דברי תורה לפרשת ראה 


ראה, אנוכי נותן לפניכם היום, ברכה וקללה (יא, כו)- תחילת הפסוק בלשון יחיד ("ראה") והמשכו בלשון רבים ("נותן לפניכם היום"). ראיתי הסבר על כך במעיינה של תורה בשם תורת משה, על פי הגמ' במסכת קידושין דף מ ע"ב, שם נאמר, "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת, הכריע את העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת, הכריע את כל העולם לכף חוב". כלומר, אדם צריך לנהוג באחריות, כאילו המאזן הכללי של הציבור הוא שקול, וכך גורל הרבים תלוי במעשיו שלו, שמעשיו יכולים להטות מאזן זה לכף זכות או חלילה להיפך. ולכך גם מרמזת כאן התורה, כשהיא פותחת ביחיד ומסיימת רבים: היא פונה אל היחיד, "ראה", שברכת הרבים או קללתם עשויה להיות תלויה בך ובמעשיך [וראה במעיינה של תורה הנ"ל הסבר נוסף ללשון היחיד והרבים בשם הרבי מקוצק].      

*

את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו (יג, א)- ציווי זה, שלא להוסיף או לגרוע, כבר נכתב בפרשת ואתחנן, והוא חוזר על עצמו כאן בפרשתנו. בדברי התורה לפרשת ואתחנן ביארנו מספר עניינים הקשורים בכך: א) הטעם שכפלה התורה את הציווי (ומדוע שם בלשון יחיד וכאן בלשון רבים). ב) מה החידוש בציווי לא לגרוע. ג) מדוע אין בל תוסיף בתקנת חכמים להוסיף על מספר התקיעות.


מהו טעם האיסור שלא להוסיף? מבאר הספורנו, "כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך". כלומר, אדם אינו יכול לדעת בוודאות, שמה שהוא מוסיף מדעתו על המצווה, אינו מכיל דברים שאינם רצויים.  

אמנם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"א) כותב טעם אחר לאיסור בל תוסיף: "הזהיר מן התוספת ומן המגרעת וגו', כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם". דהיינו, כשאדם מוסיף דברים מעצמו, מיטשטש היסוד האלוקי שבתורה, ובמהלך הזמן עלולים אנשים לזלזל ולומר - כשם שזו תוספת אנושית, כך גם הכול. 

בספר החינוך מבואר הטעם כדלהלן: "משרשי המצווה, כי האדון המצווה אותנו על התורה, ברוך הוא בתכלית השלמות, וכל מעשיו וכל ציווייו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם חסרון, וכל שכן הגרעון". טעם זה דומה לטעם הספורנו, אך שונה מעט, שכן לפי ספר החינוך, עצם התוספת מהווה מגרעת, כי כל מצווה ניתנה על דרך הדיוק והשלמות,  לא פחות ולא יותר.  

על פי התורה תמימה בפרשת ואתחנן (ד,א), יסוד האיסור הוא, שאם נבוא להוסיף, יתרגל האדם למחשבה שקצבת התורה אינה בהכרח ובדווקא, ובפעם אחרת גם יבוא לגרוע. וכך עולה גם מדברי הכלי יקר שהבאנו בפרשת ואתחנן, עיי"ש.  
*
ושרפת באש את העיר ואת כל שללה...ונתן לך רחמים וריחמך והרבך (פרק יג, פסוקים יז-יח, בעניין עיר הנידחת)
- את המילים "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" מסביר האור החיים כך- בדרך כלל, פעולת ההריגה מולידה ומשרישה אכזריות בלבו ובטבעו של ההורג. לכן מבטיח הקב"ה "ונתן לך רחמים", כלומר הקב"ה יבטל השפעה זו, ותישאר רחמן. ועוד ממשיך הפסוק "וריחמך", שפירושו כך – מאחר שכאמור לא נהפכת לאכזרי אלא נשארת רחמן, יוכל הקב"ה להמשיך ולרחם גם עליך, על פי הכלל אין הקב"ה מרחם אלא לרחמן (שבת קנ"א). ועוד ממשיך הפסוק "והרבך", שאע"פ שלכאורה ע"י הריגת עיר שלמה מתמעט מספר האוכלוסין בצורה משמעותית, כאן ימלא הקב"ה חיסרון זה וירבך.


