מסכת בבא מציעא, פרק איזהו נשך


ס, ב, איזהו נשך ואיזהו תרבית

הפסוקים משתמשים הן במילה "נשך" והן במילה "תרבית". אך כשהמשנה שואלת "איזהו נשך ואיזוהי תרבית", אין הכוונה לפרש את לשון הפסוקים (כאילו שאלת התנא היא איזה מקרים נכללים במילת התורה "נשך" ואלו מקרים נכללים במילת התורה "תרבית"), כי בפסוקים אין הבדל בין נשך לתרבית (וכך מסקנת הגמ' בסוף עמוד זה). אלא כוונת המשנה היא ללשון חז"ל: במילה "נשך" משתמשים חז"ל כדי לתאר פעולה האסורה מדאורייתא, ואילו המילה "תרבית" משמשת לעתים גם לתיאור ריבית האסורה מדרבנן. ולכן שואל התנא "איזהו נשך", כלומר מהן הפעולות האסורות מדאורייתא, "ואיזוהי תרבית" דהיינו אלו פעולות, על אף שאינן אסורות מדאורייתא, אסורות מדרבנן.
 
ס, ב, לקח הימנו חטים וכו'

אלה הם פרטי המעשה המובא במשנה:

א) ראובן נתן לשמעון דינר זהב, שהוא עשרים וחמישה דינרי כסף, כדי שיתן לו בתמורה כור חטים. והסיכום ביניהם הוא שאפילו אם יארע, שעד שיספיק לתת לו את החיטים, יתייקרו החטים ויעמדו על שלושים דינרי כסף לכור, מכל מקום שמעון יתן לו כור. ובסיכום כזה למעשה ישנה בעיית ריבית, שהרי נותן לו מעט כסף ומקבל הרבה חיטים, אך להלן בדף עב ע"ב מבואר במשנה שסיכום כזה מותר באחד משני תנאים: או שבשעת הסיכום יש לשמעון חיטים (ונמצא שיכול היה לתת לו כבר אז, וכאילו החטים קנויים לראובן כבר אז), או שבשעת הסיכום "יצא השער", דהיינו היה שער מוגדר וקבוע במידה כזו שניתן להשיג את החיטים בכל מקום בשוק, עיין שם במשנה. 

ב) לאחר מכן אכן התייקרו החיטים, ועמדו על שלושים. אומר שמעון לראובן, כעת אני צריך לספק לך כור חטים כמסוכם בינינו, והלוא כור חיטים שווה היום שלושים, הבה נחשיב כאילו אני חייב לך שלושים, ואתן לך יין בשווי שלושים.

על כך אומרת המשנה שהדבר אסור, ובגמ' יבואר הטעם.

ס, ב, מדשביק לריבית דאורייתא וכו'

כלומר אל תפרש, שהשאלה במשנה "איזהו נשך ואיזהו תרבית", פירושה הוא מהו נשך האמור בתורה ומהי תרבית האמורה בתורה, שהרי בתשובה לשאלה "איזהו תרבית נקט התנא איסורים דרבנן. אלא פירוש שאלת התנא הוא כמו שביארנו בתחילת ביאורנו למשנה.

ס, ב, ותסברא וכו' נשך בלא תרבית היכי דמי

הגמ' בוחנת את האפשרות ,שהמילים "תרבית" ו"נשך" שבתורה הם שני דברים שונים: "נשך" הוא מצב שבו הלווה מפסיד ו"ננשך" (מבחינה זו שמחזיר יותר משלווה) אך המלווה אינו מרוויח, ואילו "תרבית" הוא מצב שבו המלווה מרוויח ו"מתרבה" ממונו, אך הלווה אינו מפסיד. הגמ' הולכת ומוכיחה שהדבר לא ייתכן, וכל אימת שהלווה מפסיד, המלווה מרוויח, כך שממילא תמיד כשיש נשך יש תרבית, ולכן אין הבדל אם התורה נוקטת במילה "תרבית" או במילה "נשך".

ס, ב, רש"י ד"ה לריבית דאורייתא

דברי רש"י מבוארים במהר"ם.

ס, ב, רש"י ד"ה תלמוד לומר (בסוף העמוד)

רש"י מסיים "ומיהו שמעת מינה מיהא, דשייך לשון נשך באוכל". וכוונתו, שעל אף שמדובר בפסוק בלווה ולא במלווה, מכל מקום ניתן ללמוד מהפסוק שלשון נשך שייך גם בהלוואת אוכל. ולכאורה קשה, הרי בהמשך הברייתא מבואר שצריך לימוד מיוחד כדי ללמוד מלווה למלווה, ועיין במהר"ם.

