דברי תורה לפרשת דברים

(דברי תורה לשבת חזון ולמהות האבלות בבין המצרים וחודש אב)- השבת היא שבת חזון, על שם ההפטרה "חזון ישעיהו".

הרה"ג שלמה פישר בדרשות בית ישי, דרוש יג, "דרשה לשבת חזון", עומד על הנקודה הבאה: אנו מוצאים בהלכה חיוב אבלות על חורבן בית המקדש, וכן חיוב אבלות על המת. יש גם נקודות דמיון ביניהם להלכה, כגון - אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כיוון שהיא משמחת, כשם שאסור לאבל ללמוד תורה וכו'.
 
מאידך גיסא אנו מוצאים הבדל מרכזי בין אבלות החורבן לבין אבלות על המת. באבלות על החורבן, האבלות "מוסיפה והולכת", דהיינו, בתחילת בין המצרים האבלות היא קלה ונוהגים רק חלק מהאיסורים, ולאחר מכן האבלות מחמירה והולכת - עם תחילת חודש אב מתחילים איסורי "תשעת הימים", לאחר מכן ב"שבוע שחל בו" האיסור חמור יותר, בשלב הבא בערב תשעה באב נוספים עוד איסורים, ולבסוף, האיסורים וההגבלות המשמעותיים ביותר הם בתשעה באב עצמו. לעומת זאת באבלות, סדר חומרת האבלות הוא סדר "יורד": היום הראשון הוא היום שבו נוהגות המגבלות החמורות  ביותר, לאחר מכן שלושת הימים הראשונים קלים יותר, שבעת ימי האבלות קלים יותר, השלושים קלים יותר, וכו'. 
 
בטעם הבדל זה, מבאר ה"בית ישי" כך: באבלות על מת, הציווי איננו להצטער צער פנימי (צער זה קיים מטבע הדברים, אך זה איננו הציווי). מהות הציווי היא הבעת צער, ומטרת הציווי היא כבוד המת (ועיין להלן ראיה מפורשת לכך מדברי רש"י). מה שאין כן באבלות על החורבן, המצווה היא להצטער צער פנימי.

מכאן מובן ההבדל: מצווה של צער פנימי, דורשת הכנה נפשית מן הקל אל הכבד (אדם אינו יכול לעבור מיד ממצב רגיל אל צער עמוק וכבד). ולכן בתחילת ימי בין המצרים מכניס אדם את עצמו לצער קל, ולאחר מכן מוסיף והולך בצער. מה שאין כן באבלות, שם העניין איננו, כאמור, ציווי להצטער, המצריך הכנה נפשית. שם מדובר בהבעת צער שמטרתה כבוד המת, ולכן מן ההיגיון לנהוג את הצער הכבד יותר עם מות המת, ולאחר מכן סדר החומרה יורד.

מביא ה"בית ישי" ראיה מפורשת לכך מרש"י במסכת סוכה דף כה ע"א. הגמ' שם מסבירה שאבל אינו פטור מן המצוות, שכן, טרדתו וכאבו הם בבחינת "טירדא דרשות", ולא טירדה של מצווה. ומבאר רש"י, "טירדא דרשות- שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער". נמצא מפורש ברש"י כאמור לעיל.   

לפי זה מוסיף ה"בית ישי" ומבאר, מדוע בתשעה באב נאמר בהלכה במפורש שהאיסור ללמוד תורה הוא גם ע"י הרהור, ואילו באבלות לא מצאנו כך. כי בתשעה באב, המצווה היא להצטער צער פנימי, והואילו התורה משמחת, אין לעסוק בה גם בהרהור. אך באבלות, עיקר הציווי הוא הבעת צער, ולכן אין איסור ע"י הרהור.
*
מהותו של ספר דברים
- כתב הרמב"ן בתחילת הפרשה "הספר הזה עניינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות הצריכות לישראל. ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים (-כלומר בספר דברים אין חזרה על ענייני הקרבנות שבספר ויקרא), לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם, שכבר ביאר אותם להם, והכהנים זריזים הם ולא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצוות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהן ביאור, ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות (כלומר לפעמים מטרת החזרה היא לא להוסיף ביאור אלא להוסיף הרתעה ואזהרה), כמו שיבואו בספר הזה בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות, וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות".

ממשיך הרמב"ן ומקשה, הרי בספר דברים ישנן גם מצוות שלא הוזכרו כלל בחומשים קודמים, כגון יבום, מוציא שם רע, גירושין, עדים זוממים וכו'. מתרץ הרמב"ן, שגם מצוות אלו, כבר נאמרו למשה בעבר, אלא שמשה לא ראה לנכון לאומרם לדור הראשון שלא נכנס לארץ, אלא רק כעת לדור השני. וזאת, או משום שמצוות אלו נוהגות רק בארץ (אך הרמב"ן אינו מסביר מדוע), או משום שהן נדירות ולכן לא היה מקום להזכירן אלא מכאן ולהבא לדור שייכנס לארץ.