נמצא, שההבטחה שבפסוק היא, שכל התוצאות השליליות שהיו עלולות להתחולל כתוצאה מהריגת עיר הנידחת, לא תתקיימנה.
*
בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (פרק יד, פסוקים א-ב) - המפרשים דנים, מה הקשר בין "בנים אתם לה' אלקיכם" לבין המשך הפסוק, העוסק באיסור לעשות קרחה וכד' כאשר נפטר אדם? וכן, מה הקשר בין כל זה לבין סיום הפסוק "כי עם קדוש אתה וגו'", כלשון הפסוק? 

רש"י מתרץ, "לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים" (כלומר, הקשר בין חלקי הפסוק הוא כך- היות שאתם "בנים לה' אלוקיכם", ואתם "עם קדוש", לא נאה לכם להיות גדודים ומקורחים וכו', ומכאן האיסור "לא תתגודדו וכו'"). 
 
[אך תמה עליו הרמב"ן "ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצווה גם שלא על המת"; כלומר, לפי הסבר רש"י, הציווי "לא תתגודדו" וכו' היה צריך לחול גם אם מעשים אלה אינם נובעים מצער על מת].   

האבן עזרא מפרש את הקשר בין חלקי הפסוק כך: "אחר שתדעו שאתם בנים לשם, והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא; ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק (=אלא) יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם".

בדעת זקנים מובא הסבר אחר- "בנים אתם לה' אלקיכם, ולכן אם מת אביכם הבשר ודם, לא תתגודדו, שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים יתברך ויתעלה שמו; אבל העכו"ם, כשמת אביו, יש לו להתגודד, שאין לו עוד אב, כי אם עצו ואבנו שאין בם מועיל, כדכתיב אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו".

ובאופן דומה ביאר הספורנו- "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקוות טוב. לפיכך, אתם בנים לה', שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת". אלא שהספורנו ממשיך ומחדש, שהמילים "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך", עניינן כך- "וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו, כי עם קדוש אתה, מזומן לחיי העולם הבא, אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה". וכן מבואר כאן ברמב"ן ובכלי יקר.

בין כך ובין כך, ברור שאין הציווי לא לבכות ולהתאבל, אלא רק לא להפריז בעניין זה יתר על המידה, וכדברי הרמב"ן כאן "ולא יאסור הכתוב בבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כ"ז:), באוסרם להתאבל על נפש יותר מדי" (וכן עיין בתשובות רדב"ז חלק ג' סימן תקנ"ה, שם נשאל הרדב"ז- "שאלה: על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא". הרדב"ז השיב על כך, כי "זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות...", עיין שם בלשונו).

[הערה- מהמילים "לא תתגודדו" למדו חז"ל גם שאסור לעשות "אגודות אגודות", דהיינו אסור שבמקום אחד חלק יעשו כדעה זו וחלק כדעה זו. עניין זה מובא גם בספר החינוך כאן, ועיין במנחת חינוך שהביא שיש מהראשונים שסברו שיסוד האיסור הוא החשש שתיעשה תורה כשתי תורות, ויש שסברו שהאיסור הוא משום הפילוג והמחלוקת שמצב זה גורם בעם].
*
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (טו, יא)- במס' שבת דף ס"ג ע"א מביא שמואל ראיה מפסוק זה ("כי לא יחדל אביון"), שאף בימות המשיח לא יבטל עולם ממנהגו וימשיכו להיות עניים ועשירים. ובלשונו של שמואל, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד", כלומר, השוני היחיד בסדרי עולם בימות המשיח, יהיה רק בכך שישראל לא יהיו כפופים יותר לאומות, אך לא מעבר לכך [אמנם כבר העירו שם תוס', שישנם גם הבדלים נוספים, המתבטאים בהיותה של ירושלים בנויה ובקיומו של בית המקדש].
 
וכל זה לפי שמואל, אך ר' חייא בר אבא שם חולק על שמואל, כפי שמובאת לשונו בגמ' שם, "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, עין לא ראתה, אלוקים, זולתך". דהיינו, ר' חייא בר אבא מדגיש שכל הנבואות שהתנבאו הנביאים, הכוללים שלווה והפסקת מלחמות וכו' (לא ישא גוי אל גוי חרב וכו'), יתקיימו בימות המשיח. נמצא, שלפי ר' חייא בר אבא אכן ישתנה מנהגו של עולם בימות המשיח.