סא, ב, שתולה קלא אילן בבגדו וכו'

הרא"ש מפרש, שכוונת התנא היא לאדם שמוכר ציציות לאחרים, ובמקום לשים תכלת שם קלא אילן שהוא זול יותר.

על דברי הגמ' "שתולה קלא אילן בבגדו" כתבו התוס' "ואע"ג דעובר על מצות ציצית, מכל מקום איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה". נראה לכאורה שכוונת תוס' היא, שבתחילה סברו התוס' שדברי הגמ' "שתולה קלא אילן בבגדו" מתייחסים לאדם שתולה קלא אילן בבגדו שלו (לא כרא"ש), ולכן הקשו תוס', וכי הפסוק מזהיר בני אדם שלא "ירמו את עצמם" (כי בשלמא בשאר הפסוקים, המתייחסים ליחסים שבין אדם לחברו, מובנת אזהרת הפסוק, שאפילו אם את חברך תצליח לרמות, הקב"ה מבחין, אך כאן בציצית לא שייך לומר כך). ועל כך מתרצים התוס',  שכוונת הגמ' היא כרא"ש, דהיינו שמדובר באדם שמוכר ציצית לאדם אחר, וכשם שברמאות משקלות הזהיר הכתוב "משעת עשייה", כדלעיל בגמ', כך גם כאן.

מכל מקום דברי תוס' חתומים, וכבר האריכו בביאור דבריהם המהרש"ל, המהרש"א, המהר"ם, המהר"ם שיף ועוד.

סא, ב, אינה יוצאה בדיינים וכו'

בשו"ע יו"ד סימן קסא סעיף ב נפסק, שריבית דאורייתא יוצאה בדיינים, ואבק ריבית (ריבית דרבנן) אינו יוצא בדיינים, אך חייב להחזיר לצאת ידי שמים.

לגבי "אינה יוצאה בדיינים" - הרא"ש כותב בשם הראב"ד, שדווקא "בדיינים" אינה יוצאה, אך אם הלווה עצמו תפס (כלומר שלקח את הריבית בחזרה מהמלווה), מועיל הדבר ואין מוציאים מידו. אמנם הרא"ש עצמו חולק על הראב"ד.

סב, א, מיבעי ליה לכדתניא שנים שהיו מהלכים וכו'

דרשה זו מוסכמת הן על ר' יוחנן והן על ר' אלעזר (אלא שר' אלעזר סבר שמהמילים "וחי אחיך עמך" ניתן ללמוד שני דברים: הוצאת ריבית בדיינים, ואת דינו של ר"ע), עיין רא"ש. 

סב, א, וחי אחיך עמך, חייך קודמים

כתב המהרש"א שלפי דרשה זו יוצא, שאם הקיתון של שניהם, יודה רבי עקיבא לבן פטורא.

סב, א, את המלווה ואת הערב

הקשו הראשונים, מה שייך לפטור את הערב "מפני שהוא בקום עשה", איזה קום עשה יש בערב? ויש שמחקו מילה זו, ויש שיישבו, עיין בריטב"א ובשיטמ"ק בשמו.
 
סב, ב, וכי אין לו יין וכו'

בביאורנו למשנה, הסברנו את פרטי המעשה, ונחזור בקצרה:

א) ראובן נתן לשמעון עשרים וחמישה דינרי כסף, כדי שיתן לו בתמורה כור חטים. והסיכום ביניהם הוא שאפילו אם יארע, שעד שיספיק לתת לו את החיטים, יתייקרו החטים ויעמדו על שלושים דינרי כסף לכור, מכל מקום שמעון יתן לו כור. ובסיכום כזה לכאורה ישנה בעיית ריבית, שהרי נותן לו מעט כסף ומקבל הרבה חיטים, אך להלן בדף עב ע"ב מבואר במשנה שסיכום כזה מותר באחד משני תנאים: או שבשעת הסיכום יש לשמעון חיטים (ונמצא שיכול היה לתת לו כבר אז, וכאילו החטים קנויים לראובן כבר אז), או שבשעת הסיכום "יצא השער", דהיינו היה שער מוגדר וקבוע במידה כזו שניתן להשיג את החיטים בכל מקום בשוק, עיין שם במשנה. 

ב) לאחר מכן אכן התייקרו החיטים, ועמדו על שלושים. אומר שמעון לראובן, כעת אני צריך לספק לך כור חטים כמסוכם בינינו, והלוא כור חיטים שווה היום שלושים, הבה נחשיב כאילו אני חייב לך שלושים, ואתן לך יין בשווי שלושים.
 
