דברי תורה לפרשת מסעי

ואת הערים אשר תתנו ללויים, את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר; כל הערים אשר תתנו ללויים, ארבעים ושמונה עיר (לה, ו-ז)- בני ישראל מצטווים כאן להפריש ארבעים ושמונה ערים, מתוך הערים שניתנו להם בנחלה, ולתיתן ללויים. שש מתוך אותן ערים שניתנו ללויים, שימשו כערי מקלט עיקריות (ולכן נאמר "את שש ערי המקלט"), אך גם ארבעים ושתיים הנותרות שימשו כערי מקלט (ולכן נאמר "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר"), אך יש הבדל בינן לבין השש העיקריות, כפי שמבואר בגמ' במסכת מכות דף י ע"א: שם מבארת הגמ', ששש הערים העיקריות מגינות על הרוצח "בין לדעת בין שלא לדעת", כלומר בין אם נכנס לשם בכוונה על מנת להימלט ובין אם נקלע לשם במקרה בלי כוונה, ואילו מ"ב הערים הנותרות, קולטות רק "לדעת", כלומר רק רוצח שנכנס לשם בכוונה להימלט (ועיין במנחת חינוך מצווה תכ"כ אות ב', שמסתפק אם ה"דעת" צריכה להיות בשעת כניסה דווקא, או שמא גם אם נקלע לשם במקרה ואח"כ נודע לו שזו עיר מקלט, נחשב שנמצא שם "לדעת").

הבדל נוסף שיש בין שש הערים העיקריות לשאר מ"ב הערים, מבואר במס' מכות דף יג: במ"ב הערים, הרוצחים צריכים לשלם ללויים שכר דירה, ואילו בשש הערים העיקריות, אין צריכים. הבדל אחר מבואר כאן באור החיים, שאם רבו הרוצחים עד כדי כך שאין מקום בערים גם לרוצחים וגם ללויים, אזי בארבעים ושתים הערים הדין הוא שהרוצחים נדחים מפני הלויים, ואילו בשש הערים, הלויים הם שנדחים.

מכל מקום יש לבאר, מדוע דווקא ערי הלויים משמשות כערי מקלט? מבאר החינוך במצווה ת"ח, "ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם (-של הלויים) נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם". וממשיך החינוך, "ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המידות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים ל"ג, ט'), 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו', כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת...". 
*
את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ערי מקלט תהיינה (לה, יד)- ידועה הקושיה, איך ייתכן שמספר ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי ("עבר הירדן"), שווה למספר ערי המקלט בעבר המערבי ("ארץ כנען"), הרי כאן היו תשעה וחצי שבטים וכאן היו רק שניים וחצי. כך מקשה הגמ` במס` מכות דף ט` ע"ב, ומתרצת שבעבר הירדן אמנם היה מספרם מועט, אך מספר הרוצחים שם היה רב, וכלשון הגמ': "בגלעד, נפישי רוצחים". וממשיכה הגמ' ומביאה פסוק המעיד על אלימותם. ודברים אלו מובאים גם ברש"י כאן על הפרשה.

והקשו המפרשים, הרי לערי המקלט נכנסים ההורגים בשוגג, ולא הרוצחים במזיד, ומה אם כן מתרצת הגמ` שבגלעד ישנם יותר רוצחים (ועוד מביאה פסוק להוכיח שהיו אלימים יותר)? מה עניין זה להריגה בשגגה? 

בתשובה לשאלה זו נאמרו מספר תירוצים: התירוץ הפשוט לכאורה הוא תירוץ המהר"ל, בחיבורו גור אריה, שכיוון שבגלעד הורגים הרבה במזיד, ממילא אין הם נזהרים כ"כ באיבוד נפשות, כי ערך חיי אדם זול בעיניהם, ואין זהירים כראוי שלא יבוא שוגג לידיהם, ולכן גם מקרי ההריגה בשוגג מתרבים. אך נאמרו מספר תירוצים נוספים, ונזכירם בקצרה: 

תוספות (שם במס'  מכות) מתרצים על פי הגמ` הידועה, בה מבואר שכאשר אדם רוצח במזיד בלי עדים (ראובן), ואדם אחר הרג בשוגג בלי עדים (שמעון), הקב"ה מזמן את השניים לפונדק אחד וכל אחד מהם וקבל את המגיע לו. כיצד? שמעון מפיל בטעות אבן על ראובן אבן וכד`, והורג אותו (והפעם ישנם עדים) וכך מצד אחד נהרג ראובן ומקבל את עונשו, ומצד שני שמעון גולה ואף הוא מקבל בכך את עונשו. ולפי זה, אומרים תוס`, מובנים היטב דברי הגמ': בגלעד שכיחי הרבה רוצחים במזיד, וממילא הקב"ה מזמן לשם הרבה הורגי שוגג [מכל מיני מקומות- מהר"ם], וכך ישנן הריגות שוגג רבות וממילא הוצרכו לערי מקלט רבות.

