דברי תורה לפרשת כי תצא


הבכור... לתת לו פי שנים (כא, יז)- דין זה, שבכור מקבל פי שניים, רמוז במילה 'בכור', שכן האותיות המרכיבות את המילה 'בכר' הן בי"ת, כ"ף ורי"ש, ואותיות אלה הן אותיות הכפל: בי"ת, בגימטריא שתים- שתי אחדות; כ"ף, בגימטריא עשרים- שתי עשרות; רי"ש, בגימטריא מאתים- שתי מאות [מובא במפרשים שונים, ולמעשה הרעיון נמצא כבר בדברי בעל הטורים, הכותב: "יש באותיות של בכור עניין כפולות. הבי"ת כפולה על האות שלפניה, וכן הכ"ף על היו"ד שלפניה, וכן הרי"ש". עוד מוסיף המחבר, שגם האות ו' (בכתיב המלא של "בכור") רומזת לכפל: "והוי"ו נכתבת כפולה, שכותבין אותה שני ווי"ן". כוונתו לומר, שהאות ו', כשהיא נכתבת במלואה, היא נכתבת כשני ווי"ן (כך- "וו"), ולכן גם באות זו יש רמז לכפל].
*
כי יקרא קן ציפור לפניך (כב, ו)- בפסוקים אלה, מצווה התורה על המצווה הידועה כ"שילוח הקן", לפיה אסור לאדם לצוד לעצמו ציפור עם ביציה או אפרוחיה, אלא עליו לשלח את הציפור לחופשי ורק אז לקחת את הבנים. 

 

במשנה במסכת ברכות (דף לג ע"ב) מבואר, שהאומר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך" (דהיינו, שמשבח את הקב"ה על הרחמים המתבטאים במצוות שילוח הקן), משתקים אותו (כלומר משתיקים אותו). ובגמ' נחלקו אמוראים מה טעם הדבר- לפי דעה אחת, הטעם הוא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות" (דהיינו, שהוא משבח את הקב"ה על הרחמים שהמצווה מבטאת, וזוהי טעות, שכן המצווה לא נועדה לשם רחמים), ולפי דעה אחרת, הטעם הוא "שמטיל קנאה במעשה בראשית" (דהיינו, שמדבריו משמע שהקב"ה מרחם רק על הציפורים, ומתקנאים שאר הבריות, כביכול).

מהלשון "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" (הטעם הראשון בגמ' הנ"ל), משמע בפשטות שאין לתת במצוות טעם הגיוני (כגון רחמים וכו'), שכן המצוות הן "גזרות", ועלינו לקבלן ללא נתינת טעם (עיין שם ברש"י, שכך עולה מלשונו).

והנה, במורה נבוכים חלק שלישי פרק כו, מוכיח הרמב"ם באריכות שלכל מצווה יש טעם, ואין בנמצא "מצווה בלי טעם" [דהיינו, גם מצוות שאנו קוראים להן בשם "חוק", על שם שטעמן נסתר מאיתנו, אין משמעות הדבר שאין להן טעם כלל, אלא שיש להם טעם רק שהוא נסתר מאיתנו ועלינו לעמול לגלותו. הרמב"ם מוכיח כשיטתו  מכמה פסוקים, וכן ממה שאמרו חז"ל (במדבר רבה, יט, ג, ד) ששלמה ידע את הטעמים לכל המצוות מלבד פרה אדומה, וכן ממה שאמרו חז"ל בסנהדרין דף כ"א שהקב"ה היה מגלה את טעמי המצוות אילולא החשש שמא יהיו אנשים שיזלזלו במצוות כי יחשבו שהטעמים אינם חלים לגביהם. מכל זה משמע שיש טעם, אלא שאין אנו יודעים אותו. וכן מוכיח ממימרות נוספות, עיין שם], וכמו כן כותב הרמב"ם במפורש לגבי שילוח הקן (במורה נבוכים חלק שלישי פרק מח), שיש למצווה זו טעם, שלא לצער את הציפור (הוא מסביר שברוב הפעמים לוקחים את הביצים במצב צעיר כל כך שאין הם ראויים לאכילה, ולכן לא התירה התורה לצער בעלי חיים רק משום הסיכוי הרחוק שהביצה תהיה ראויה לאכילה). הרמב"ם עצמו מקשה על עצמו, שלכאורה דבריו אלה סותרים למימרא דלעיל ממסכת ברכות, שם מבואר ש"משתקין" את מי שאומר נימוקים מסוג זה למצוות שילוח הקן , וכלשון הגמ', "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות".  

