דברי תורה לפרשת חוקת


זאת חקת (יט, ב)- ישנן ג' פרשיות בנות ג' אותיות, סמוכות זו לזו, שבכל אחת מהן  מצויה האות קו"ף: קרח, חקת, בלק. בפרשת קרח, הקו"ף היא בתחילת המילה, בפרשת חקת, הקו"ף היא באמצע המילה, ובפרשת בלק, הקו"ף היא בסוף המילה, והדבר אומר דרשני.

שמעתי ביאור לעניין זה בשם המהר"ל- האות קו"ף מסמלת "קדושה". אצל קרח, שהיה בתחילתו כשר ונתקלקל לאחר מכן, הקו"ף מופיעה בהתחלה, להורות שהיה כשר בתחילתו בלבד. בפרשת "חקת", העוסקת בעניין טהרת טמא מת ע"י אפר פרה אדומה, הקו"ף היא באמצע, שכן הסדר הוא שבתחילה יש טומאה (האדם שנטמא במת), לאחר מכן מגיעה טהרה (ע"י אפר הפרה) ולבסוף שוב טומאה (כי העוסקים בפרה נטמאים שוב עד הערב), לכן הקו"ף היא באמצע. לגבי בלק, כידוע היה רשע, אך יצאה ממנו רות המואביה, שהייתה כשרה, לכן הקו"ף בסוף...   
*
זאת חקת התורה (יט, ב)-
פרה אדומה היא הדוגמה המובהקת ל"חוק", מצווה חסרת טעם. נשאלת השאלה, האם ה"חוקים", להבדיל מ"משפטים", הם אכן חסרי טעם, או שיש להם טעם, רק שאין אנו יודעים אותו.

הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק כ"ו מביא מחלוקת בעניין זה. הוא עצמו סובר שוודאי יש טעם גם ל"חוקים", והם נקראים חוקים רק משום שקשה למצוא את טעמם. מוסיף הרמב"ם, שהוא הדין גם בפרה אדומה. הרמב"ם מוכיח כשיטתו  מכמה פסוקים, וכן ממה שאמרו חז"ל (במדבר רבה, יט, ג, ד) ששלמה ידע את הטעמים לכל המצוות מלבד פרה אדומה, וכן ממה שאמרו חז"ל בסנהדרין דף כא ע"ב, שהקב"ה היה מגלה את טעמי המצוות אילולא החשש שמא יהיו אנשים שיזלזלו במצוות כי יחשבו שהטעמים אינם חלים לגביהם ("מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'"). מכל זה משמע שיש טעם, אלא שאין אנו יודעים אותו. וכן מוכיח ממימרות נוספות, עיין שם. 

ובסיכום, דעת הרמב"ם שם היא שההבדל הידוע בין "חוקים" ל"משפטים" איננו בכך שלזה יש טעם ולזה אין טעם, אלא ההבדל הוא רק עד כמה קשה למצוא את הטעם- בחוקים, קשה הרבה יותר למצוא את הטעם מאשר במשפטים.

אלא שהרמב"ם מקשה על כך ממאמר חז"ל במדרש "וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות", ומשמע שאין טעם למצוות, נגד דבריו דלעיל. על כך עונה הרמב"ם, שראשית, מאמר זה הוא יחידי בין מאמרים אחרים רבים. שנית, אין כוונת מאמר זה שאין טעם למצוות, אלא רק שאין טעם לפרטי המצוות. כלומר לכל מצווה יש טעם, אך לפרטים הפנימיים שבה לא תמיד יש טעם. כגון במצוות שחיטה, הטעם הכללי של מצווה זו הוא למנוע צער בע"ח, אך הפרט המסויים שיש לשחוט מן הצואר, לזה אין טעם כלל, ונקבע כך רק כדי שתהיה הנהגה קבועה.

אמנם הרמב"ן בפרשת כי תצא (על שילוח הקן) מפרש, שהמאמר הנ"ל במדרש ("וכי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות"), אין משמעותו כלל שאין טעם למצוות, אלא הכוונה היא רק לומר, שלקב"ה עצמו אין שום תועלת מן המצוות, והתועלת היא לבני האדם, לצרף ולרומם את נפשם וכו' (וזהו הפירוש "אלא לצרף בהן את הבריות"- הבריות זקוקים למצוות אלה לצורך נפשם, ולא הקב"ה).

והנה בברכות דף לג ע"ב, מבואר שיש להשתיק את מי שאומר בתפילתו "עד קן ציפור יגיעו רחמיך", והגמ' שם מבארת, שהפסול באמירה זו הוא בכך, ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". ומשמע מלשון זו שאין טעם למצוות כלל. הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח מתייחס למימרא זו וכותב, שאכן עולה ממנה שאין טעם למצוות, אלא שמימרא זו שייכת לדעת מיעוט, ואילו דעת רוב חז"ל היא כמבואר לעיל, שיש טעם.

אמנם הרמב"ן על פרשת כי תצא מפרש את כוונת הגמ' הנ"ל (באומרה- "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות") באופן אחר מהרמב"ם, והיא מתפרשת לשיטתו כך: אותו אדם שאומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך", מתייחס למצוות שילוח הקן כמצווה שנועדה לרחם על החי (הציפור), ובפועל אין האמת כך, אלא המצווה נועדה לצורך האדם (להשריש בו את מידת הרחמנות), ולא לצורך החי.

