דברי תורה לפרשת פנחס


השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה, יא)- בשם הגר"א מובא כך: כידוע, בני ישראל תרמו מכספם במדבר "מחצית השקל". המילה "מחצית" בנויה כך שהאות צד"י באמצע, והאותיות הסמוכות לה (מימין ומשמאל) הן חי"ת ויו"ד (יחד- חי), והאותיות הרחוקות ממנה, בקצוות המילה, הן מ"ם ותי"ו (יחד- מת). בכך יש רמז, שהצדקה (המסומלת באות צד"י) מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה (ולכן האותיות "חי" קרובות אליה והאותיות "מת" רחוקות ממנה), כמו שנאמר "צדקה תציל ממוות".
 
והנה, במילה "חמתי" (המופיעה כאן בפסוק בפרשת פנחס), הסדר הוא הפוך: האותיות "חי" רחוקות זו מזו וממוקמות בקצוות המילה, ואילו האותיות "מת" קרובות וממוקמות באמצע המילה. שכן, החימה שהתעוררה נגד עם ישראל בגלל מעשיהם, הביאה למגיפה ולהיפוך המצב שלעיל (דהיינו, מצב ה"מחצית", שבו אותיות ה"חי" הן האותיות הקרובות). 

כאשר פנחס עשה את מעשהו, פסקה המגיפה, וכך הביאה פעולתו לתוצאה של הרחקת המוות וקירוב החיים. ולכך רומז הפסוק כאן: "השיב (החזיר) את חמתי" - הוא החזיר כביכול את האותיות ("חמתי"),  לסדרן הראוי - ממצב של "חמתי" למצב של "מחצית", כמתואר לעיל. כשם שצדקה מצילה ממוות, כך פנחס במעשהו הציל את בני ישראל ממוות.

על פי זה מבאר הגר"א את הפסוק בתהלים (מזמור קו, פס' ל-לא) "ויעמוד פנחס ויפלל, ותעצר המגפה, ותחשב לו לצדקה" - מעשהו של פנחס, פעל את אותה פעולה כפי שעושה הצדקה- מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה.
*
בקנאו את קנאתי וכו' (כה, יא)-
עיין בדברינו בסוף הפרשה הקודמת לעניין הריגת זמרי ע"י פנחס, לעניין "קנאים פוגעים בו" ולעניין דין "רודף". 
 
עוד לעניין עצם ה"קנאות": בהפטרה לפרשת פנחס מסופר,
כיצד לאחר שהרג אליהו את נביאי הבעל ונמלט מאיזבל, הוא בורח אל המערה בהר חורב, שם נגלה אליו הקב"ה ואומר לו "מה לך פה אליהו". עונה לו אליהו "קנוא קנאתי לה' וכו'", ומספר את שאירע. בתשובה, אומר לו הקב"ה "צא ועמדת בהר לפני ה'" (על מנת שיוכל לראות, כביכול, את הקב"ה עובר שם). מוסיף הקב"ה ואומר לו כיצד יהיה הדבר, כלומר באיזה אופן יתגלה ה' לאליהו- תחילה תבוא רוח חזקה, מפרק הרים ומשבר סלעים, אך "לא ברוח ה'" (כלומר הקב"ה לא יבוא עם בוא הרוח). אח"כ יבוא רעש גדול, וגם אז "לא ברעש ה'". אח"כ תבוא אש, אך גם "לא באש ה'". אח"כ תבוא קול דממה דקה, ורק אז יבוא ה' ("כי אם בקול דממה דקה"), וכך אכן אירע.

לאחר מכן ממשיך הנביא ומתאר, כיצד הקב"ה שואל את אליהו בשנית, "מה לך פה אליהו", ושוב עונה לו אליהו "קנא קנאתי לה'".

השאלה המתבקשת היא, מדוע שואל הקב"ה פעמיים "מה לך פה אליהו" (ומענה אליהו בשני המקרים הוא - קנא קנאתי לה'), מה פשר הכפילות? שנית, מה רצה הקב"ה להראות לאליהו בכך שלא ברוח ה' ולא ברעש ה' וכו'? ושלישית, הקשר והרצף בין העניינים טעון ביאור [כלומר מדוע קודם בא הדו שיח הראשוני (מה לך פה וכו'), לאחר מכן באים הרוח, הרעש, האש והדממה הדקה, ולאחר מכן שוב שואל הקב"ה מה לך פה וכו' והתשובה היא אותה תשובה].  