הלחם משנה, על הרמב"ם הלכות תשובה פרק ח' הלכה ז', כותב שגם הדעה השניה, דהיינו ר' חייא בר אבא, מודה בכך שלא יהיו שינויים ניסיים בימות המשיח, וכל המחלוקת היא בנוגע לשינויים שאינם ניסיים, כגון- ביטול העוני, שלפי שמואל לא יהיו שינויים כאלו, ולפי ר' חייא בר אבא יהיו.  
 
ממשיך הלחם משנה, שלפי זה מיושבת סתירה ברמב"ם: בפרק ח' הלכה ז' מהלכות תשובה פוסק הרמב"ם כר' חייא בר אבא וכותב שהנבואות שבנביאים נאמרו לימות המשיח, כר' חייא בר אבא; ואילו בפרק ט' שם, וכן בפרק י"ב מהלכות מלכים, כותב הרמב"ם שבימות המשיח לא ישתנה טבעו של עולם, לכאורה כשמואל (כך הקשה הכסף משנה ונשאר בצ"ע). על כרחך, אומר הלחם משנה, התשובה היא שלעולם פסק הרמב"ם כר' חייא בר אבא, כפי שכתב בהלכות תשובה, ומה שכתב בהלכות מלכים שלא ישתנו הדברים, הכוונה היא לשינויים ניסיים, שבזה מודה גם ר' חייא בר אבא כאמור לעיל [אמנם הלח"מ עצמו מעיר, שהרמב"ם בהלכות מלכים מצטט את לשון שמואל, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". אך מיישב הלחם משנה שאין כוונת הרמב"ם לפסוק כשמואל ממש].
  
ואם תאמר, הרי משמע בנביא שיהיו גם שינויים ניסיים בימות המשיח, כפי שנאמר (ישעיהו יא, ו) "וגר זאב עם כבש וגו'"? מיישב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"ב, "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר...ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל...וכן כל כיוצא באלו הדברים בעניין המשיח הם משלים. ובימות המלך המשיח ייוודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה עניין רמזו בהן".
*
וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' (יד, ו)- סימני הכשרות של בעלי חיים, המנויים כאן, נמנו למעשה כבר בסוף פרשת שמיני, ושם בדברי התורה לפרשת שמיני הבאנו את חקירת ר' אלחנן וסרמן, האם סימנים אלה הם אמצעי זיהוי בלבד, או שיש קשר מהותי בינם לבין כשרות הבהמה, עיין שם.  
 *
כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו (יד, ט)- [הדברים להלן הובאו על ידינו גם בדברי התורה לפרשת שמיני, ובכל זאת ראינו לנכון להביאם גם כאן]- 
 
במסכת נדה דף נא ע"ב מבואר כלל, שכל שיש לו קשקשים, יש לו גם סנפירים. ומקשה שם הגמ', אם כך, התורה יכולה הייתה להסתפק בסימן הקשקשת לבד (שהרי אם יש לו קשקשת, יש לו כאמור גם סנפיר). משיבה על כך הגמרא, שהסיבה לכך שהתורה ציינה את הסנפיר, היא "להגדיל תורה ולהאדיר". ותשובה זו לכאורה אינה מובנת, וטעונה ביאור. 

הרב קוק (באגרות הראי"ה אגרת קג) מבאר תשובה זו של הגמ' כך: "נלע"ד דהפירוש הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה... אם היה כתוב קשקשת, הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת, שכח הטהרה מונח בשניהם. וממילא ידענו, שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה...".

וביאור הדברים הוא כדלהלן: התורה מציינת את עניין הסנפיר, כדי להדגיש שכשם שיש קשר מהותי בין הקשקשת לטהרה, כך גם יש קשר בין הסנפיר לטהרה. ועל אף שזו ידיעה מופשטת בלבד, ללא ערך "מעשי" (שהרי כדי לקיים את ההלכה למעשה אין צורך בידיעה זו, ודי היה שנדע שיש קשקשת, ולא היינו נכשלים באכילת דג טמא, שהרי כל בעל קשקשת הוא בעל סנפיר), מגמת התורה היא "להגדיל תורה ולהאדיר", כלומר, ללמדנו גם ידיעות שאין בהן צורך "מעשי" אלא הן ידיעות מופשטות, שנדע גם אותן. הידיעה המופשטת הנלמדת כאן היא כאמור שלא רק לקשקשת, אלא גם לסנפיר, יש קשר לטהרת הדג. וממילא גם נולדת מכאן ידיעה מופשטת נוספת, שסימני הכשרות בבעלי החיים (הפרסת פרסה, מעלת גרה, סנפיר וקשקשת וכו') אינם רק אמצעי זיהוי למין הכשר, אלא יש קשר מהותי בינם לבין כשרות הבהמה (והזכרנו לעיל את חקירת ר' אלחנן וסרמן בעניין זה).
  