על שאלה זו משיב הרמב"ם, שדברים אלה במסכת ברכות הם דעת יחיד, שאין אנו סוברים כמותה (שכן ממאמרי חז"ל אחרים מוכח להיפך), והעיקר כדעה השניה שם בברכות, שהטעם ש"משתקין אותו" הוא לפי שמטיל קנאה במעשה בראשית וכו'.

 

[יש להעיר, שישנה לכאורה סתירה ברמב"ם: כאן, כותב הרמב"ם כאמור שהדעה הסוברת "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים וכו'" היא דעה דחויה שאין אנו סוברים כמותה, ואילו בפרק ט' מהלכות תפילה הלכה ז', פוסק הרמב"ם בפירוש כהלכה זו: "משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים, לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר"!. התוס' יו"ט על המשנה במסכת ברכות (ה, ג) מעיר על סתירה זו, אך אינו מיישב].


עוד מתייחס הרמב"ם למאמר חז"ל במדרש "וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". לכאורה מדברים אלה משמע שאין לחפש במצוות טעמים של רחמים וכיוצא בזה, בניגוד לדברי הרמב"ם. על כך עונה הרמב"ם- ראשית, אפילו אם כוונת מאמר זה היא לומר שאין טעם למצוות, מכל מקום אין עיקר כדעה זו (שהרי ממאמרי חז"ל אחרים מוכח כאמור להיפך). שנית, אומר הרמב"ם, אין כוונת מאמר זה שאין טעם למצוות, אלא רק שאין טעם לפרטי המצוות (כגון, אם לשחוט מן הצוואר או מן העורף). דהיינו, לכל מצווה יש טעם, אך לפרטים הפנימיים שבה לא תמיד יש טעם. ולדוגמה, במצוות שחיטה (אליה מתייחס המדרש הנ"ל), הטעם הכללי של מצווה זו הוא למנוע צער בע"ח, אך הפרט המסויים, שיש לשחוט מן הצואר, לזה אין טעם כלל, ונקבע כך רק כדי שתהיה הנהגה קבועה כיצד לקיים את מצוות השחיטה.

הרמב"ן בפרשתנו מתרץ את קושיות הרמב"ם באופן אחר-  מה שנאמר בגמ' בברכות "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות", אין הכוונה כלל לומר, שהאומר כן חוטא בעצם השתדלותו למצוא טעם; אלא הבעיה היא בכך שאותו אדם לוקח את מצוות שילוח הקן ומפרש אותה כמצווה שנועדה לצורך בעלי החיים ("רחמים") ואין האמת כך, כי המצוות לא נועדו לצורך בעלי החיים אלא לצורך האדם, להשריש בו את מידת הרחמנות, שלא יהא אכזרי. וכן לגבי האמירה במדרש "וכי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות", מפרש הרמב"ן ג"כ באופן דומה, שהכוונה היא רק לומר שלקב"ה עצמו אין שום תועלת מן המצוות, והתועלת היא לבני האדם, לצרף ולרומם את נפשם וכו'.  
 
[והנה, ישנו מדרש שלא הוזכר בדברי הרמב"ם והרמב"ן, והוא המדרש בדברים רבה, פרשה ו, א, שם אומרים חז"ל, "ולמה תינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כוחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, מניין, שנאמר, ומיום השמיני והלאה יירצה לקרבן, ולא עוד אלא שאמר הקב"ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, שנאמר 'כי יקרא קן ציפור לפניך'". מכאן מוכח שטעם המצווה הוא רחמים (ולא כרמב"ן, לחנך את האדם, אלא רחמים ישירים על בעלי החיים, שהרי נאמר ש"נתמלא רחמים על העופות")].

הערה- יש אומרים, שאין כוונת התנא במס' ברכות לשלול מאדם את עצם החיפוש ומתן הטעם למצוות, אלא כוונת התנא רק למנוע מאדם לומר כך בתפילתו. דהיינו, עצם חיפוש הטעמים אינו אסור, אך כשאומר כך בתפילתו, נמצא שהוא סובר שזהו הטעם בוודאות, ושזהו עיקר המצווה בעיניו, והרי בפועל, טעם המצווה הוא רק משוער, ואדם צריך לקיים משום שכך נצטווה. כך מדייק התוס' יו"ט מלשון רש"י, שהדגיש "האומר בתפילתו" (ומבאר התוס' יו"ט "שכשאומר בתפילה, מחליט הדבר").