על כך אומרת המשנה שהדבר אסור, ומוסיפה "ויין אין לו". ומבינה הגמ' שכוונת המשנה היא, שהדבר אסור, מפני שאין לשמעון כעת יין, אלא בעתיד יהיה לו (ואז יתן לראובן), וכאן יש בעית ריבית, כי נתינה עתידית זו תהיה לפי השער הזול של שלושים, אפילו אם יתייקר היין, ונמצא ששמעון נותן לראובן יין ששווה יותר משלושים, תמורת שלושים. אמנם, אם היה לשמעון יין בשעת הסיכום, כבר ביארנו שבכאי גוונא מותר (אפילו אם בפועל שמעון יתן לראובן רק בעתיד), כי אנו מחשיבים כאילו נקנה היין לראובן כבר בשעת הסיכום. 

ומקשה הגמ' על כך, אמנם אין לשמעון כעת יין לתת, אך הרי כבר אמרנו, שכמבואר להלן בדף ע"ב, גם אם אין לשמעון יין, מכל מקום לא צריך שיהיה לו בפועל, אלא די בכך ש"יצא השער", דהיינו שיש שער קבוע שניתן להשיג בו יין בכל מקום, ונחשב הדבר כאילו יש לשמעון יין.

מתרצת הגמ' "בבא לחוב בדמיהן". מלשון זו ניתן לטעות כאילו כוונת הגמ' להעמיד באוקימתא חדשה, אך אין זו הכוונה, אלא (וכך מבואר בחידושי הר"ן) האוקימתא היא בדיוק כמבואר לעיל, וכל כוונת הגמ' לומר, שמכיוון שראובן אינו נותן לשמעון בפועל שלושים, אלא רק כאילו נותן לו שלושים (ע"י שראובן מסכים לוותר על החיטים המגיעות לו), לא שייך כאן ההיתר האמור של "יצא השער", כי היתר זה שייך דווקא כאשר שמעון מקבל באמת שלושים, ובשלושים אלה הוא יכול להשיג יין כעת, כך שכאילו יש לו. אך כאן הרי שמעון לא קיבל בפועל שלושים, שנוכל לומר שיכול להשיג בהם יין.

ורבה מביא ראיה מברייתא, לכך שיש הבדל בין קבלת מעות בפועל לבין קבלת מעות על ידי "ויתור". אך מקשה עליו אביי, הרי מברייתא זו שרבא מביא ראיה, מוכח שכאשר אין קבלת מעות בפועל, לא רק שלא מועיל ההיתר של יצא השער, אלא גם לא מועיל ההיתר של "יש לו" (ואילו במשנה מבואר שאם יש לו, מותר, שכן המשנה מסיימת "ויין אין לו"). אמנם, במסקנת הגמ' מיישב רבא קושיה זו ואומר, שאע"פ שאכן כך משמע בברייתא, שלא מועיל ההיתר דיש לו, מכל מקום אין זה נכון, אלא הברייתא של רבי אושעיא היא הנכונה, שרבי אושעיא שנה בברייתא שלו, שההיתר דיש לו מועיל תמיד (בין אם מקבל מעות בפועל ובין אם ע"י "ויתור"), ורק בהיתר של "יצא השער" יש הבדל אם נותן מעות בפועל או לא. 

סב, ב, יש דברים שהם מותרים וכו' אמר לו הלויני מנה

פירוש:

א) ראובן אומר לשמעון, הלווה לי מנה. אומר לו שמעון, אין לי מעות אך יש לי חיטים בשווי מנה שאני יכול להלוות לך. וכך הלווה שמעון לראובן חטים בשווי מנה, ונמצא שכעת החיטים אצל ראובן והוא חייב לשמעון מנה (מנה - מאה דינרים, שהם כ"ה סלעים).

ב) לאחר מכן, ראובן (הלווה, שאצלו החיטים) נזקק לכסף באופן דחוף, והוא הולך ומוכר את החיטים לשמעון, אך במקום למכור לו במנה (שהוא כ"ה סלעים), הוא מוכר לו בכ"ד סלעים, ושמעון נותן לו כ"ד סלעים ברגע המכירה (ראובן נשאר חייב מנה, כתוצאה מההלוואה הראשונה) .

ג) ראובן כאמור נשאר חייב מנה. אם כעת יבוא ראובן ויחזיר מנה זה, ייראה הדבר בעיני אנשים כריבית. שהרי מבחינת המטבעות שעברו כאן מיד ליד, שמעון נתן כ"ד סלעים (בשעת קניית החיטים) ולאחר מכן קיבל לידיו בחזרה מנה שלם (ומבחינת החיטים, לא אירע דבר, שכן החיטים עברו תחילה משמעון לראובן ולאחר מכן בחזרה לשמעון). 