תירוץ דומה אך שונה מתרץ הגור אריה (מלבד התירוץ הראשון שהבאנו בשמו): מספר השוגגים בעבר הירדן ובארץ כנען הוא אכן שווה, אך בארץ כנען אין מספיק הורגי מזיד כדי שהקב"ה יצרף אותם לפונדק אחד יחד עם השוגגים, ועל כן ישנם הרבה שוגגים שאין מקבלים עונשם. ואילו בעבר הירדן אין בעיה כזו, כי ישנם מספיק הורגי מזיד.

הרמב"ן (שם בגמ` וכאן על הפרשה) מתרץ שרבים הם הרוצחים במזיד ומתחזים לשוגגים, ונמצא שישנו "ביקוש" רב יותר לערי המקלט מאשר במקום אחר.

החזקוני מתרץ, שאמנם בסופו של דבר נכון שרק הורגי שוגג זכאים להגנת ערי מקלט, אך דין זה הוא רק בסופו של דבר, לאחר שבית דין מכריעים אם הוא שוגג או מזיד, אבל קודם הכרעת בית דין, בין רוצח במזיד ובין רוצח בשוגג רצים מיד לעיר מקלט, כדי להמתין עד שבי"ד יכריעו בעניינם (כמבואר במשנה בפרק שני במס' מכות). 

יש מפרשים את דברי הגמ` בכיוון אחר- כיוון שבגלעד שכיחי רוצחים, ממילא גואלי הדם שוכרים את אותם רוצחים כדי לרדוף אחרי ההורגים בשגגה לפני שיגיעו לעיר המקלט, ולכן בעבר הירדן יש צורך בערי מקלט רבות, כדי שיהיו זמינות מיד (מאירי). ובעיני שמואל שם מביא פירוש דומה, שכיוון ששכיחי רוצחים, נמצא שגואלי הדם מיומנים יותר ברדיפה מאשר במקום אחר, וצריכים ערי מקלט רבות יותר וכו`.
*
או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, ויפל עליו וימות (לה, כג)- פסוק זה מתאר את ההריגה בשוגג, שבגינה מתחייב ההורג לגלות לעיר מקלט.

והנה, רש"י כאן מביא את דברי חז"ל במס' מכות דף ז', המדייקים ממה שנאמר "ויפל", שאין אדם גולה אא"כ התנועה שעשה בשגגה ושגרמה למות המת, הייתה תנועה ב"דרך ירידה", דהיינו תנועה כלפי מטה, ואילו אם עשה תנועה "בדרך עלייה", כלפי מעלה, אינו גולה לעיר מקלט. ולדוגמה, אדם ששילשל חבית כלפי מטה ונפלה מידו על אדם, נחשב "דרך ירידה" וחייב, אך אם משך החבית כלפי מעלה ונפסק החבל ונפלה החבית, והרגה, נחשב הדבר לדרך עלייה ופטור.

טעם הדבר אינו מבואר בגמ', ולכאורה הוא גזירת הכתוב. אמנם במס` מכות דף ט ע"א נחלקו בזה רבא ורב חסדא- לפי רבא, הסיבה שדווקא בדרך ירידה גולה, היא שכאשר התנועה היא בדרך ירידה, הפשיעה היא גדולה יותר (אמנם אינו מבאר מדוע, ועיין להלן) ולכן צריך לגלות, מה שאין כן בדרך עלייה, נחשב פחות לפושע ולכן אין צריך לגלות. ואילו לפי רב חסדא, הסיבה היא בדיוק להיפך: כאשר התנועה היא בדרך ירידה, הפשיעה גדולה פחות, ולכן ההורג זכאי לכפרה בערי מקלט, אך ההורג בדרך עלייה, הוא פושע כ"כ עד שאינו זכאי לכפרה כמו שנתנה התורה להורג בירידה (אמנם אינו נהרג, אך מכל מקום אינו זכאי לכפרה). 