מדברי המצודת דוד, עולה שהביאור בכל זה הוא כך - לאחר שענה אליהו "קנא קנאתי לה'", בא הקב"ה להראותו שאין זו הדרך, ולכן מראה לו שה"רעש" וכן ה"רוח" וה"אש" אינם הדרך, ולא באלה מתגלה ה', אלא הדרך היא "קול דממה דקה". ה"דממה" היא הדרך הנכונה שבה מתגלה כבוד הקב"ה, ולא דרך התקיפות והקנאות, המסומלת על-ידי ה"רעש", ה"רוח" וה"אש".

לאחר שהראהו הקב"ה כך, שאל אותו הקב"ה שוב "מה לך פה אליהו", כלומר לאחר שהראיתיך שהדרך הנכונה היא ב"קול דממה דקה", האם עדיין אתה עומד בקנאתך ומחזיק בדרכך? על כך ענה לו אליהו שוב "קנא קנאתי", כלומר כזה אני, ומאז ומתמיד הייתי מקנא לכבוד ה'. דהיינו, אליהו בשלו, הוא עומד על כך שזו דרכו ולא ניתן לשנותה.

והנה, לא מצאנו שאליהו נענש על כך או שהקב"ה עונה לו על דבריו האחרונים. אך יש להדגיש שבהמשך העניין שם מורה הקב"ה לאליהו ללכת ולמשוח את אלישע לנביא הבא. ומסביר רש"י שם- אי אפשי בנביאותך, שאתה מלמד קטגוריה על בניי!

נמצינו למדים מכל זה, שהקנאות אינה "דרך המלך", אך אף על פי כן, יחידים הנמצאים בדרגת קדושה וכל קנאתם לה', כאליהו (ופנחס), הקב"ה מאפשר להם את הסטייה מדרך המלך הרגילה מבלי שייענשו על כך [וזהו כנראה עומק דברי הגמ' בסנהדרין, שהלכת "קנאים פוגעים בו" היא "הלכה ואין מורים כן". כלומר יש מקום לצעד כזה בהלכה, אך היא אינה הוראה לכלל]. 

[ואולי יש להבין כך את עניין הנזיר, שמוגדר בחז"ל מצד אחד כ"חוטא" ומצד אחד כ"קדוש" (עיין בדברינו בפרשת נשוא): נזירות כדרך חיים שגרתית היא חטא, אך בנסיבות מיוחדות או כשמדובר ביחיד סגולה, היא רצויה]. 

מכאן ניתן להבין את דברי הגמ' בסנהדרין פב, לפיהם מותר היה לזמרי להתגונן ולהרוג את פנחס. הרי על פני הדברים קשה להבין, אם פנחס פעל בהיתר, כיצד זה מותר לזמרי להורגו? התשובה לכך היא שאע"פ שפנחס פועל בהיתר, מכל מקום אין זו הדרך הרגילה אלא רק היתר מיוחד למי שיש קנאות בנפשו, וזמרי אינו כפוף להיתר זה וזכותו להתנהג בדרך הרגילה, דהיינו להתייחס אל פנחס כמי שבא להורגו שלא מן הדין ולהתגונן על נפשו. 

*
פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה, יא)- מלשון הפסוקים משמע שעיקר זכיית פנחס בכהונה ("והייתה לו ולזרעו אחריו וגו'") איננה נובעת דווקא ממסירות הנפש ומהמצווה הגדולה שעשה, אלא דווקא בצירוף העובדה שהציל את בני ישראל (השיב את חמתי וגו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו וגו').

מבאר הברכת פרץ (ממחבר הקהילות יעקב הרה"ג קנייבסקי), שעל עצם המצווה, לא היה זוכה לכהונה, כי על קיום מצוות השכר הוא בעולם הבא ("שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"). לכן, אין הדגש על עצם קיום המצווה, אלא על כך שהציל את בני ישראל, שהרי במצוות שבין אדם לחבירו, הכלל הוא ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה". 

החידושי הרי"ם מבאר באופן אחר: הכלל הוא (ברכות דף ל"ב), "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו", ואם כן לכאורה מעשה פנחס, שהוא מעשה הריגה, אמור היה לשלול ממנו כהונה. על כך אומר הקב"ה, אדרבה, כל הסיבה שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, היא משום שהריגה היא פעולת דין ונשיאת כפים היא פעולת רחמים, אך כאן, שההריגה כיפרה על בני ישראל ומנעה מגיפה כבדה, נמצא שפעולתו הייתה פעולת רחמים, וממילא לא שייך כאן הכלל "כהן שהרג את הנפש וכו'", אלא להיפך, ולכן  "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". על פי זה מובן היטב מדוע מדגיש הפסוק את עניין הצלת בני ישראל, כי עניין זה הוא שהופך את מעשה פנחס ל"רחמים".