ד) מוסיף אביי, שזהו גם המקרה במשנה: שמעון הלווה לראובן חיטים בשווי שלושים דינרי כסף. ולאחר מכן ראובן נזקק לכסף מזומן ומכר לשמעון חזרה, תמורת עשרים וחמש ("דינר זהב" הוא עשרים וחמישה דינרי כסף). כעת, אסור לראובן לפרוע את השלושים לשמעון, כמבואר לעיל שיש מראית עין של נתינת עשרים וחמש וקבלת שלושים. 

ה) אך מוסיפה המשנה "ויין אין לו", ופירוש הדבר הוא, שכל האיסור הוא דווקא כשראובן נותן את השלושים במעות, אך אם נותן לו בצורת יין, הדבר מותר, כי אין מראית עין של ריבית.
 
סב, ב - סג, א, כי שכיבנא, רבי אושעיא וכו'

רבא מביא ברייתא כפי שהיא שנויה ע"י רבי אושעיא, ובברייתא זו מבואר, שאם מסתמכים על ההיתר של "יש לו", אין הבדל בין אם ראובן נותן לשמעון תמורת היין מעות בפועל, או ש"נותן" לו מעות בצורה עקיפה (ע"י זה שראובן מוותר לשמעון על החיטים המגיעות לו, ובמקומם מעדיף יין), ורק כאשר מסתמכים על ההיתר של "יצא השער", יש הבדל בין אם המעות ניתנות בפועל או לא, כמבואר לעיל.

ומכיוון שרבא מבאר את המשנה בהתאם לכך, נמצא שדינו של רבי אושעיא נתמך במשנה, ולכן אומר רבא שכאשר ייפטר מן העולם, יבוא רבי אושעיא לקראתו וכו'.

סג, א, מה לי הן מה לי דמיהן

פירוש: אמרנו לעיל שבתנאים מסוימים מותר לפסוק על החיטים כשער הזול (דהיינו שראובן נותן כעת לשמעון כסף, ואומר לו תן לי כך וכך חיטים לפי שער הזול, גם אם בשעת הנתינה כבר יתייקר השער). ר' ינאי מחדש, שהיתר זה מאפשר למוכר לאו דווקא לתת חיטים, אלא אם ירצה לתת דבר אחר, ג"כ מותר. ורבא מדייק זאת מדברי ר' אושעיא, שהתיר לא רק מתן חיטים אלא גם יין וכו'. 

רש"י מוסיף, שלא רק שיכול לתת לו פירות אחרים חוץ מחיטים, אלא אפילו כסף ממש יכול לתת לו.  וכן דעת רבינו תם כאן בתוס' ד"ה דאמר. אמנם הרא"ש בסימן ז' חולק על כך. ושתי הדעות מובאות בשו"ע יו"ד סימן קעה סעיף ו.
 
סג, ב, מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן

פירוש: אמרנו לעיל שמותר לפסוק על פירות כשער הזול (דהיינו שראובן נותן כעת לשמעון כסף, ואומר לו תן לי כך וכך חיטים לפי שער הזול, גם אם בשעת הנתינה כבר יתייקר השער), וזאת בתנאי ש"יש לו", דהיינו שבשעת הפסיקה (הסיכום) יש למוכר פירות (שאז, מכיוון שהיה המוכר יכול לתת כעת, כאילו נתן). רבא מחדש, שלאו דווקא צריך שיהיה למוכר בפועל, אלא גם אם "יצא השער", דהיינו שבסכום הניתן כעת ניתן להשיג פירות כאלה בכל מקום, ג"כ מועיל. ומקשה רש"י על כך, הרי היתר זה של "יצא השער", הוא משנה מפורשת להלן בדף עב ע"ב, כפי שהובהר לעיל מספר פעמים. מתרץ רש"י, שהחידוש של רבא הוא לאפוקי ממי שסובר להלן בדף עב ע"ב, שלצורך ההיתר של "יצא השער" לא די בסתם שער שבשוק, אלא צריך שער שהוא יציב יותר, כלומר ארוך יותר (שהוא שער הנוצר כאשר בעלי בתים פותחים אוצרותיהם, ובאו ספינות בנהר למכור תבואה), קמ"ל רבא, שאין זה כך, אלא כיוון שיש כעת שער קבוע וניתן להשיג במעות חיטים, הרי זה כאילו החיטים ישנן בעין, ואין צריך שהשער יהיה קבוע לאורך זמן.

סג, ב, מאי טעמא אמרו רבנן וכו' שקיל טיבותך וכו'

לכאורה, כוונת רבה ורב יוסף היא להדגיש, שהטעם להיתר ד"יצא השער", אינו נעוץ בכך שהמוכר יכול להשיג חיטים וכך כאילו יש למוכר, אלא בכך שהלוקח יכול להשיג חיטים. אמנם בדברי רבא לעיל ("מה לי דמיהן מה לי הן", וכפי שביאר שם רש"י) משמע שסיבת ההיתר תלויה במוכר, שמכיוון שהמוכר יכול היה להשיג חיטים במעות שקיבל, הרי זה כאילו "יש לו". וכך ביאר רש"י במספר מקומות בסוגיה (כגון בדף סב ע"ב, בד"ה יש לזה ובד"ה מתניתין בבא לחוב). 