הרמב"ם, פרק ו מהלכות רוצח הלכה יב, פוסק כרבא, שהשגגה בדרך ירידה חמורה יותר, ולכן גולה דווקא בדרך ירידה. ע"פ הרמב"ם, שגגה שהיא בדרך עלייה, "כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא", ואילו שגגה שבדרך ירידה "מצוי ברוב העיתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה, יגלה"
[הכסף משנה כותב שהרמב"ם כתב דברים אלו "ברוחב שכלו", ומשמע מדבריו שרוצה לומר שהרמב"ם נתן טעם לדברי התורה מבלי שום בסיס לכך מלבד הגיונו, אך האור שמח מעיר נגד הכסף משנה שאין זה כך, אלא הבסיס של הרמב"ם הוא דברי רבא (אם כי רבא אינו אומר את הטעם המפורש, כפי שעושה הרמב"ם). ועיין עוד באור שמח, שם, שמנסה לתת טעם גם לדברי רב חסדא החולק על רבא- ייתכן שדווקא משום שבדרך ירידה אחוזי הסיכון גבוהים יותר, ממילא הנהרג היה צריך להישמר יותר ולא לסמוך על זהירותו של המזיק].
*
והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה, כה)- מהפסוקים ניתן להבין, שכל עניין עיר המקלט אינו אלא מפלט מגואל הדם, ומי שאינו זקוק לכך, כגון שאינו פוחד מגואל הדם וכדw, הרשות בידו שלא לברוח לעיר מקלט. אך האור שמח על הרמב"ם פרק ו' הלכה י"ב מהלכות רוצח, מביא כמה ראיות שאין זה כך, אלא בכל מקרה יש לגלות לעיר מקלט.

ראיה אחת היא מדברי הגמ' במסכת מכות דף ב ע"ב: שם מתייחסת הגמ' למקרה, שעדים העידו על פלוני שהרג אדם בשוגג, ולבסוף התברר שהעדים שקרנים וזוממים, ומבואר שם בגמ', שהדין היה צריך להיות שנגלה את העדים לעיר מקלט כשם שזממו להגלות את הנידון לעיר מקלט (כמצוות התורה בעדים זוממים "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"), אלא שבכל זאת אין עושים כך, מפאת גזירת הכתוב שאין עדים זוממים גולים לעיר מקלט (עיין שם מהו הפסוק שמכוחו נלמדת גזירת הכתוב). ומדברים אלה מוכח, שלולא גזירת הכתוב (דהיינו לולא הפסוק, ומצד הסברה הרגילה) היינו אומרים שהעדים יצטרכו לגלות לעיר מקלט! ומכאן ראיה ברורה שההגלייה לעיר מקלט מהווה עונש בפני עצמו, ולא רק מקלט מגואל הדם (שהרי אם עיר מקלט היא רק מפלט מגואל הדם, מה שייך להגלות עדים לעיר מקלט, הרי אין להם גואל דם).  


ראיה אחרת מביא האור שמח מהדין במס' מכות, לפיו אדם שהרג בשוגג ומת טרם שהספיק לגלות, מגלים את עצמותיו לעיר המקלט. והרי כאן ודאי אין חשש מגואל דם (כי ההורג מת), ואף על פי כן גולה. ועיין שם ראיות נוספות.
*
לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול (לה, כה)- הדין הוא שאין ההורג בשוגג רשאי לצאת מעיר המקלט, עד שימות הכהן הגדול. ואפילו כל ישראל צריכים לו, אינו רשאי לצאת, וכדברי המשנה במס` מכות דף י"א ע"ב "ואינו יוצא לא לעדות מצווה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפילו כל ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם, שנאמר אשר נס שמה, שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו". 

ונשאלת השאלה, הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה, ואם כן, אם ישראל צריכים לאדם זה כשר צבא, איך ייתכן שלא ידחה פיקוח הנפש של הלוחמים את מצוות הגלות של אדם זה לעיר מקלט? מיישב האור שמח (על הרמב"ם פרק ז` הלכות רוצח) [ומדייק כך מלשון הרמב"ם עצמו-], שכיוון שאם ייצא אותו אדם מחוץ לעיר המקלט יהיה מותר לגואל הדם להורגו, נמצא שהוא מסכן את עצמו ביציאה זו, ואין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו אפילו מסכנה ודאית.

אמנם מעיר האור שמח שכלל זה (שאין לאדם להכניס עצמו וכו`), אינו מוסכם, ושההגהות מיימוניות מביא ראיה מהירושלמי שאדם כן צריך להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו. האור שמח עצמו סובר שאין ראיה מהירושלמי, ולביאור עניין זה ביתר הרחבה לחץ כאן





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;