עיין עוד בספר החינוך על מצוות שילוח הקן, ודבריו צריכים ביאור.    

*
שלח תשלח את האם (כב, ז)- מבאר הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק מח, שצער האם גדול כשהיא רואה לנגד עיניה את אפרוחיה נלקחים ממנה, אך אם משלחים אותה ואז לוקחים את האפרוחים, אין צערה גדול.

הסבר אחר ראיתי בספר כמוצא שלל רב, בשם ר' חנוך הכהן ארנטרוי, אב"ד מינכן- אילו הייתה האם דואגת לעצמה בלבד ולא לבניה, קשה היה לאדם לתופסה, שהרי היא הייתה עפה מן הקן. רק משום שהיא חסה על בניה ודואגת להם, קל לאדם לתופסה. ממילא, אסרה תורה לנצל רגש אימהי זה לצורכי הציד, ולכן מצווה האדם לשלחה. ועל פי זה הוא מבאר את דברי הגמ' בחולין "כי יקרא- פרט למזומן", כלומר בציפור ביתית אין מצוות שילוח הקן. ועל פי האמור לעיל, מובן מאד, שהרי בציפור ביתית לא שייכת הסברה הנ"ל (כי אפשר היה לתופסה גם לולא רחמיה).

טעם זה עולה גם מדברי הנצי"ב בהעמק דבר: "שהאם, היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך ביקשה להגן על האפרוחים או על הביצים - על כן תימלט. וזהו מסעיפי הרחמים, ומכל מקום אינו אלא גזירה". ולמעשה, גם ברמב"ם בהלכות שחיטה פרק י"ג הלכה ז', יש רמז לכך, וזו לשון הרמב"ם- "לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו, שנאמר והאם רובצת על האפרוחים".

טעם אחר מבואר בזוהר, על דרך הנסתר, תיקוני זוהר תיקון ו, שכאשר משלחים את האם מתעוררים רחמיה וגעגוגעיה לאפרוחיה הנטושים, והדבר מעורר רחמי שמים על עמו ונחלתו.

וזה תוכן דברי התיקוני זוהר, בקצרה (כפי שהם מתורגמים ע"י הרב שלזינגר, בשו"ת שואלין ודורשין חלק ד'): כששולחים את האם מעל הבנים, האם פורחת ממקום למקום ומצטערת ובוכה, וכן האפרוחים צועקים ובוכים, ועי"ז מתעוררים הרחמים למעלה בשמים, וכל המלאכים הממונים על הציפורים שלהם שהם הנפשות הרוחות והנשמות בוכים על הציפורים שלהם שנתגרשו ממקום מנוחתם ואומרים להקב"ה, למה גזרת על ציפור זו לגרשה מהקן שלה הלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו, ואז מתעורר הקב"ה ואומר, כל המלאכים הממונים מלמדים זכות על הציפורים שלהם, למה אין מי שיעורר רחמים על בני בכורי ישראל ועל השכינה הקדושה, שהקן שלהם היא ירושלים, והיא חריבה ושוממה ונתגרשו בגלות תחת עול השיעבוד הקשה של אומות העולם, באותה שעה צועק הקב"ה ואומר למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי, ועי"ז מתעוררים רחמים מרובים על השכינה ועל בני ישראל שבגלות.

[הרב שלזינגר (שם) מוסיף ומביא את קושית החתם סופר, שלכאורה אם זהו הטעם, אין צורך לקיים את המצווה כשביהמ"ק קיים ואין גלות. אך מוסיף הרב שלזינגר בשם האמרי יוסף, שנעלם לכאורה מהחתם סופר, שבתיקוני זוהר עצמו הקשה רבי אלעזר לרבי שמעון אביו קושיה זו, ותירץ לו רבי שמעון שגם בזמן המקדש יש לעורר רחמים על הנשמות שחזרו בגלגול ונתגרשו מגופם הראשון, שזהו "קינם"].  

