דברי תורה לפרשת כי תבוא


הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה'- לכאורה, הלשון "כי באתי אל הארץ", אינה מתאימה למי שנולד בארץ והיה בה מאז ומתמיד. מיישב הרב כהנמן (הרב מפוניבז') שגם על ותיקי א"י שנולדו בה, מוטל לאהוב את א"י אהבת נעורים תמידית כאילו רק כעת הגיע לשם. והוסיף הרב מפוניבז'- "בכל פעם שאני חוזר ובא לארץ ישראל, כולה חידוש בעיני, וכל כולי מתמלא התחדשות כאילו עוד לא ראיתיה מעולם, אפילו אפליג ממנה רק ליום אחד, אפילו רק לקפריסין הסמוכה, תיכף ומיד אחזור, גם אז ארגיש בה חידוש גדול"  (הרעיון כולו, וכן לשון הרב מפוניבז', מובא בספר "כמוצא שלל רב").

*
ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקודש מן הבית- על המילים "ואמרת לפני ה' אלקיך", כותב רש"י- "התוודה שנתת מעשרותיך". וכן בכל מקום נקרא הנוסח האמור כאן בפרשה, בשם "וידוי מעשרות". וקשה, איזה וידוי יש כאן? תוספות אנשי שם, על מס' מעשר שני פרק ה', מבאר שכל המתאר את מעשיו, בין לטוב בין לרע, נקרא "מתוודה" (ועיין פירושים נוספים בספר "כמוצא שלל רב").

הספורנו מתרץ שאלה זו באמצעות ביאור מחודש למילים "בערתי הקודש מן הבית", וזו לשונו: "בערתי הקודש מן הבית- בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות...וזה וידוי מעשר שהזכירו רז"ל".
*
ולא שכחתי- מפרש רש"י "ולא שכחתי- מלברכך על הפרשת מעשרות". לכאורה הכוונה היא לברכה שמברכים על מצוות הפרשת התרומה, כמו הברכה על כל מצווה ("ברוך אתה ה' וכו' אשר קדשנו וכו' להפריש תרומות ומעשרות"). אך קשה, הרי ברכת המצוות, ובכלל זה הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות, היא מדרבנן, וכך מפורש במס' ברכות דף טו ע"א.


השפתי חכמים על רש"י הנ"ל מביא בשם הרא"ם, שאכן אין כוונת רש"י לברכה על הפרשת תרומות ומעשרות (שהרי הברכה היא כאמור מדרבנן), אלא הכוונה לשבח כללי, שאדם צריך לשבח את ה' בעת הפרשת מעשרותיו [ובלשונו: "כתב הרא"ם, פירוש, מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות; ולא מלברך בעת הפרשת מעשרות, שהוא נוסח הברכות שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה, שברכות על המצוות אינן אלא מדרבנן". הרא"ם אינו מבאר, אמנם, מהו עניינו של אותו שבח כללי ומה מקור חובתו [וראיתי ב"איילת השחר" על התורה (הרה"ג שטיינמן) שכתב "גם זה חידוש לומר שיש דין מדאורייתא לשבח את הקב"ה בשעת הפרשה"]. 


אך קשה על תירוץ הרא"ם הנ"ל מהגמ' ומרש"י במסכת ברכות דף מ ע"א, שמשם עולה להדיא שהכוונה לברכת המצוות, שלא כדברי רא"ם. וכך מקשה המהרש"א שם בברכות על דברי הרא"ם, וכותב שאולי נעלמה מעיניו הסוגיה הנ"ל. 


לכן לכאורה צריך לומר שכוונת רש"י היא לברכת המצוות ממש. ומה שהקשינו שברכה זו היא מדרבנן (ואם כן איך מביא רש"י פסוק בעניין זה), יש לומר על כך שהפסוק מובא על ידי רש"י כאסמכתא בעלמא ולא כדרשה מדאורייתא ממש.


