דברי תורה לפרשת ואתחנן


ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים וגו' למען תחיו (ד, א) -  המילים "למען תחיו", אין פירושן דווקא אריכות ימים פיזית, גשמית, אלא חיים במובן רוחני, שלם (וכבר נאמר במסכת ברכות, כי "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי החיים האמיתיים הם החיים הרוחניים).
 
וכך מפרש גם הנצי"ב: "דמשמעות 'חי'... הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלמותו. והכלל, דכל הרגש רוחני מוסיף חיות... ואמר משה, דשמיעת החוקים והמשפטים, שהוא עסק התלמוד, יבוא לידי חיות היותר אפשר".
*
לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה (ד, ב)- לעניין טעמו של איסור זה (לא להוסיף על המצוות), קיימות מספר שיטות, עיין בדברינו בפרשת ראה (שגם בה מופיע האיסור שלא להוסיף).
*
לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו (ד, ב)
- החידוש בציווי "לא תוסיפו" מובן היטב, שכן היינו עשויים לחשוב שכל המוסיף הרי זה משובח, ומשמיעה לנו התורה שאין זה כך. אך לעומת זאת האיסור "לא תגרעו" נראה כמיותר, כי ברור שאם ניתנה מצווה מסוימת, אין לגרוע ממנה, והיכן כאן החידוש?

כך מקשה הכלי יקר
(ובלשונו: "בשלמא לא תוסיפו, שפיר קאמר, כי סלקא דעתך אמינא שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי, כי הגורע אחת מכל מצוות ה', כבר הוא  מצווה ועומד שלא לגרוע..."), והוא מיישב, שהמילים "לא תגרעו" אינן ציווי בפני עצמו אלא הן תוצאה של הציווי לא תוסיפו, ולמעשה אומר הכתוב כך: לא תוסיפו, ומדוע, כי אם תבואו לשנות ולהוסיף, תבואו גם לגרוע.

בספורנו מבואר, שחידוש הכתוב הוא שאין לגרוע מהמצווה גם במקרים שנראה לאדם שהוא רשאי לגרוע מהמצווה, כיוון שלדעתו טעם המצווה אינו חל במקרה שלו (כמו שלמה המלך, שמבואר לגביו במסכת סנהדרין דף כא ע"ב, שנכשל באיסור להרבות נשים, כי חשב שטעם האיסור אינו חל עליו). לכן משמיע הכתוב, שלעולם אין לגרוע.    
*    
לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו (ד, ב)- איסור זה שלא להוסיף ולא לגרוע נשנה גם בפרשת ראה ["לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"]. מה טעם הכפילות? 
בשו"ת דברי יציב, אורח חיים סימן רע"ה (מובא בספר כמוצא שלל רב) מבואר, שסיבת הכפילות היא שהתורה התייחסה לשני מצבים: א) אדם המוסיף על התורה וטוען שהוספה זו אף היא מהתורה (כשבפועל הדבר אינו נכון). ב) אדם המוסיף מדעתו, מבלי שהוא טוען שההוספה היא מן התורה.

ביאור אחר לכפילות כותב ר' יחזקאל אברמסקי, בעל חזון יחזקאל, בחידושיו לתוספתא זבחים ח, י. לדבריו, פסוק אחד מתייחס למקרה שבו אדם מוסיף עוד מצווה על תרי"ג המצוות, ואילו פסוק אחר מתייחס למקרה שאדם מוסיף הוספות ופרטים בתוך המצווה עצמה [הוא מוסיף, שלפי זה מובן מדוע הציווי הראשון הוא בלשון רבים והשני ביחיד, כי בדרך כלל מי שמוסיף מצוות על התרי"ג הוא אדם מסוג נביאי שקר וכד', המשמיעים חוות דעתם ברבים, ולכן נאמר הפסוק בלשון רבים].

על פי רש"ר הירש, הציווי כאן בפרשת ואתחנן מופנה לאומה בכללותה, שלא תוסיף מצווה על תרי"ג המצוות, ואילו הציווי להלן בפרשת ראה מופנה לכל יחיד ויחיד, ולכן בפרשת ואתחנן הציווי מנוסח בלשון רבים ובפרשת ראה בלשון יחיד.
 
עוד לעניין הכפילות ולעניין ניסוח הציווי בלשון רבים ובלשון יחיד, ר' בהעמק דבר
*
לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם; עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור (ד, ב-ג)- מהסמיכות נראה כאילו הכתוב מביא ראיה מעניין "בעל פעור" לעניין האיסור לא תוסיף, אך לכאורה קשה, מה הקשר בין הדברים?
 