אמנם הבית יוסף בתחילת סימן קעה, בביאורו לעניין יצא השער, מאחד את הדעות, ומבאר שגם לפי רבה ורב יוסף, עיקר הטעם אינו משום הלוקח (כי מה משנה אם הלוקח יכול היה להשיג במקום אחר), אלא גם לשיטתם הכול סובב סביב המוכר, עיין שם ב"הגהות והערות".

סד, א, בעישורייתא וחומשייתא

כלומר אם הסכום העודף, הוא סכום שמתחלק לחמש, או לעשר, יש להניח שהעודף מקורו בטעות, ולכן יש להחזיר.

על פי רש"י, כפי שמבאר אותו הרש"ש, ההסבר בזה הוא כך: בימיהם, היו מונים מטבעות בקבוצות של חמש (או בקבוצות של עשר). דהיינו, כשאדם מונה מעות, הוא סופר "אחת שתים שלוש ארבע חמש", וכשמגיע לחמש, הוא אומר "אחת", כלומר יש לי קבוצה אחת של חמש. ולאחר מכן הוא סופר שוב "אחת שתים שלוש ארבע חמש", ואומר "שתים", כלומר יש לי שתי קבוצות של חמש, וכך הלאה, ולבסוף הוא אומר "יש לי כך וכך קבוצות של חמש". ובצורה כזו של מניין, אדם יכול לטעות במספר הקבוצות (כגון שפעם אחת יגיד "שבע קבוצות", ובפועל יש כבר שמונה, והוא טועה כי שכח שכבר אמר מספר זה קודם), אך לא שכיח שיטעה במניין היחידים, כי כשסופר "אחד שתים שלוש ארבע חמש" הספירה היא ברצף ומדוע שיטעה.

[ועיין ברא"ש בסימן יב, שכל זה דווקא בסתמא, אך אם בא ואומר "טעיתי", יש להאמין לו]. 

סד, א, האי מאן דיהיב זוזי וכו'

כלומר אדם נותן כסף לגנן כעת, כדי שיתן לו דלועים לאחר זמן, וסיכמו שהדלועים שהמוכר יתן יהיו דלועים גדולים (של אמה, "גרמידי"), בעוד שעל פי השער הרגיל, הכסף שהקונה נותן כעת מספיק לדלועים קטנים יותר (של "זרת", שהוא חצי אמה). ויש בזה חשש ריבית, שהרי מוזיל לו בעד הקדמת המעות, ולכן אסור לעשות כן אלא אם כן מתקיימים ההיתרים של "יש לו" וכו' כמבואר לעיל (וגם כאן, ההיתר של "יש לו" מתקיים אם יש כבר למוכר בשעת הסיכום דלועים גדולים -רש"י, ועיין ריטב"א).

סד, א, מה שעזי חולבות וכו'

לכאורה היסוד המבואר כאן הוא, שאם הסיכון מוטל גם על נותן המעות (כמו כאן, שייתכן שיוציאו העזים מעט חלב), אין בעיית ריבית. ולכאורה קשה, אם כן מדוע אסור לפסוק על הפירות (כפי שבואר לעיל מספר פעמים, שאסור ליתן מעות כעת, ולסכם שהתמורה תינתן בעתיד לפי השער של עכשיו, וטעם האיסור הוא שמא בשעת נתינת הסחורה יתייקר השער, ונמצא שנותן המעות מקבל יותר, ולכן אסור אא"כ "יש לו" או ש"יצא השער", הכול כמבואר לעיל), הרי בכל פסיקה על הפירות, כשם שיש סיכוי שהשער יעלה (וכך נותן המעות ירוויח מהפסיקה לפי השער של עכשיו) כך גם יש סיכוי שהשער יירד (וכך נותן המעות יפסיד מהפסיקה לפי השער של עכשיו), ואם כן הסיכון מוטל גם על נותן המעות, ומדוע אסור?