ועיין בהערה הבאה נפק"מ בין הטעמים.
*
עוד בעניין שילוח הקן: ישנה שאלה ידועה באחרונים, הנוגעת להלכה: כשהתורה מצווה על שילוח הקן, האם כוונתה היא שכל אדם הרואה בדרכו ציפור וביצים או אפרוחים, צריך לקחת את האפרוחים או הבנים ולשלח את האם, גם אם אינו מעוניין בביצים או באפרוחים כלל (דהיינו שעליו לשלח את האם כדי לקיים את המצווה, בלי קשר לשאלה אם הוא באמת חפץ בביצים או באפרוחים), או שמא מצוות התורה לשלח את האם מוטלת רק על האדם המעוניין באפרוחים או בביצים (שעליו התורה מצווה, אם ברצונך לקחתם, קח אותם ללא האם).

לכאורה ההיגיון מורה כצד השני (דהיינו, שאין חיוב, אא"כ מעוניין בביצים), שהרי כל מצוות שילוח הקן נועדה כפשוטה שלא לצער את הציפור האם, או טעמים דומים לכך, ואם כן בוודאי שאם לא יגע בביצים כלל אלא ישאירם כמו שהם, הדבר עדיף מבחינת הציפור. אך מאידך גיסא אם הטעם למצווה הוא כזוהר שהובא לעיל (שיש עניין לסלק האם כדי שיתעוררו געגועיה וכו'), על האדם לקיים מצווה זו גם אם אינו מעוניין באפרוחים והביצים.

החוות יאיר בסימן סז (הובאו דבריו בפתחי תשובה יו"ד סימן רצב סק"א) דן בדבר ונוטה להחמיר (דהיינו שיש לקיים המצווה גם כשאינו מעוניין), עיין שם ראיותיו. ובשו"ת חתם סופר (או"ח, ק) מבואר בפשטות כצד השני, שאין חיוב אא"כ מעוניין (ושאדרבה, מי שאינו מעוניין בביצים ובכ"ז מגרש האם, מצער בעל חי בחינם וחוטא בצער בעלי חיים). וכן ראיתי מובא בשם ספר המקנה על קידושין לד וחזון איש יו"ד קעה.   

התורה תמימה כאן בפרק כב אות סח מביא את דברי החוות יאיר (הסובר כאמור שיש לקיים את השילוח בכל מקרה, גם אם אינו חפץ באפרוחים או הביצים) ותמה על כך: "ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת... כי הלוא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל, שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם, וכמו שהותרה טביחת הבהמה לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לקלוח מקודם את האם, שלא תראה בלקיחת הבנים, ואם כן ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל, בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה, עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחם ביחד, ואין סברה כלל שעוד יתחייב לעשות פירוד בין הדבקים..." (אמנם קושיה זו קשה רק לפי הטעם על דרך הנגלה, אך לפי טעם הזוהר אין קושיה, ועיין בחוות יאיר עצמו שמסתמך בין היתר על טעם הזוהר).

ובהמשך כותב התורה תמימה, "ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה... הוא שלא להתאכזר... אל תשיבני ממשנה דברכות לג ע"ב (כוונתו למשנה שהבאנו לעיל, שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים וכו')... דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה, שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד..." (כלומר, כוונת הגמ' במסכת ברכות היא רק לכך, שהאדם לא יאמר נוסח שממנו משתמע, שהוא מקיים המצווה רק משום טעמה, אך מאידך גיסא, אין שום היגיון לקיים מצווה נגד טעמה ורוחה).

*

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב, י)- טעמה של מצווה זו מבואר בספר החינוך, מצווה תקנ: "מטעמי מצווה זו, עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן, וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן". וממשיך המחבר, "וכל חכם לב, מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם, בדבר מכל הדברים, שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם, אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם".  


לפי האבן עזרא, טעם האיסור הוא שאין כוח החמור והשור שווה: "והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור".


ואילו בעל הטורים כותב, "לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה שהשור מעלה גרה, יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער" [בעל הטורים מוסיף ומפנה לכך שבשני מקומות בתורה נאמר "איסור לחרוש": אחד בפסוק זה (לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו), ואחד בפסוק "לא תחרוש על רעך רעה". לדעת בעל הטורים אין זה במקרה, אלא הדמיון בא לרמז, שגם כאן, הדבר עלול לגרום לחמור לקנא ולחשוב "רע" אודות השור (ובלשונו: "...וזהו אל תחרוש על רעך רעה, שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה")].

