה היא מדרבנן, אלא שהגמ' מסמיכה זאת על המילים "לא שכחתי" רק על דרך אסמכתא בלבד, ובוודאי שאין זו כוונת הפסוק "ולא שכחתי". ועיין במנחת אשר על פרשה זו (הרה"ג אשר וייס) שדן בזה בהרחבה]. 

*

והיה בעברכם את הירדן... תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל... ובנית שם מזבח... והעלית עליו עולות... וזבחת שלמים (פרק כז, פס' ד-ז)- לכאורה קשה, מדוע יש להקריב קרבנות שמחה דווקא על הר עיבל, שהוא ההר שנתייחד לקללה, ולא על הר גריזים? שמעתי בשם הרב משה פיינשטיין ליישב, שיש בכך מסר ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ויש לשמוח ולהודות גם על מה שנראה במבט ראשון כרע.  
*
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (כז, טו)- בכל ה"ארורים" האחרים, הלשון היא לשון הווה, כגון "ארור מקלה אביו", "ארור משגה עוור", ורק כאן הלשון היא עתיד- "אשר יעשה פסל".  

מיישב התורת חיים בסוף מס' חולין, שמכאן רמז לדברי חז"ל, שיש הבדל בין עבודה זרה לשאר העבירות: בכל העבירות, אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה (כלומר כל עוד לא נעשה מעשה העבירה בפועל, אין המחשבה בגדר חטא), ואילו בעבודה זרה, נחשב לו חטא כבר ברגע שחשב. לכן נאמר כאן "אשר יעשה", אע"פ שעדיין לא עשה אלא רק חושב לעשות (ראיתי בספר כמוצא שלל רב).
*
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (כח, ב)- המפרשים מקשים מה פשר הלשון "והשיגוך", וכי אדם בורח מן הברכות, שהן צריכות "להשיגו"? ובלשון הנצי"ב "אינה מובנת מליצה זו, וכי אדם הוא נרדף ובורח מן הברכות, עד שאמר והשיגוך?".

ועוד מוסיף הנצי"ב ומקשה, שהסיפא של פסוק זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך", לכאורה מיותרת, שהרי ברור שמדובר במצב של שמיעה בקול הקב"ה, כמבואר בפסוקים הקודמים, שהתנאי לקיום הברכות הוא שמירת רצון הקב"ה.

מיישב הנצי"ב שכוונת הפסוק כך היא- השפע יהיה רב כל כך, עד שהוא יביא לידי התפעמות והתרגשות אפילו את האדם שעסוק ראשו ורובו בתורה ומצוות ובשמירת רצון הקב"ה, ומטבע הדברים אינו מתפעל בנקל משפע גשמי. וזהו "והשיגוך", שהתפעלות השפע תשיג אף אותך, על אף שהינך עסוק בשמירת רצון הקב"ה וקיום תורתו (וזהו "כי תשמע וגו'"). 

ובלשון הנצי"ב, "אלא העניין, דבשעה שאין האדם עסוק בשקידת התורה, מתפעל ומרגיש שמחה בהגיע לו איזה ריוח וברכה בעולם, מה שאין כן בשעה שעסוק בתורה ודעתו גבוהה, אז אינו מתפעל מאיזה רווח קל, שהרי דעתו גבוהה ממנה, מה שאין כן אם יגיע לו ריוח גדול, משיגו אפילו בשעה שהוא עסוק בתורה. וזהו מליצת הכתוב, והשיגוך כי תשמע וגו', אפילו בשעה שתהיה עסוק בהבנת התורה ובורח מהבלי עולם הזה, מכל מקום תהיה כל כך הברכה גדולה, עד שתשיגך".

האבן עזרא והספורנו כותבים בקצרה, ש"והשיגוך" בא לומר שאדם לא יצטרך להשתדל ולהתייגע להשיג את הברכות, אלא הברכות יגיעו אליו מבלי שיצטרך להתאמץ (וכך ראיתי בספר "אוצרות צדיקי וגאוני הדורות" בשם האדמו"ר מבאבוב, שמבאר על דרך האמור במס' יומא דף עה, שלצדיקים ירד המן על פתח בתיהם, ולא היו צריכים לטרוח, וגם כאן, הברכה היא שלא יצטרכו לרדוף אחר הברכה ולצאת ממקומם למקומות רחוקים, אלא הברכה תבוא עד אליהם).