שאלה זו מקשה הגרעק"א בחידושיו על דף עב ע"ב (במשנה), והוא מתרץ, שבפסיקה על הפירות החמירו יותר, שכן הפירות אינם נמצאים כלל אצל המוכר בשעת הסיכום (כי אם יש פירות בשעת הפסיקה, כבר בואר לעיל שאין איסור פסיקה, וזהו ההיתר הידוע כ"יש לו"), ונמצא שבשעת מתן המעות אין על מה שיחול הקניין, כך שנתינת המעות קרובה יותר להגדרת "הלוואה". מה שאין כן כאן בעזים, אמנם החלב אינו נמצא, אך מכיוון שהוא יגיע בוודאי, נמצא שהמעות קונות (לעניין חלות "מי שפרע"), כך שנתינת המעות רחוקה יותר מהגדרת "הלוואה", ומקילים יותר. אך הגרעק"א נשאר על כך בקושיה מדברי הרשב"א, שנראה מהם שהחלב וכו' נחשב כ"דבר שלא בא לעולם", ואם כן הדרא קושיה לדוכתא.

סד, א, מה שעזי וכו' דממילא קא רבו

כלומר ה"בסיס" לחלב, שהוא הבהמה, קיים ועומד, והחלב מתרבה מאליו בתוך הבהמה. ובכל זאת אין אנו אומרים שנחשב הדבר כ"יש לו". ואם כן הוא הדין גם בדלועים, אין אומרים שנחשב שיש לו דלועים גדולים, ע"י זה שהבסיס להם קיים (הדלועים הקטנים).

סד, א - סד, ב, ארבעה זוזי אחביתא דחמרא וכו' כיוון דמקבל עליה זולא וכו'

לפי תוספות בסוף עמוד א (בפירושו הראשון) מדובר בחבית הנמצאת לפנינו, והלוקח אף משך אותה וקנה אותה, אך התנה עם המוכר, שאם החבית תחמיץ, לא יחול המקח והמוכר יחזיר את המעות. אמנם לכל עניין אחר המקח חל כרגיל, ואם ישתנה המחיר בעתיד, בין ליוקר בין לזול, מה שיקבע יהיה השער של עכשיו ולא השער העתידי.   

במקרה כזה, חשבה הגמ' תחילה לאסור, שהרי אם יתייקר היין ירוויח הלוקח ונמצא שקיבל יותר בעד מהמעות שנתן. ואף על פי שהחבית כבר שלו ברגע המשיכה, ואם כן אין כאן כלל ריבית (שהרי מה שהתייקר הוא היין שלו, שכבר קנה אותו), מכל מקום מכיוון שלא נטל על עצמו את סיכון ההחמצה, אין כאן מכר ממש אלא "הלוואה מוסוית" (שאילו היו רואים זאת שני הצדדים כמכר ממש, מדוע נטל על עצמו המוכר סיכון כזה, הרי החבית כבר של הלוקח והוא זה שצריך לישא באחריות).

אך למסקנת הגמ', מכיוון שנותן המעות גם הוא לוקח סיכון (שמא תוזל החבית, ונמצא ששילם יותר כסף, כי קבעו שהשער העכשווי הוא שיקבע), נחשב הדבר כמכירה אמיתית ולא כ"הלוואה  

ומה שבואר לעיל מספר פעמים, שאסור "לפסוק על הפירות", מחשש שמא יקבל בסוף כשער היוקר ונמצא שיש ריבית, (דהיינו, שאסור ללוקח ליתן מעות כעת כשהסחורה איננה אצל המוכר, ולסכם שכאשר תהיה למוכר הסחורה, יקבל אותה הלוקח לפי השער של עכשיו, וטעם האיסור הוא, שמא בשעת נתינת הסחורה יתייקר השער, ונמצא שנותן המעות מקבל יותר), ואין מתירים זאת, אע"פ שגם כאן הלוקח נוטל סיכון שמא יוזל השער, כבר ביארנו בעמוד א', ששם מחמירים יותר, משום שהסחורה איננה בעולם, כך שהמעות מוגדרות יותר כ"הלוואה", מה שאין כן כאן במקרה של הגמ', היין נמצא בעולם, ולכן לא החמירו אלא באופן שהסיכונים נוטים מאוד לטובת נותן המעות וכו' כמבואר כאן.
 
סד, ב, אבל הלווהו, לא

כלומר אין אסור אלא א"כ הייתה כאן ריבית קצוצה, דהיינו שהתנו בפירוש.

["ריבית קצוצה", שהמלווה פוסק אותה עם הלווה כתנאי, היא הריבית האסורה מהתורה, ואילו כל ריבית אחרת אסורה מדרבנן. אלא שנחלקו הפוסקים, שיש אומרים שכדי שיתקיים "ריבית קצוצה" צריך שהתנאי יהיה דווקא בשעת ההלוואה, ויש אומרים שגם לאחר מכן, אם המלווה מאריך את זמן הפירעון ללווה ותמורת זאת קובעים תשלום ריבית, נחשב הדבר לריבית קצוצה. ומדברי רש"י כאן, שכתב "ומתניתין, בדקצץ ליה, או בשעת מתן מעות או לאחר כן", מדייקים שמחמיר כדעה השניה, עיין טור ובית יוסף סימן קסו].