 

לכאורה, לפי טעמו הנ"ל של בעל הטורים, האיסור יהיה דווקא כשהחרישה היא במין אחד שמעלה גרה ומין אחר שאינו מעלה גרה (דהיינו, מין טמא עם מין טהור), ולעומת זאת אם יחרוש בשני מינים שמעלים גרה, או שניים שאינם מעלים, כגון טמא וטמא או טהור וטהור, לא שייך טעם זה [ואח"כ ראיתי שעומד על כך ה"משך חכמה" על פסוק זה, הכותב: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו- בטעם הדבר כתבו, דהשור מעלה גרה והחמור רואה ומצטער. וזה כשיטת רמב"ם, דמן התורה דווקא מין אחד טהור ומין אחד טמא". כמו כן, המשך חכמה מוסיף ומפנה גם לדברי הרמב"ם במורה נבוכים פרק מט, שמשם עולה שטעם האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו, הוא שאם יעשה כך, יבוא גם להרביע אותם. ומעיר המשך חכמה שטעם זה שבמורה נבוכים סותר לכאורה לדברי הרמב"ם במשנה תורה, כי חשש ההרבעה שייך הרבה יותר בשני מינים טמאים או בשני טהורים (כי טהור עם טמא אינו מתעבר ופחות שייך חשש ההרבעה). לבסוף מסיים המשך חכמה, "והעיקר, שזה חוק מחוקי התורה, ואין לנו לחקור טעמו"].  

*

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'...על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים (כג, ד-ה)- קשה, הרי בפרשת דברים, בפרק ב, פסוקים כ"ח-כ"ט, מבואר שמואב כן נתנו לחם ומים, שהרי כך אמרו בני ישראל אל המלך סיחון, שיתן להם לחם ומים כפי שעשו המואבים: "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי...כאשר עשו לי בני עשיו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער".

הרשב"ם (שם) מתרץ שחלק מהמואבים נתנו וחלק לא נתנו, ולכן הכתוב מדגיש במפורש, "והמואבים היושבים בער", שרק הם נתנו, אך שאר המואבים לא נתנו.


השפתי חכמים (שם) מתרץ בשם הרא"ם, שמואב אכן נתנו לחם ומים, אך היה זה בכסף, ולא בחינם, כפי שראוי לתת לאנשים עייפים רעבים וצמאים, ובשל כך נענשו [תירוץ נוסף המובא שם, הוא שמה שנאמר כאן בפרשת כי תצא "על דבר אשר לא קידמו אתכם וגו'" מוסב רק על עמון ולא על מואב, ואילו לגבי מואב, סיבת העונש היא אחרת, כפי שנאמר בהמשך הפסוק- "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור"]. 

*
על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים (שם)- מכאן מקשים על היסוד הידוע של הט"ז: הט"ז ביורה דעה קי"ז (ובאורח חיים תקפ"ח), מחדש שכל דבר המפורש להיתר בתורה, לא גזרו חכמים לאסור. והנה, כאן מפורש בתורה שאין איסור לאכול לחם של גוי (כאמור כאן, שעמון היו צריכים לקדם את בני ישראל בלחם), ובכל זאת אסרו חז"ל כידוע על אכילת פת עכו"ם. 

בספר כמוצא שלל רב ראיתי תירוץ על כך בשם שו"ת "פני מבין" (הרב נתנאל פריד): כידוע, ישנה קושיה אחרת על הט"ז- כיצד אסרו חכמים להלוות לנכרי בריבית, הרי ההיתר מפורש בתורה, "לנכרי תשיך"! ומיישב החתם סופר בתשובותיו ביורה דעה סימן ק"ט, שאיסור חז"ל להלוות לנכרי בריבית אינו משום הרחבה או סייג של איסור ריבית (שאז נמצא שאיסורם נוגד ישירות דברי תורה), אלא מטעם צדדי, שלא יבואו ישראל למשא ומתן עם נכרי וילמדו ממעשיהם, והואיל והסייג אינו לאיסור ריבית (אלא לאיסור "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם"), אין כאן ניגוד בין דברי חז"ל להיתר המפורש בתורה. וממילא גם כאן, כשחז"ל אסרו פת עכו"ם, אילו היו אוסרים זאת מטעם של גדר וסייג לדיני כשרות, אכן היה קשה על הט"ז, אך האיסור הוא שמא יבואו להתחתן בם, דהיינו הרחבת הלאו דחתנות, ולכן לא קשה.