ב"פנינים משולחן הגר"א" מובא בשם הגר"א שהקשר הוא כך: כידוע, העבודה זרה של בעל פעור הייתה על ידי טינוף צואה בפניו וכו'. היו מבני ישראל שבאו מתוך כוונה טובה לכאורה, לבזות את בעל פעור ולהטיל בפניו צואה, אך הואיל וזו עבודתה, נמצא עוון בידם. מכאן, שעודף כוונות טובות עלול להוביל לחטא. ובאותה מידה, המוסיף על מצוות ה', גם אם כוונתו טובה, עובר על האיסור "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם" (ואח"כ ראיתי שבדרך זו הולך גם הכלי יקר).
*
המשך לעניין לא תוסיף: במסכת ראש השנה דף ט"ז שואלים תוספות, כיצד הוסיפו חז"ל ותיקנו תקיעות דמיושב, הרי תקיעות אלה הן הוספה על התקיעות שציוותה התורה, ויש כאן לכאורה איסור בל תוסיף? מתרצים תוספות, שאיסור בל תוסיף הוא דווקא כשאדם מוסיף פרט מחודש, אך כשעושה את המצווה כפי שציוותה התורה ורק חוזר על הפעולה מספר פעמים, אין בזה משום בל תוסיף (לדוגמה, כהן שמברך ברכת כהנים כמה פעמים, במקום פעם אחת, אינו עובר על בל תוסיף, אך אם מוסיף ברכה שונה בנוסח משלו, כן עובר על בל תוסיף). ולכן גם בתקיעות דמיושב אין איסור בל תוסיף, שהרי תקיעתו נעשית באותו אופן שציוותה התורה (התקיעה אינה שונה), רק שמוסיף על המניין, ואין כאן בל תוסיף.  
 
אך עצם קושית התוספות לכאורה צריכה ביאור- כיצד ניתן להקשות שתקיעות דמיושב שתיקנו חכמים, מהוות "לא תוסיף"? הרי תקיעות אלה הן מתקנת חכמים, ובתקנת חכמים בוודאי אין איסור בל תוסיף! שהרי אם לא תאמר כך, נמצא שכל התקנות והגזירות שתיקנו חכמים (ולא רק תקיעות דמיושב) מהוות איסור בל תוסיף. ובמילים אחרות השאלה היא, שכשם שבכל גזירה או תקנה ברור שאין משום בל תוסיף, כך גם בתקיעות דמיושב, ומה איפה קושית התוספות? 

ואכן, כך כותב הרשב"א במפורש (על עניין התקיעות הנ"ל), שדווקא כשאדם מוסיף מעצמו על המצווה, יש איסור בל תוסיף, אך כשההוספה היא על פי תקנת חכמים, לא שייך בל תוסיף, שכן בסמכותם להורות, כאמור בתורה "על פי התורה אשר יורוך" (וכן מבואר בספר הכוזרי, מאמר ג' אות מ': "לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכהנים והשופטים וכו'"). אך על התוספות קשה, כאמור, מדוע מיאנו בדרך זו של הרשב"א, ומדוע לשיטתם הוקשה להם דווקא מתקיעות, ולא מכל גזירות ותקנות חכמים? כך מקשה הפני יהושע, שם.

המנחת חינוך (במצווה קנ"ד אותיות ב' וג') מיישב את דעת תוספות כך- בפשטות, טעם האיסור של בל תוסיף הוא, שהמוסיף על התורה מגלה בכך שלדעתו אין תורת ה' שלמה כפי שהיא (שהרי לכן הוא מוסיף על התורה מצוות נוספות או פרטים נוספים). והנה, בגזירות ותקנות רגילות של חז"ל, טעם זה אינו שייך, כי כשחז"ל תיקנו, למשל, נר חנוכה או קריאת מגילה, לא שייך לומר שהוספה זו מגלה שהתורה אינה שלמה (שהרי הוספות אלה הן זכר לאירועים שאירעו לאחר מתן תורה, והדבר ברור לכל). וכן, כשחז"ל מתקנים גזירות כסייג לתורה, להרחיק את האדם מן העבירה, גם אז אין בכך ביטוי שהתורה אינה שלמה, כי הגזירה אינה אלא סייג והרחקה למצווה העיקרית (כלשון רבינו בחיי כאן בפרשה- "אבל מה שתקנו רז"ל, והגדרים והסייגים שלהם, אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם"). לכן, לא הקשו תוספות מגזירות ותקנות רגילות, אלא רק מתקיעות דמיושב: כאן כבר כן ניתן להקשות, שתוספת זו של חז"ל (שאינה בגדר סייג או זכר לאירוע מאוחר) היא בבחינת בל תוסיף, שהרי יש כאן מעין אמירה שמצוות התקיעה כפי שהיא בתורה, אינה שלמה ומשום כך הוצרכו להוסיף עליה. לכן הוקשה לתוספות דווקא מתקיעות דמיושב.

