דברי תורה לפרשת מטות

וידבר משה אל ראשי המטות (ל, ב)- מדוע נאמרו הדברים דווקא ל"ראשי המטות" ולא לכלל ישראל? מסביר הרמב"ן, "כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים; אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט".
*
אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא, ד)- רש"י כותב על כך, "לרבות שבט לוי". כלומר, שלמלחמה נגד מדיין נשלחו גם אנשים משבט לוי (אלף במספר, כפי שנשלחו מכל שבט אחר).

והדברים לכאורה קשים, שהרי לפי זה יוצא, שלמלחמה הלכו שלושה עשר אלף איש [כי נשלחו אלף מכל שבט, ובסך הכול יש בעם ישראל שלושה עשר שבטים (בהתחשב בכך ששבט יוסף מתפצל לשבט מנשה ושבט אפרים)], ואילו בפסוק ד נאמר במפורש שנשלחו רק שנים עשר אלף איש: "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא". 

הרא"ם מתרץ על שאלה זו (מובא בשפתי חכמים), שאפרים ומנשה נחשבים לשבט אחד (ורק לעניין חלוקת הארץ הם נקראים שני שבטים). לכן יוצא שאכן ישנם שנים עשר שבטים, כולל שבט לוי.  

תירוץ אחר עולה מפירוש הרע"ב על התורה
(מובא גם בספר משחת שמן חלק ג' עמ` קע"ז, ועיין שם שהרחיב): שבט לוי אכן יצא אף הוא למלחמה, ומה שמנה הפסוק רק שנים עשר שבטים, הוא משום שהפסוק החשיב רק את אלו שיצאו למלחמה בעל כורחם, וכמו שמסביר רש"י, שהלשון "וימסרו" מלמדת שיצאו בעל כרחם כי ידעו שמשה עתיד למות אחרי מלחמה זו. אך שבט לוי לא שקל שיקולים כאלו, שהרי נאמר עליו "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע" (דברים לג, ט), וברגע שנצטוו לצאת למלחמה, עשו זאת ברצון בלי שיקולים צדדיים [ולפי תירוץ זה יוצא שבאמת היו י"ג שבטים, והיו בפועל שלושה עשר אלף, אלא שהפסוק לא החשיב את שבט לוי במניין, מהסיבה הנ"ל. אך מקשה על כך המשחת שמן, הרי רש"י עצמו כותב בפסוק ח, שבלעם אמר לבני ישראל "ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להילחם", משמע שבלעם ראה לפניו בפועל י"ב אלפים, וצ"ע].
*
ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה (לא, ז)- המילים "כאשר ציווה ה' את משה" רומזות כאן לציווי מיוחד נוסף הקשור למלחמה ולמצור, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים, ו, ז: "כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה' (הפסוק דנן), מפי השמועה למדו שבכך ציווהו".

והנה, הרמב"ם בספר המצוות לא מנה ציווי מיוחד זה כמצוות עשה, ולעומת זאת הרמב"ן בהערותיו על ספר המצוות חולק על הרמב"ם והוא סבור שיש למנות ציווי זה כעשה. 

בספר משך חכמה מבוארת מחלוקתם כך: לפי הרמב"ן, ההלכה שצריך להניח רוח רביעית, נובעת מטעמי הצלה ושלום, ואילו הרמב"ם סובר שהלכה זו נועדה לייעל את המלחמה, ולכן לא החשיב זאת כמצוות עשה. ובלשון המשך חכמה "וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצווה לבקש לשלום, כן היא מצווה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד ומהתייאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העיתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הניצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו, ואם כן אין זה שייך למצווה".

אך הרב קופרמן בהערותיו למשך חכמה מקשה שמהרמב"ן עצמו ג"כ משמע שאין הטעם משום חמלה, שהרי הרמב"ן כותב "ולא יתחזקו לקראתנו".

[ועיין שם עוד במה שהביא בשם מרכבת המשנה, שיש לכאורה נפקא מינה בין הטעם של חמלה לטעם של תכסיסי מלחמה, שאם הוא משום חמלה, אזי במלחמה נגד ז' האומות לא מסתבר שתהיה מצווה זו, שהרי נאמר בהם לא תחיה].  
*
ויענו בני גד ובני ראובן לאמר, את אשר דיבר ה' אל עבדיך כן נעשה (לב, לא)- מקשה המשך חכמה, מדוע לעיל בפסוק כ"ז אמרו "כאשר אדוני דובר" (והכוונה למשה)
[וכך גם בפסוק כ"ה "כאשר אדוני מצווה"], ואילו כאן בפסוק ל"א, אמרו "אשר דיבר ה'".

מתרץ המשך חכמה על פי המבואר בשאילתות, שכל משפטי התנאים, כגון הצורך שהתנאי יהיה תנאי כפול, ושיהיה "לאו קודם להן" וכו', אין צורך בהם כאשר הדברים נעשים באמצעות שליח, עיין שם; ואם כן, כאשר ראו בני גד וראובן שמשה כן מקפיד כאן על דיני התנאים (שהרי הקפיד שיהיה תנאי כפול ולאו קודם להן וכו'), הבינו מכך שהוא איננו שליח גרידא של הקב"ה (שהרי כאמור שליח לא היה צריך להקפיד על כך), אלא שכינה דוברת ממש מתוך גרונו, בלי שיוגדר הדבר כ"שליחות", ולכן אמרו "כאשר דבר ה'". 



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;