תירוץ נוסף כותב בעל דגל מחנה אפרים (מובא בספר אמרי שמאי של הרב גינזבורג), שפעמים אדם אינו יודע מה טוב עבורו, וכך הוא בורח, שלא מידיעה, מדברים שהם טובים עבורו. ולכך נאמר "והשיגוך", שכביכול הברכות "ירדפוהו" וישיגוהו. וכך אומר דוד המלך בתהלים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
,
בספר "אוצרות צדיקי הגאוני הדורות" הנ"ל מובא גם תירוץ של האדמו"ר ממודז'יץ (בעל "ישא ברכה") בשם אביו (ה"דברי ישראל"), שחלק חשוב מהברכה הוא שתהיה לאדם השגה מה לעשות עם השפע שמגיע אליו, וזהו "והשיגוך", שתהיה לו ההשגה הנ"ל. ובלשונו: "אמר אאמו"ר בעל "דברי ישראל" זצוק"ל...'והשיגוך' מיותר, כי ממילא מובן אם באו עליו, כי השיגוהו. אלא, והשיגוך- לשון השגה, כי עיקר הברכה, שתהיה לו גם השגה מה לעשות עם הברכות, א"כ והשיגוך היא עצמה מן הברכות". 
*
ונתנך ה' לראש ולא לזנב (כח, יג)- קשה, אם יתננו הקב"ה לראש, לשם מה צריך להוסיף "ולא לזנב"? מיישב הרמב"ן, שאדם יכול להיות ראש לאחד אך עדיין זנב לאחר; לכן אנו מבקשים, שנהיה לראש, אך לא לזנב לאיש. תירוץ שני- "והיית לראש" מתייחס לזמן העכשווי, ואילו "ולא לזנב" הוא איחול עתידי, שלאחר שתהיה לראש, לעולם לא יתהפך הגלגל ותחזור להיות זנב.  
*
אשה תארש ואיש אחר וגו' בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו (כח, ל)- הסדר שנקטה כאן התורה הוא אירוסי אשה, בניית בית ונטיעת כרם. ואילו לעיל, בפרשת שופטים, כשהשוטרים פונים אל העם, הסדר הוא הפוך- "אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארש אשה ולא לקחה וכו'". והדבר אומר דרשני. הרמב"ם מתייחס לשינוי זה בהלכות דעות, ה, יא, ומבאר שהסדר הנכון הוא כמבואר לעיל בפרשת שופטים (קודם לבנות בית ולהתבסס ואח"כ לישא אשה), ומה שכאן בפרשה הפכה התורה את הסדר, הוא משום שהיפוך סדר זה הוא חלק מהקללה עצמה. 

ובלשונו: "דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר (בפרשת שופטים) 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, אשר בנה בית חדש ולא חנכו, אשר ארש אשה ולא לקחה' (לכאורה צ"ע, כי הסדר בפסוק הוא קודם בית ואח"כ כרם, ואילו הרמב"ם כותב להיפך. ונושאי הכלים על הרמב"ם עמלו ליישב הדבר. יש מפרשים שאמנם הכרם ניטע בפועל קודם, אך הבית מוכן לפני הכרם עקב הצורך לחכות שנות ערלה). אבל הטפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות, 'אשה תארס, בית תבנה, כרם תטע', כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח דרכיך". 


  


שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
דברי תורה לפרשת נח
קישור לדברי תורה על פרשת נח...
[לידיעה המלאה]
דף יומי- שאלות חזרה
דף יומי- שאלות חזרה...
[לידיעה המלאה]
ביאורי הפטרה- בראשית ושבת ר"ח
ביאור הפטרת בראשית וביאור הפטרת ראש חודש...
[לידיעה המלאה]
 
שלח לחבר | הדפס | הוסף למועדפים | מפת אתר |