ועיין השלמת העניין בהערה הבאה.
*
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה, יג)- הקשה רש"י, הרי כבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן (ופנחס היה בן אלעזר בן אהרן, ונמצא שהיה כהן קודם לכן). ומתרץ רש"י, שלא ניתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שייוולדו לאחר המשיחה, אבל פנחס, שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה.
 

אך יש מפרשים, שעיקר הבטחת הקב"ה הייתה, שפנחס לא יפסיד את כהונתו, משום הכלל "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו". וכך מבואר בחזקוני: "את בריתי שלום - דואג היה פן יפסיד כהונתו, דאמרינן (ברכות ל"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב"ה, הואיל והרציחה לשם שמים הייתה, כמו שמפרש והולך".

מלשון החזקוני שהבאנו כאן עולה, שהסיבה שלא חל כאן הכלל "כהן שהרג את הנפש וכו'" היא משום שפנחס התכוון לשם שמים. אך עיין בחידושי הרי"ם שהבאנו בהערה הקודמת, שמדבריו מבואר שהסיבה שהכלל אינו חל כאן היא סיבה אחרת (שכיוון שהציל את בני ישראל ע"י פעולתו, נמצא שפעולתו הייתה פעולת רחמים ולא פעולת דין, ולכן הפעולה אינה נידונה ככל פעולת הריגה אחרת, שהיא במהותה "דין"). וייתכן לדייק שיש כאן מעין מחלוקת, שלפי החזקוני, הכלל של כהן שהרג את הנפש וכו' נעוץ בכך שעשה דבר שלא כדין, ולכן אם כיוון לשם שמים לא חל הכלל, אך לפי חידושי הרי"מ, עצם פעולת ההריגה (אפילו אם היא כדין), מכיוון שהיא פעולה המנוגדת לרחמים, היא הגורמת לפסלות הכהן, ולכן ביחס לפנחס צריך להגיע דווקא לעניין זה של רחמים וכו' (ולמעשה כך משמע מתוס' ביבמות (דף ז' ע"א ד"ה שנאמר), שכתבו שדין זה מבוסס על הכלל "אין קטיגור נעשה סניגור").

ועיין מה שנוסיף בהערה הבאה.
*
עוד בעניין כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו- האם כהן שהרג את הנפש פסול רק לנשיאות כפים (כלשון הגמ' "לא ישא את כפיו"), או גם לעבודת כהונה בכלל? לכאורה משנה מפורשת היא בבכורות, פרק ז' משנה ז', שם מבואר שכהן שהמית אדם אינו פסול לעבודה. אלא שכבר הביא שם התוספות יום טוב, שיש נוסחאות שבהן דין זה אינו מופיע (ומוסיף התוס' יו"ט ומבאר את טעמן של נוסחאות אלה- "ואפשר משום הא דפרק ה' דברכות, דף ל"ב, אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו, וכל שכן לעבודה". דהיינו, לפי הבנת התוס' יו"ט, כשנאמר בגמ' "לא ישא את כפיו", אין הכוונה דווקא לנשיאות כפים, אלא כל שכן לעבודה).

אך מעיר הגרעק"א (בתוס' רעק"א למשנה), שדברים אלה סותרים את תוס' ביבמות (דף ז' ע"א ד"ה שנאמר) שם מבואר שכהן שהרג את הנפש אינו פסול לעבודה אלא רק לנשיאות כפים. ומוסיף שכבר הקשה כן המשנה למלך וכו', עיין שם (ואולי שאלה זו תלויה במקצת בשאלה שהובאה לעיל, מה טעם הפסלות של כהן שהרג את הנפש: אם הטעם נעוץ בכך שפעל שלא כדין, אזי אין סיבה מיוחדת לחלק בין נשיאות כפים לעבודה. אך אם הטעם הוא כחידושי הרי"ם משום הסתירה בין רחמים לדין וכו', אזי ייתכן שהכלל חל דווקא ביחס לנשיאות כפים, שהיא עניין מובהק של רחמים). 