[ועל כך תירצו התוספות, כמבואר לעיל, שהאיסור הוא רק כשמוסיף פרטים חדשים או מצוות חדשות, אך כשמעשה המצווה נשאר בעינו ורק מוסיף על המניין, אין זו הוספה מהותית שנאסרת משום בל תוסיף].   
*
המשך לד"ת הקודם: כאמור לעיל, התוספות  מתרצים שכאשר שאדם כופל מצווה כמה פעמים, אין בזה משום בל תוסיף. ובמקום אחר מוסיפים התוספות (בדף כ"ח) עוד יותר, שהוא הדין כאשר אדם נוטל כמה אתרוגים וכד', במקום אתרוג אחד, גם בזה אין בל תוסיף (אמנם תוס' נשאר על עצמו בצ"ע, שלפי זה גם המוסיף חוטי ציצית יותר מהמניין, לא יעבור בבל תוסיף, וקשה לומר כן)

אמנם המנחת חינוך במצווה תנ"ד אות ד' תמה על תוס', כיצד ניתן לדמות בין אדם שמקיים מצווה כמה פעמים ביום בזה אחר זה (כגון אדם שתוקע ואח"כ תוקע שוב, או מנענע לולב שוב ושוב), לבין אדם שבבת אחת מנענע בשני אתרוגים במקום באחד וכד', שאז הוא מוסיף על השיעור בשעת המצווה עצמה, ונמצא שהוא מקיים את המצוה באופן אחר (ובאמת בחינוך מבואר שהנוטל שני לולבים עובר בבל תוסיף).

ור' עוד ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט' בעניין זה (ור' שם עוד מחלוקתו עם הראב"ד האם בל תוסיף שייך גם בלאוין או רק בעשה), ובאור שמח. ובחינוך מצווה תנ"ד, ובמנחת חינוך שם.
*
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (ד, ו)- . לכאורה כוונת הפסוק לומר, שכאשר ישמעו הגויים את "כל החוקים האלה", התוצאה תהיה שהם יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך לכאורה קשה על כך, הרי ה"חוקים" הם דווקא החלק בתורה שטעמם אינו ברור ואינו יוע, והגויים לועגים לישראל מחמתם, ואם כן כיצד דווקא ה"חוקים" יגרמו לכך שהגויים יאמרו (כפי שמתאר כאן הפסוק) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"?

וכך אכן מקשה רבינו בחיי ("היה לומר [=צריך היה לומר], 'את כל המצוות האלה', כי אין האומות משבחים ומפארים לישראל בשביל החוקים, אבל ילעגו עליהם"). והוא מיישב שכוונת הפסוק היא כך- אם עם ישראל יקיימו את המצוות שטעמן ידוע, ועל ידי כך יהיו בעלי השכל, מוסר ומידות, ויקדשו שם שמיים, אזי הגויים יעריכו את העם היהודי עד כדי כך, שגם לחוקים כבר לא ילעגו, אלא יאמרו, מן הסתם גם לחוקים אלה יש סיבה נסתרת. וכך למעשה יש לקרוא את הפסוק, "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים", כאשר תשמרו את המצוות שטעמן ידוע, יראו הגויים את מעלתכם, חכמתכם ובינתכם, ואז גם כאשר "ישמעו את כל החוקים האלה", לא ילעגו, אלא יאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
 
ובלשונו: "אך הזכיר החוקים, להפליג ולומר, כי מתוך שיראו האומות שישראל מתעסקין במצוות השכליות ובמשפטים ישרים, אשר השכל מעיד עליהם שהם משפטים צדיקים, מסודרים בסדר נכון ובהנהגה ישרה, יתבאר להם מזה כי החוקים שאין טעמן נודע, לא דבר ריק הוא, אבל [=אלא] יש בפנימיותם חכמה גדולה נסתרת, אין הכל זוכין לה. והאומות בעצמם יפארו לישראל לכל, ותבענה תהלתם לומר אף על החוקים, 'רק עם חכם ונבון...".

וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (ד, כט)- מדוע הפסוק פותח בלשון רבים ("וביקשתם משם") וממשיך בלשון יחיד ("ומצאת" וכו')?
 
מסביר רבינו בחיי, שהפסוק אכן אמור היה להמשיך בלשון רבים, כמו תחילתו, אך לשון היחיד נועדה להדגיש, שאין לטעות כאילו אין הקב"ה נענה אלא לרבים, אלא גם יחיד ייענה בתפילתו, אם ידרוש את הקב"ה בכל לבבו ובכל נפשו. ובלשונו: "היה ראוי לומר 'ומצאתם', בלשון רבים. אבל אילו אמר כן היה נראה, כי הרבים הדורשים להקב"ה מתוך גלותם יהיה נדרש להם, ולא כן ביחיד, לפי שזכות הרבים גדול, כמו שאמרו 'אין הקב"ה מואס תפילתן של רבים'..., על כן אמר 'ומצאת', ללמדך כי גם ליחיד יידרש כשידרשנו בכל לבבו ובכל נפשו, ולא יהיה עניינו נגזר אחר הרבים להיותו נמנה בכללן".      
*
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך (ה, יג)- בציווי זה על השבת מדגישה התורה "שורך וחמורך", ואילו בעשרת הדברות שבפרשת יתרו  לא מוזכר "שורך וחמורך" אלא רק "בהמתך".

טעם ההבדל מבואר במשך חכמה: בדברות שבפרשת יתרו, הטעם שנותנת התורה למצוות השבת הוא הטעם של זכר לבריאת העולם ("כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ...וינח ביום השביעי"), ואילו בדברות שבפרשתנו, הטעם שנותנת התורה הוא זכר ליציאת מצרים ("וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת"). לכן בפרשתנו מדגישה התורה שור וחמור, כי היה מקום לחשוב, שהואיל ואנו כבר מקיימים בהם מצוות זכר ליציאת מצרים (מצוות בכור ומצוות פדיון פטר חמור, כמבואר בשמות פרק יג), לא נצטרך להשביתם בשבת, לכן מדגישה התורה שור וחמור, להוציא מטעות זו.
*
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את  מצוותי כל הימים (ה, כה)- במסכת עבודה זרה דף ה ע"א אומרים חז"ל, שבשעה שאמר הקב"ה "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'", בני ישראל היו צריכים להתפלל על כך ולבקש "תן אתה", כלומר, צריכים היו להתפלל על כך. 

לכאורה, הדברים נוגדים את הכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות דף לג). החזון איש מיישב (דבריו מובאים בספר חזון איש בסוף חלק אורח חיים), שכאשר האדם מתפלל על יראת שמים, אין זה נחשב "בידי שמים" אלא "בידי אדם", שהרי הסיוע משמים מגיע מכוח תפילתו של אדם (ועיין עוד בדברינו בפרשת עקב, על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך וגו'").   
*  
ואהבת את ה' אלוקיך (ו, ה)- על הציווי לאהוב את ה' כותב השפת אמת: "ומקשין הפילוסופים, איך שייך ציווי על אהבת הלב? אבל כמה תשובות בדבר. א', כי המגעגע לבוא לאהבה זו, מתהפך הלב לאהבתו יתברך... וגם, כי באמת נמצא בלב איש ישראל אהבת ה', רק ע"י הנקיון מגשמיות, והתרחקות דברי עוה"ז, מוציאין האהבה מכוח אל הפועל" (שפת אמת, שבת תשובה, אות תרל"ט). ועיין בספר כמוצא שלל רב, כאן על הפרשה, בשם ר' עקיבא איגר ובשם השפת אמת.
*
ושיננתם לבניך ודברת בם (ו, ז)- "בם", רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, שכן תורה שבכתב מתחילה באות ב' ("בראשית") ותורה שבעל פה מתחילה באות מ"ם (מסכת ברכות מתחילה ב"מאימתי"). וזהו "ודיברת בם" (פנינים משולחן הגר"א). 
 
[ועוד מובא שם, שבתהלים סח, יח, נאמר "רכב אלוקים רבותיים, אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש. גם כאן, המילה "בם" רומזת לתורה שבכתב ושבעל פה, וההמשך הוא "סיני בקודש", לרמז ששתיהן ניתנו למשה בסיני]. 




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;