ונראה שזוהי ממש כוונת הריטב"א שם בסוגיה, עיין שם.

[לפי כל האמור ניתן אולי ליישב שאלה ידועה: כמבואר במסכת חולין דף נט, היו לחכמים סימני טהרה וטומאה בעופות, שאינם מפורשים בתורה. ונשאלת השאלה, מדוע לא מנתה אותם התורה? ועוד קשה, שגם ביחס לחיה ובהמה מבואר שם בגמ' בחולין שיש סימנים מובהקים נוספים מעבר למה שמנתה התורה (למשל, "כל שאין לו שיניים למעלה", עיין שם). ואם כן, מדוע לא מנתה אותם התורה? אך לפי האמור ניתן ליישב, שהתורה מונה רק סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה, ואילו הסימנים שנוספו בחז"ל הם אמצעי זיהוי בלבד, ואינם סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה].  

נציין שהשל"ה, בספרו עשרה מאמרות, מבאר את דברי הגמ' בעניין סנפיר וקשקשת על דרך דרש: תלמידי חכמים נמשלו לדגים (עיין להלן). סנפיריו של הדג מאפשרים לדג להתקדם ולשוט, ואילו הקשקשת, מטרתה לשמור עליו. גם טהרתו של ת"ח, בנויה משני יסודות, האחד, יכולת השימור של מה שקיבל מרבותיו, והשני, היכולת להתקדם ולהתפתח, וזו היא אם כן כוונת הגמ' שהסנפיר הוא "להגדיל תורה ולהאדיר". ובלשון השל"ה: 

"הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה, על הפסוק 'כמסמרות נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן, 'קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן', ועתה אפרש הסוד- הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה".
*
ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך (טז, ח)- כאן מוגדר יום טוב כ"עצרת לה' אלוקיך", ואילו בפרשת פנחס נאמר "עצרת תהיה לכם". במסכת ביצה דף טו ע"ב, וכן במסכת פסחים דף סח ע"ב, דנה הגמ' בהבדל זה שבין הפסוקים ומביאה מחלוקת בדבר: לפי רבי אליעזר, הבדל זה בא לומר, שאדם יכול לחגוג את יום טוב או באכילה ושתיה ("לכם"), או בלימוד תורה ("לה' אלוקיך"). ואילו לפי רבי יהושע, כוונת הכתוב היא שעל אדם לחלק את יום טוב, ללימוד תורה מחד ולאכילה ושתיה מאידך. וזו לשון הגמרא במסכת פסחים: 

"רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר, חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר, או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם".

והנה, הלשון "חלקהו" שמשתמש בה רבי יהושע, לכאורה מיותרת (וניתן היה לומר בלשון קצרה, "רבי יהושע אומר, חציו לה' וחציו לכם"). כמו כן קשה, מדוע המילה "חלקהו" מנוסחת בלשון יחיד, ואילו ההמשך מנוסח בלשון יחיד ("וחציו לכם"). ראיתי בשם הגאון מוילנא כך: אם נחלק לשניים את הגימטריא של "לכם" (תשעים חלקי שניים, ארבעים וחמש), וכן נחלק לשניים את הגימטריא של "לה'" (חמישים ושש חלקי שניים, עשרים ושמונה), נקבל יחד שבעים ושלוש. שבעים ושלוש הם בגימטריא "יום טוב", ומכאן רמז, שיום טוב צריך להיות מורכב מ"חציו לה' וחציו לכם". וזו כוונת רבי יהושע באומרו "חלקהו" (כלומר, אתה הלומד, חלק את המילים "לכם" ו"לה'", וכך תראה אסמכתא לדעתי).  

   


שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;