אגב נבאר מהם גדרי ההלכה בעניין כהן שהרג את הנפש וכו'. השו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ל"ה, פוסק שכהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, ואפילו עשה תשובה, לא ישא כפיו [מבאר המ"ב, "טעם דעה זו, דסבירה ליה דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, מכל מקום אין קטיגור נעשה סניגור, דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו, אע"פ שעשה תשובה"]. אמנם הרמ"א חולק ופוסק שאם עשה תשובה, יכול לישא כפיו, והוסיף שכן נהגו. המ"ב מתלבט, ונשאר בצ"ע לדינא, אם קולא זו של הרמ"א בכהן שעשה תשובה נאמרה דווקא אם הרג בשוגג, או גם במזיד (ומכל מקום אם כבר עלה, ודאי לא יורידוהו).

דינים נוספים- אם לא הרג אדם אלא הרג עובר (דהיינו שגרם לאשה שתפיל וכו'), פטור (מ"ב). אם אנסוהו להרוג והרג, אע"פ שאסור היה לו לעשות כן (שהרי הדין הוא ייהרג ואל יעבור), מכל מקום נושא כפיו (מ"ב). מי שמל תינוק ומת, יכול לישא כפיו (שו"ע, שם בהמשך) [ומבאר המ"ב שיש כאן כמה טעמים להתיר- ראשית, התכוון לשם מצווה. שנית, מי יימר דכלו לו חדשיו, כלומר כל זמן שאינו בן חודש, לא ברור לנו שהוא תינוק בריא שהיה חי כרגיל. שלישית, שמא הרוח בלבלתו אח"כ ומת, דהיינו ייתכן שלא המוהל ישירות גרם להריגה אלא נסיבות מאוחרות יותר שסיבכו את המצב]

הלכה נוספת שם בשו"ע - כל שאמרנו לעיל שאין נושא כפיו, היינו דווקא כשיש עדים, אך לא כשישנה רק שמועה בעלמא. אך אומר על כך המ"ב, שדברים אלו אמורים רק לנו, הקהל, שלא נפסול את הכהן אם אין עדים. אבל הכהן עצמו, אם יודע בעצמו שהרג, אפילו בלי עדים, לא ישא כפיו.   
*
אלה משפחות הראובני (כו, ז)- כותב החזקוני: "הטלת יו"ד ה"א של שם, אין כאן בשום שבט, רק בראובן ושמעון וזבולון (דהיינו, שבמילה "הראובני", למשל, יש ה"א בהתחלה ויו"ד בסוף). בראובן ושמעון, כדי לפייס דעתם ולקרבם אחרי שהיו נזופים, בראובן בבלבול יצועי אביו ושמעון במעשה זמרי. וזבולון, על ידי שהולך כמה פעמים במקום סכנה, כדכתיב (שופטים, ה, טז), זבולון עם חרף נפשו למות".
*
עצרת תהיה לכם (כט, לה)- כאן מוגדר יום טוב כ"עצרת לכם", ואילו בפרשת ראה נאמר "עצרת לה' אלוקיך". במסכת ביצה דף טו ע"ב, וכן במסכת פסחים דף סח ע"ב, דנה הגמ' בהבדל זה שבין הפסוקים: לפי רבי אליעזר, הבדל זה בא לומר, שאדם שאדם יכול לחגוג את יום טוב או באכילה ושתיה ("לכם"), או בלימוד תורה ("לה' אלוקיך"). ואילו לפי רבי יהושע, כוונת הכתוב היא שעל אדם לחלק את יום טוב, ללימוד תורה מחד ולאכילה ושתיה מאידך. וזו לשון הגמרא במסכת פסחים: 

"רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר, חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלוקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר, או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם".
 
הלשון "חלקהו" שמשתמש בה רבי יהושע, לכאורה מיותרת (וניתן היה לומר בלשון קצרה- "רבי יהושע סבר, חציו לה' וחציו לכם"). כמו כן קשה, מדוע המילה "חלקהו" מנוסחת בלשון יחיד, ואילו ההמשך מנוסח בלשון רבים ("וחציו לכם"). ראיתי בשם הגאון מוילנא כך: אם נחלק לשניים את הגימטריא של "לכם" (תשעים חלקי שניים, ארבעים וחמש) וכן נחלק לשניים את הגימטריא של "לה'" (חמישים ושש חלקי שניים, עשרים ושמונה), נקבל יחד שבעים ושלוש. שבעים ושלוש הם בגימטריא "יום טוב", ומכאן רמז, שיום טוב צריך להיות מורכב מ"חציו לה' וחציו לכם". וזו כוונת רבי יהושע באומרו "חלקהו" (כלומר חלק את המילים וכך תראה אסמכתא לדעתי). 
 




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;