תשובה אחרת ראיתי בספר "ארץ צבי" על התורה (הרב אריה צבי פרומר) [דבריו הם בפרשת יתרו, על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"]: המלים "לא שכחתי" פירושן, שלא עשיתי את המצווה מתוך העלם והסחת דעת, אלא מתוך כוונה וזכירת העניין והכנה נפשית אליו. וחובה זו הייתה קיימת גם לפני שתיקנו חז"ל ברכת המצוות, אלא שבאו חז"ל ותיקנו שברכת המצוות היא זו שתהיה אמצעי ההכנה למצווה (כמו שכתב הריטב"א בפסחים דף ז', שהסיבה שברכת המצוות נאמרת לפני המצווה, היא כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה את הדברים מפני מצוות ה', ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש לעבודת הגוף). ולכן, אין להקשות על רש"י כיצד הכניס בפסוק את עניין הברכה שהוא מדרבנן, כי על אף שרבנן הם אמנם אלה שתיקנו את נוסח הברכה, מכל מקום עצם חובת הכוונה וההכנה (שהן מטרת הברכה) היו קיימות עוד לפני תקנת חז"ל.    


ועיין עוד במשנה, מעשר שני, פרק ה, משנה יא, ובתוספות יו"ט שם. (שם מבואר שהבאת הפסוק היא רק על דרך אסמכתא). ועיין במנחת אשר על פרשה זו (הרה"ג אשר וייס) שדן בזה בהרחבה. 

*
ולא נתתי ממנו למת- מילים אלה לכאורה אינן מובנות, שהרי לא רק לצורך "מת" אסור לתת ממעשר שני, אלא אסור להוציא כסף מעשר שני על כל דבר שאינו אכילה! הרמב"ן מביא את תירוץ הרמב"ם בהלכות מעשר שני, פרק ג' הלכה י', שאין הכוונה למת ממש, אלא המונח "מת" שבו נוקטת כאן התורה כולל כל דברים שאינם צורכי הגוף של האדם. ובלשונו "ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר לא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף" [אך הרמב"ן דוחה הסבר זה ומכנה אותו "דברי הבאי", ועיין שם בהסברו. ועיין גם בלשון רש"י, שפתי חכמים ומזרחי].
*
והיה בעברכם את הירדן... תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל... ובנית שם מזבח... והעלית עליו עולות... וזבחת שלמים (פרק כז, פס' ד-ז)- לכאורה קשה, מדוע יש להקריב קרבנות שמחה דווקא על הר עיבל, שהוא ההר שנתייחד לקללה, ולא על הר גריזים? שמעתי בשם הרב משה פיינשטיין ליישב, שיש בכך מסר ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ויש לשמוח ולהודות גם על מה שנראה במבט ראשון כרע.  
*
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה- בכל ה"ארורים" האחרים, הלשון היא לשון הווה, כגון "ארור מקלה אביו", "ארור משגה עוור", ורק כאן הלשון היא עתיד- "אשר יעשה פסל".  

מיישב התורת חיים בסוף מס' חולין, שמכאן רמז לדברי חז"ל, שיש הבדל בין עבודה זרה לשאר העבירות: בכל העבירות, אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה (כלומר כל עוד לא נעשה מעשה העבירה בפועל, אין המחשבה בגדר חטא), ואילו בעבודה זרה, נחשב לו חטא כבר ברגע שחשב. לכן נאמר כאן "אשר יעשה", אע"פ שעדיין לא עשה אלא רק חושב לעשות (ראיתי בספר כמוצא שלל רב).
*
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך- המפרשים מקשים מה פשר הלשון "והשיגוך", וכי אדם בורח מן הברכות, שהן צריכות "להשיגו"? ובלשון הנצי"ב "אינה מובנת מליצה זו, וכי אדם הוא נרדף ובורח מן הברכות, עד שאמר והשיגוך?".

ועוד מוסיף הנצי"ב ומקשה, שהסיפא של פסוק זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך", לכאורה מיותרת, שהרי ברור שמדובר במצב של שמיעה בקול הקב"ה, כמבואר בפסוקים הקודמים, שהתנאי לקיום הברכות הוא שמירת רצון הקב"ה.

מיישב הנצי"ב שכוונת הפסוק כך היא- השפע יהיה רב כל כך, עד שהוא יביא לידי התפעמות והתרגשות אפילו אדם שעסוק ראשו ורובו בתורה ומצוות ובשמירת רצון הקב"ה, ומטבע הדברים אינו מתפעל בנקל משפע גשמי. וזהו "והשיגוך", שהתפעלות השפע תשיג אף אותך, על אף שהינך עסוק בשמירת רצון הקב"ה וקיום תורתו (וזהו "כי תשמע וגו'"). 