סד, ב, עבדא נהום כריסיה וכו'

כלומר אמנם עשיתי בעבד מלאכה, אך גם נתתי לו מזון, וה"נזק" שגרמתי בכך שהעבדתי אותו, מתקזז עם המזון שנתתי לו. 

על כך שואלת הגמ', שמא דברים אלה נכונים רק בעבד ששמו דארו, שעבודתו מועטה (עיין כאן רש"י), אך לא בכל עבד. עונה הגמ', שבכל עבד כך הוא הדבר, שאין נזק בהעבדתו, אלא להיפך, נוח לו לאדון שהעבד יעשה מלאכה ולא יתבטל, כי הבטלה מקלקלתו, ולכן "התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה, פטור". אמנם יש להוסיף, שכל זה אם התוקף עשה כך בשעה שהאדון אינו צריך כעת את העבד למלאכה, עיין ב"ק צז ע"א ושו"ע חו"מ שסג, ד.

סה, א, האי מאן דמסיק זוזי (צ"ל: זוזא) דריביתא וכו'

פירוש: ראובן הלווה לשמעון בריבית, באיסור, ושיעור הריבית הוא זוז. לאחר מכן סיכמו ביניהם, שבמקום ששמעון יתן לו זוז, הוא יתן לו חטים. אלא שלפי השווי הרגיל, זוז עולה ארבע סאים, ובכל זאת סיכמו שיתן לו חמש סאים.

כעת באים בית דין להוציא מראובן את הריבית, שהרי הלכה כרבי אלעזר, שריבית קצוצה יוצאה בדיינים. והשאלה היא האם הם מוציאים ממנו זוז, או זוז ורבע (שהרי מצד אחד שיעור הריבית שקצבו ביניהם ראובן ושמעון, הוא זוז, ומבחינתם הם רואים את הסאה הנוספת כהוזלה של שמעון לראובן), אך מצד שני, החיטים שקיבל בעד זוז זה שסוכם ביניהם, שווים יותר מזוז. רבא מכריע, שישלם את כל החמש סאים (או זוז ורבע), וכך נפסק בשו"ע סימן קסא סעיף י.

ועיין בשיטמ"ק בשם רמב"ן, וכן ב"דברי סופרים" על הלכות ריבית, תוספת הסבר (שם מבואר שהסיבה שמוציאים את הכול, היא שאם נוציא רק ד' סאים, השווים זוז, כשיעור הקציצה, לא תהיה זו "השבה מעלייתא", כי כשמכריחים אדם לשלם הריבית, מכריחים אותו לשלם הכול: "דודאי אין כאן נשך אלא כפי מה שקצץ עמו, אלא דחיוב השבה דריבית הוא לא רק דצריך להשיב כמה שהלווה ננשך, רק דצריך למחות את כל הרושם שנעשה ע"י הריבית, ואם יחזיר ד' מידות, וישאר בידו אחת, והוא נהנה מכוח הריבית, לאו השבה מעלייתא היא".  
 
סה, א, האי מאן דמסיק ארבעה זוזי וכו' ויהיב ליה גלימא וכו'

ראובן הלווה לשמעון בריבית, באיסור, ושיעור הריבית הוא ארבעה דינרים. ונתן לו שמעון, במקום ארבעה דינרים, גלימה ששווה ארבעה דינרים. כעת באים בית דין להוציא מראובן את הריבית, והשאלה היא האם יכולים לכוף אותו לתת את הגלימה עצמה, או שיכול להחזיק בגלימה ולומר אשיב ארבעה דינרים. מסקנת רבא היא, וכך נפסק בשו"ע, שצריך להחזיר הגלימה, אך זהו הדין דווקא בגלימה, היא דבר הנראה, ויאמרו אנשים שנהנה מריבית, אך בשאר דברים יכול להשאיר הדבר לעצמו לתת כסף. וכך נפסק בשו"ע יו"ד קסא, י, ונימוקו הוא "שהמקח קיים, אע"פ שנעשה באיסור" (כלומר הגלימה קנויה לראובן, וכל מה שמוציאים ממנו הוא את שיעור הממון שנלקח כריבית אך לא את המקח עצמו).

סה, א, האי מאן דמסיק תריסר וכו'

ראובן הלווה לשמעון בריבית, באיסור, ושיעור הריבית הוא שנים עשר דינר. במקום ששמעון יחזיר שנים עשר דינר, הוא נתן לראובן לגור בחצרו לזמן מה. והנה, הם סיכמו ביניהם שהמגורים בחצר יהיו במקום שנים עשר הזוזים, אך בפועל מגורים לזמן כזה שווים בשוק עשרה זוזים. כאשר בית דין באים להוציא מראובן את הריבית, השאלה היא האם יוציאו ממנו עשרה זוזים או שנים עשר זוזים. רבא פוסק, שבית דין מוציאים ממנו שנים עשר זוזים, כי סוף סוף כך ראו זאת ביניהם.