תירוץ אחר הוא מביא בשם ר' יוסף שווארץ בגרוסוורדין, שבפסוק כאן לא מפורש כלל היתר לאכול מהפת, שכן, הפסוק לא מתייחס לשאלה מה היו ישראל עושים בפת, אלא לאכזריותם של העמונים שלא באו עם פת.

תירוץ נוסף מובא שם בשם רבי בן ציון קואינקה, ראב"ד בירושלים- יסוד הט"ז נאמר רק כאשר ההיתר מפורש בתורה ממש, כמו "לנכרי תשיך" (ומפסוק זה אכן הקשה החתם סופר על הט"ז, עיין לעיל), אבל כשאין ההיתר אלא דרך דיוק, כמו בפסוק דנא, אין הדברים אמורים. ועיין שם תירוצים אחרים.
*
ונתן לה ספר כריתות (כד, א)- מובא בשם הגר"א, שמה שנתקבל לקרוא לספר כריתות בשם "גט", הוא משום שאותיות גימ"ל וטי"ת הן שתי אותיות שאינן נמצאות זו ליד זו בשום מקום בתנ"ך כולו. הגר"ח קנייבסקי מקשה על כך, שישנם כמה צירופי אותיות נוספים שאינם מצויים בתנ"ך כולו, כגון האותיות גימ"ל וקו"ף. ותירץ, שמכל מקום, מבין האותיות בעלות המאפיין הנ"ל, גימ"ל וטי"ת הן הראשונות. כך מתרץ הגר"ח קנייבסקי בדעת הגר"א, אך מעצמו הוא מסביר את המילה "גט" באופן אחר- "גט" מורכב מהאות גימ"ל ומהאות טי"ת. והנה, בסדר האלף בית, האות גימל מפרידה בין האות ב' לאות ד', והאות ט' מפרידה בין האות ח' לאות י'. אם נצרף את האותיות המופרדות הנ"ל (ב', ד', ח', וי'), עולה בידינו המילה "ביחד". נמצא שאותיות גימ"ל וטי"ת הן למעשה האותיות ה"מפרידות את הביחד", ולכן המילה "גט" משמשת ככינוי לשטר הגירושין (בשם ספר יין מלכות). 
*
נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח (כד, ה)- על פי ספר החינוך במצווה תקפ"ב, טעם המצווה הוא כדלהלן- אדם נושא אשה, ובתחילה הם זרים זה לזה, והזמן שאורך להם להתגבר על הזרות, להתרגל ולהתדבק זה לזה, הוא שנה אחת, עיין בלשונו.

אך הרמב"ן כאן כותב טעם אחר, שאדם בשנתו הראשונה כ"כ שקוע בשמחתו, עד שלא יעשה את תפקידיו בצבא כהלכה, ולכן עדיף שיישב בביתו...


*

כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך (כד, כ)- על המילים "לא תפאר אחריך" כותב רבינו בחיי:

"אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להם...והעניין, לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו, וכעניין שכתוב (משלי כ, ו) 'רוב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא', ביאור הכתוב, רוב בני אדם כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל איש אמונים שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו, מי ימצא".


וכך מבאר המלבי"ם על הפסוק במשלי, כ, ו ("רוב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא"): 

 

"אנשי אמונה מועטים. את המוטל עליהם לא יעשו בקל, יונו ירמאו ויגעו בממון זולתם, אולם בבוא לפניהם לעשות חסד, ימצאו רבים לעשותו, וזהו מצד שאין עושים הטוב בעבור עצמו רק בעבור התפארת והשבח, ויותר יהולל אם יעשה חסד, שבזה יכריזו חסדיו, וזהו שכתוב 'רוב אדם יקרא איש חסדו', על זה ימצאו רבים לעשות חסד, כדי שיקראו כל איש ואיש את חסדו ויפרסמוהו, אמנם איש אמונים לא נמצא...מי ימצא איש אמונים שיעשה חסד של אמת שהוא החסד הנעשה בצנעה שלא בקריאה ופרסום רב, כי כל המעשה שרשו הוא אהבת הכבוד והגמול".


  


שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;