ובלשון הנצי"ב, "אלא העניין, דבשעה שאין האדם עסוק בשקידת התורה, מתפעל ומרגיש שמחה בהגיע לו איזה ריוח וברכה בעולם, מה שאין כן בשעה שעסוק בתורה ודעתו גבוהה, אז אינו מתפעל מאיזה רווח קל, שהרי דעתו גבוהה ממנה, מה שאין כן אם יגיע לו ריוח גדול, משיגו אפילו בשעה שהוא עסוק בתורה. וזהו מליצת הכתוב, והשיגוך כי תשמע וגו', אפילו בשעה שתהיה עסוק בהבנת התורה ובורח מהבלי עולם הזה, מכל מקום תהיה כל כך הברכה גדולה, עד שתשיגך".

האבן עזרא והספורנו כותבים בקצרה, ש"והשיגוך" בא לומר שאדם לא יצטרך להשתדל ולהתייגע להשיג את הברכות, אלא הברכות יגיעו אליו מבלי שיצטרך להתאמץ (וכך ראיתי בספר "אוצרות צדיקי וגאוני הדורות" בשם האדמו"ר מבאבוב, שמבאר על דרך האמור במס' יומא דף עה, שלצדיקים ירד המן על פתח בתיהם, ולא היו צריכים לטרוח, וגם כאן, הברכה היא שלא יצטרכו לרדוף אחר הברכה ולצאת ממקומם למקומות רחוקים, אלא הברכה תבוא עד אליהם).

תירוץ נוסף כותב בעל דגל מחנה אפרים (מובא בספר אמרי שמאי של הרב גינזבורג), שפעמים אדם אינו יודע מה טוב עבורו, וכך הוא בורח, שלא מידיעה, מדברים שהם טובים עבורו. ולכך נאמר "והשיגוך", שכביכול הברכות "ירדפוהו" וישיגוהו. וכך אומר דוד המלך בתהלים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
,
בספר "אוצרות צדיקי הגאוני הדורות" הנ"ל מובא גם תירוץ של האדמו"ר ממודז'יץ (בעל "ישא ברכה") בשם אביו (ה"דברי ישראל"), שחלק חשוב מהברכה הוא שתהיה לאדם השגה מה לעשות עם השפע שמגיע אליו, וזהו "והשיגוך", שתהיה לו ההשגה הנ"ל. ובלשונו: "אמר אאמו"ר בעל "דברי ישראל" זצוק"ל...'והשיגוך' מיותר, כי ממילא מובן אם באו עליו, כי השיגוהו. אלא, והשיגוך- לשון השגה, כי עיקר הברכה, שתהיה לו גם השגה מה לעשות עם הברכות, א"כ והשיגוך היא עצמה מן הברכות". 
*
ונתנך ה' לראש ולא לזנב- קשה, אם יתננו הקב"ה לראש, לשם מה צריך להוסיף "ולא לזנב"? מיישב הרמב"ן, שאדם יכול להיות ראש לאחד אך עדיין זנב לאחר; לכן אנו מבקשים, שנהיה לראש, אך לא לזנב לאיש. תירוץ שני- "והיית לראש" מתייחס לזמן העכשווי, ואילו "ולא לזנב" הוא איחול עתידי, שלאחר שתהיה לראש, לעולם לא תחזור להיות זנב.  
*
אשה תארש ואיש אחר וגו' בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו- הסדר שנקטה כאן התורה הוא אירוסי אשה, בניית בית ונטיעת כרם. ואילו לעיל, בפרשת שופטים, כשהשוטרים פונים אל העם, הסדר הוא הפוך- "אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארש אשה ולא לקחה וכו'". והדבר אומר דרשני. הרמב"ם מתייחס לשינוי זה בהלכות דעות, ה, יא:

"דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר (בפרשת שופטים) 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, אשר בנה בית חדש ולא חנכו, אשר ארש אשה ולא לקחה' (לכאורה צ"ע, כי הסדר בפסוק הוא קודם בית ואח"כ כרם, ואילו הרמב"ם כותב להיפך. ונושאי הכלים על הרמב"ם עמלו ליישב הדבר). אבל הטפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות, 'אשה תארס, בית תבנה, כרם תטע', כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח דרכיך".
 


  


שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
דברי תורה לפרשת ראה
קישור לדברי תורה על פרשת ראה...
[לידיעה המלאה]
שו''ת בהלכות אלול, ימים נוראים וסוכות
שו"ת בהלכות אלול, ימים נוראים וסוכות...
[לידיעה המלאה]
 
שלח לחבר | הדפס | הוסף למועדפים | מפת אתר |