ועיין בספר החינוך הסבר אחר למה נזכרו בספר דברים מצוות שלא בא זכרן בחומשים קודמים, ועיין בהערות על החינוך (בהוצאת מכון ירושלים).
*
מעניין לעניין: שאלה ידועה היא, האם את חומש דברים אמר הקב"ה עצמו, כארבעת החומשים הקודמים, או שאלה הם דברים שאמר משה מפי עצמו. לפירוט בעניין זה
עיין כאן (בתחילת הקובץ).
*
אחרי הכותו את סיחון וגו' אשר יושב בעשתרות באדרעי (א, ד)- המפרשים מעירים, שצריך היה להיות כתוב "אשר ישב" בלשון עבר, ולא "אשר יושב" (שהרי הפסוק מתייחס כאן לתקופה ש"אחרי הכותו", שכבר ודאי אינו "יושב" אלא עבר מן העולם). בספר יקרא דאורייתא מובאות מספר תשובות על כך, ואחת מהן היא על פי תוס' בבבא בתרא קא ע"ב, ד"ה המוצא, שם מבואר שהגויים נהגו לקבור מתיהם בישיבה, ואם כן מובן, שגם אחרי מותו, הרי הוא "יושב"...
*
לא אוכל לבדי שאת אתכם (א, ט)- רש"י (בשם הספרי) תמה, כיצד ייתכן שמשה עם כל גדולתו לא יכול לשפוט את העם, ואומר "לא אוכל לבדי וגו'"? ועוד מוסיף רש"י שגם אצל שלמה המלך יש להקשות את אותה שאלה, כיצד אמר שלמה (מלכים א, ג, ט) "מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה", והרי נאמר על שלמה (פרק ה, יא) "ויחכם מכל האדם".

רש"י מיישב מה שמיישב (שחרדתם של משה ושלמה הייתה, שכל דיין המחייב ממון שלא כדין, נפשות הוא נתבע, עיין שם ע"פ הספרי), אך לכאורה עצם תמיהתו ביחס לשלמה צריכה עיון רב, שהרי אמירת שלמה "מי יוכל לשפוט את עמך", המוזכרת כאן ברש"י, נאמרה עוד לפני שהגיע לדרגת "ויחכם מכל האדם", כעולה שם בפירוש מן הפסוקים! 

כך שואל הריב"א (מובא בפירוש בעלי התוספות על התורה), והוא מתרץ בשם רבינו תם, שאמנם נכון שהפסוק "ויחכם מכל האדם" נאמר מאוחר יותר, אך מי שהקב"ה נותן בו חכמה יתרה כזו שהוא חכם מכל האדם, על כרחך שגם קודם לכן הייתה חכמתו רבה ביותר, כי אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שכבר יש בו חכמה. ובלשונו- "מסתמא שנתן לו הקב"ה חכמה יתירה כל כך, אם כן חכם גדול היה קודם, כדדרשינן בעלמא, כדכתוב 'תן לחכם ויחכם עוד' וכתיב 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעה ליודעי בינה' (כוונתו לאמור במסכת ברכות דף נ"ה, שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה כבר קודם, עיין שם)".
*
שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק (א, טז)- על הציווי "שמוע בין אחיכם" מקשה האור החיים "קשה, מה צריך לצוות לזה, אם לא ישמעו על מה ידונו?". עוד מקשה האור החיים, מדוע נאמרה כאן הלשון "שמוע", במקום בלשון ציווי רגיל, "שמעו" [ובלשונו- "עוד, למה אמר בדרך זה ולא אמר שמעו"].

מתרץ האור החיים מספר תירוצים, ונביא שניים מהם- הראשון הוא, שהלשון "שמוע" מורה על התמדת השמיעה באריכות, דהיינו שיהיו הדייינים סבלניים, וגם אם יתווכח בעל דין זמן רב ויביא עוד טענות וכד', לא יאמרו הדיינים שמענו אותו די וכעת עלינו לפסוק. וכמו כן, אם היה דין שארך זמן רב ונסתיים, לא יאמרו הדיינים, כעת אנו עייפים ויגעים, ואין בכוחנו לשמוע את המתדיינים הבאים אחריהם עד למחר, אלא יקבלו מיד את הבאים אחריהם, שלא יהא עינוי הדין. תירוץ נוסף אומר האור החיים, שהלשון שמוע בין אחיכם באה לומר "שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שווה ביניהם, והוא אומרו- 'שמוע', פירוש, דרך השמיעה,  תהא 'בין אחיכם'; אם אתה תישא עיניך תישא לשניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם. או אפשר, שיצוה שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו, ושיסתתמו טענותיו".

ומוסיף האור החיים "ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב רבי משה בירדוג זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם, שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה- ושפטתם צדק".
*
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (א, כב)- על המילים "ותקרבון אלי כולכם" מציין רש"י, שכאן באו בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים את הראשים, ואילו במתן תורה קרבו בהגינות, ילדים מכבדים את הזקנים וזקנים את הראשים.

מקשה הכלי יקר, מה עניין קריבת מתן תורה לכאן, ומה עניין ההשוואה בין קריבה זו לקריבה זו? ומתרץ, שאף זה מן התוכחה: במתן תורה, כשלא הייתה ערבוביא וכל אחד הקדים את חבירו ונתן לו כבוד, ניתן היה לפרש את הכבוד והקדימה הנ"ל לשבח, כדרך ארץ ואיפוק ראויים. אך כאשר נתקבצו לשלוח המרגלים, וקיבוץ זה היה בערבוביא וכל אחד נדחף להגיע ראשון, התגלה למפרע שבמה שחשוב להם באמת, ענייני עוה"ז, כל אחד דוחף את חבירו כדי להגיע ראשון, אך כשהדברים מגיעים למחויבות רוחנית, כגון קבלת עול תורה, שם לפתע כל אחד מכבד את רעהו ואומר לו לך אתה קודם...

ומסיים הכלי יקר "ועוד היום כך המידה בישראל, שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה לזולתו, ועל כל פנים כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל, כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים...אלא כל דאלים גבר, ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שווה לכלום". ועיין עוד שם בלשונו.

   


שבת שלום,
אתר לימוד יומי
 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;