ועיין בט"ז (קסא סק"ו), שלאו דווקא בשכירות כך הוא, אלא גם בחפצים (שאם נתן לו חפץ תמורת השנים עשר, ובפועל החפץ שווה עשר, מוציאים ממנו שנים עשר, שזהו שיעור הקציצה).

[נמצא שרבא מחמיר תמיד, שבין אם הקציצה יותר משווי השוק של החפץ שנתקבל, ובין אם הקציצה שווה פחות, תמיד גובים לפי המרובה].

סה, א, ולימא ליה כי אגרא הכי וכו'

כלומר הגמ' מקשה, שהמלווה יטען, אילו הייתי יודע שבי"ד יוציאו ממני וכו', לא הייתי מתרצה להחשיב את מחיר המגורים בשתים עשרה, אלא בעשר.

סה, א, משנה, מרבים על השכר

עד עתה עסקנו בריבית של "פסיקה על הפירות", דהיינו החשש היה שהקונה מרוויח ריבית (כי נותן כסף עכשיו על סחורה עתידית, וייתכן שעד שתהיה הסחורה, היא תתייקר, וכך מקבל יותר כסף מהמעות שנתן, בעד הקדמת מעותיו). וכבר ראינו שחשש זה ניתן לפתור על ידי היתרי "יש לו" או "יצא השער". אך משנה זו בדף סה, עוסקת בשאלה אחרת, והיא, החשש שהמוכר ירוויח ריבית, וביאור המשנה הוא כך: 

כאשר המוכר אומר לקונה, שבפניו עומדות שתי אפשרויות: לתת כסף כעת, ואז המחיר יהיה כך וכך, או לתת כסף מאוחר יותר, ואז המחיר יהיה גבוה יותר, אזי, אם הקונה יבחר באפשרות השניה, נמצא שיש כאן הלוואה עם ריבית, שהרי כשהמוכר מסכים להשהות את המעות ביד הקונה ולא לקבל ממנו כסף מיד, הוא למעשה מלווה את הכסף לקונה, והוא מרוויח שכתוצאה מכך הקונה משלם יותר, וזוהי הריבית.
 
אומרת על כך המשנה (לפי ביאור הגמ'), שאכן במכר, דבר כזה יהיה אסור, אך בשכירות (דהיינו שאין כאן מוכר וקונה אלא שוכר ומשכיר, ולשוכר יש ברירה לשלם כעת, ואז המחיר יהיה זול, או לשלם בסוף השכירות והמחיר יהיה יקר), אין בעיית ריבית. והטעם הוא, שאין מחשיבים את השהיית התשלום להלוואה אלא כאשר המצב הרגיל הוא תשלום עכשיו (שאז, הסכמת המוכר להשהיית התשלום נחשבת הלוואה), אך בשכירות, המצב הרגיל הוא תשלום לבסוף (כפי שהגמ' לומדת להלן מפסוק), ולכן אין כאן הלוואה, וכשאין הלוואה אין "ריבית". 

[והקשה הקהילות יעקב בסימן מו, אם כך, מדוע לא מתעוררת בעיה הפוכה, של ריבית מאת המשכיר לשוכר, כאשר השוכר בוחר באפשרות לשלם עכשיו, מחיר זול? הרי אם החובה חלה רק בסוף, נמצא שכאשר השוכר מקדים מעות, יש כאן כעין הלוואה (מהשוכר למשכיר), שהשוכר מרוויח ממנה (שהוא משלם בזול יותר). ותירץ, שגם אם החובה חלה בסוף, אין התשלום כעת נחשב כהלוואה, אלא כקנייה מראש של כל השכירות, עיין שם].  

סה, א, טרשא שרי

כלומר כל הבעיה במשנה היא דווקא כשמפרש שני מחירים (אם תיתן לי כעת במזומן, התשלום יהיה זול, ואם תיתן לי מאוחר יותר, תשלם יותר), אך אם מציב לו רק את האפשרות של תשלום מאוחר ונוקב בסכום, אין איסור. אמנם עיין תוס' לעיל סג ע"ב ד"ה ואמר, שאם יש לדבר מחיר קבוע בשוק (והמוכר נוקב במחיר גבוה יותר, יחד עם העובדה שהוא מאפשר לשלם מאוחר יותר), שוב יש כאן איסור, עיין שם.  

עיונים וביאורים נוספים לפרק זה נשלים אי"ה בבוא העת. 

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;