[ועיין ברש"י שם במסכת ברכות, שביאר "והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצווה זו". משמע מזה מעין דעת הרמב"ם].
*
אדם כי ימות באוהל (יט, יד)- פסוקים אלה מלמדים את דין טומאת אוהל (בקצרה- אדם המאהיל על מת או על קברו, או הנמצא עם המת תחת קורת גג אחת, מוגדר כ"טמא מת", וזוהי "טומאת אוהל").

ביבמות דף סא ע"א מובאת דעת רשב"י, לפיה קברי גויים אינם מטמאים באוהל, כי בפסוק זה נאמר "אדם", וגוי אינו בכלל "אדם". ובלשון הגמ': "תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באוהל, דכתיב אדם כי ימות באוהל...אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם" (ודרש כן מפסוק ביחזקאל לד, "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם").

בשנת תרע"ב התקיים בקייב משפטו של היהודי מנדל בייליס, שהואשם בכך שרצח תינוק נוצרי להשתמש בדמו למצות. במהלך המשפט נגדו טען הקטגור, שהתלמוד מסית להריגת נוצרים ולהפיכת היהודים לגזע עליון, והראיה, שנאמר "אתם קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם".

על כך ענה הסניגור, אוסקר גרוזנברג [בהנחייתו של הרב מזא"ה (רבה של מוסקבה), שקיבל הדרכה בעניין זה מהמהר"ם שפירא מלובלין], שהכוונה במימרא זו היא כדלהלן: המילה "אדם" מיוחדת מבחינה דקדוקית, מבחינה זו שהיא תמיד בלשון יחיד, דהיינו, גם כשמתארים אנשים רבים, אין אומרים "אדמים", אלא "אדם" (זאת בניגוד למילה "איש", או מילים דומות, שמשתמשים בהן בלשון יחיד ובלשון רבים, "איש" ו"אנשים"). לכן, המילה "אדם" היא המילה המתאימה לתאר את עם ישראל, שכל הרבים שלו הם כיחידה אחת, וכולם ערבים זה לזה. והוסיף, כי ניתן לראות דוגמה לדבר ממשפט בייליס עצמו: כשנאשם מנדל בייליס, יהודי אחד, כל עם ישראל בכל התפוצות חרד לגורלו, מתפלל ומייחל. לעומת זאת אצל אומות העולם, בדרך כלל מי שדואג לגורלו של הנאשם הם קרוביו וחבריו ותו לא. לכן, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"- איחוד כזה, שכולם כיחידה אחת, נמצא רק בעם ישראל (לסיפור המעשה יש מספר גרסאות, וכתבתי לפי הגרסה שבספר "שבת אחים", של הרב אליאב אדרי, עמוד קמ).

ועיין הסבר נוסף למימרת חז"ל זו בתפארת ישראל על מסכת אבות פרק ג', על משנת "חביב אדם שנברא בצלם".
*
אדם כי ימות באוהל (יט, יד)- "אמר ריש לקיש מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (ברכות מ"ג).

דרשה נוספת על פסוק זה מצויה במס' שבת דף פ"ג ע"ב: "אמר ר` יונתן לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה".   
*
והשקית את העדה ואת בעירם (כ, ח)- הכלל הוא שאע"פ שלעניין אכילה אדם חייב לתת לבהמתו לאכול קודם שאוכל בעצמו, מכל מקום לעניין שתיה האדם קודם. וכך כתב המג"א בסימן קס"ז סקי"ח, ומוכיח כך מרבקה, שאמר "שתה וגם גמליך אשקה". והעיר התורה תמימה, שהמג"א היה יכול להוכיח כך גם מהפסוק כאן, שהסדר בו הוא "את העדה ואת בעירם".
*
יען לא האמנתם בי (כ, יב)- ע"פ רש"י, החטא הוא במה שהיכו את הסלע במקום לדבר אליו. הרמב"ן מקשה על שיטתו כמה קושיות, ומבאר באופן אחר, שהחטא הוא במה שאמרו "נוציא לכם מים", כאילו מייחסים את הפעולה לעצמם ולא לה'.

הרמב"ן מביא גם את פירוש הרמב"ם בסוף פרק ד' לחיבור "שמונה פרקים", שם ביאר הרמב"ם שחטאו של משה היה שבמקום להיות סבלן, כעס ואמר "שמעו נא המורים", ובכך חטא במידה המגונה של הכעס לעיני כל ישראל, אשר להם שימש כדוגמה. ועוד מוסיף הרמב"ם, שכאשר ראוהו עם ישראל כועס, אמרו- ודאי כעס עלינו הקב"ה, שלולא כן לא היה משה כועס כל כך (משמע מהוספה זו של הרמב"ם, שגם זה כלול בחטא של משה, שהטמיע בעם ישראל את התודעה שחטאו, ולא היה הדבר נכון, כי לא כעס עליהם הקב"ה כלל באותו מעמד. אמנם לשון הרמב"ם צ"ע עיין שם, ואין כאן המקום להאריך). והרמב"ן כתב על ביאור הרמב"ם "והוסיף הבל על הבלים", משום שהוקשה לרמב"ן, בין היתר, שמלשון הפסוקים כלל לא משמע כרמב"ם.





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;