דברי תורה לפרשת קורח


ויקח קרח (טז, א)- ישנן ג' פרשיות סמוכות זו לזו, ששמותיהן מורכבים משלוש אותיות, ובכל אחת מהן  מצויה האות קו"ף: קרח, חקת, בלק. בפרשת קרח, הקו"ף היא בתחילת המילה, בפרשת חקת, הקו"ף היא באמצע המילה, ובפרשת בלק, הקו"ף היא בסוף המילה.  

שמעתי ביאור לעניין זה בשם המהר"ל- האות קו"ף מסמלת "קדושה". אצל קרח, שהיה בתחילתו כשר ונתקלקל לאחר מכן, הקו"ף מופיעה בהתחלה, להורות שהיה כשר בתחילתו בלבד. בפרשת "חקת", העוסקת בעניין טהרת טמא מת ע"י אפר פרה אדומה, הקו"ף היא באמצע, שכן הסדר הוא שבתחילה יש טומאה (האדם שנטמא במת), לאחר מכן מגיעה טהרה (ע"י אפר הפרה) ולבסוף שוב טומאה (כי העוסקים בפרה נטמאים שוב עד הערב), לכן הקו"ף היא באמצע. לגבי בלק, כידוע היה רשע, אך יצאה ממנו רות המואביה, שהייתה כשרה, לכן הקו"ף בסוף...

*
ויקח קרח (טז, א)- על פי אבן עזרא, כל מאורע זה אירע בזמן שנתחלפו הבכורים ונכנסו תחתיהם הלויים, והיה הערעור על משה רבינו משום שחשבו שעשה כך מדעתו, לתת גדולה לאחיו.

אמנם לפי זה אין הפרשיות כסדרן (שהרי החלפת הבכורים בלויים קדמה למאורעות המתוארים בפרשיות הקודמות לקורח). ואכן, הרמב"ן מעיר על דברי האבן עזרא, "וזה מדעתו של רבי אברהם (=אבן עזרא) שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה, לרצונו (=כלומר האבן עזרא משתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה לפי שיקול דעתו, גם כשאין מקור מוסמך לכך)".

אך הרמב"ן מוסיף שהוא עצמו חולק על כך- "וכבר כתבתי, כי על דעתי כל התורה כסדר, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, וגם שם, לצורך עניין ולטעם נכון. אבל (=אלא) היה הדבר הזה במדבר פארן, בקדש ברנע, אחר מעשה המרגלים".
*
ואון בן פלת בני ראובן (טז, א) - במסכת סנהדרין דף קט ע"ב מספרת הגמ' שאון בן פלת ניצל בסופו של דבר מן המחלוקת ומגורל האחרים, בזכות אשתו, ששכנעה אותו שאין לו סיבה להכניס את ראשו למחלוקת, וכך אמרה לו- בין אם קורח יהיה המנהיג ובין אם משה יהיה המנהיג, אתה בכל מקרה לא תהיה המנהיג, ואיזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה ("אמר רב, און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה, מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבא, אנת תלמידא"). וממשיכה הגמ' שענה לה און בן פלת, צודקת את, אך כבר נמניתי עמם ואיני יכול להשתמט. לבסוף מילטה אותו אשתו ע"י כך שעמדה בפתח האוהל כששערה סתור, וכל מי שהגיע היה מנוע מלהיכנס, עד שעזבו את המקום וכך ניצל מאש המחלוקת.

ממשיכה הגמ' ודורשת, שעל אשה זו נאמר במשלי (י"ד) "חכמות נשים בנתה ביתה". ועוד דורשת הגמ' (קודם לכן) דרשה הקשורה לשמו של און בן פלת: "פלת - שנעשו לו פלאות. בן ראובן - בן שראה והבין".

ויש לכאורה כמה תמיהות בגמ' זו:

ראשית, מה פשר השבח הגדול שחולקת הגמ' לאשת און ("חכמת נשים בנתה ביתה"), הרי בסך הכול טענתה הייתה טענה פשוטה, כמבואר (ואם בגלל ההמשך, שישבה בפתח הבית כששערה סתור וכו', וכי זוהי "חכמת נשים"? הרי הפסוק המתייחס לחכמת נשים מן הסתם מתכוון ליכולותיה המיוחדות של האשה, עינה המיוחדת, רגישויותיה וכד').

שנית, מה פשר דרשת הגמ' "פלת - שנעשו לו פלאות"? וכי נעשו עמו פלאות, הרי אשתו הצילתו בטיעון פשוט.

שלישית, מה פשר הדרשה "בן שראה והבין", הרי לפי הגמ' הנ"ל, סיבת פרישתו מן המחלוקת לא הייתה שהבין את טעותם של עדת קורח, אלא סיבה אנוכית, שבכל מקרה הוא לא יהיה המנהיג וכו'.


ונראה ליישב כך: הרב דסלר, במכתב מאליהו חלק ד' עמ' 305-306, מקשה על כל עניין קורח, כיצד יכלו קורח ועדתו לטעון טיעוני הבל, דוגמת הטענה שטוב היה להם במצרים וכו'?! וכי לא ראו שמדובר בטיעוני שטות? ומתרץ, שכאשר אדם מונע על ידי תאווה, תאווה זו סותמת את עיניו ומוחו, וכל טיעון הבל ושטות "משכנע" אותו ומקים בעיניו תירוץ לרצונו ותאוותו (הוא מביא על כך משל נפלא בשועל ואריה מאת רב האי גאון, עיין שם, ואין כאן המקום להאריך).

ולפי זה ניתן להסביר את דברי הגמ' לעיל היטב:

ברור, שמטבע הדברים און בן פלת לא נכנס לביתו כשהוא אומר במפורש "אני חפץ בכבוד". הוא כיסה את תאוותו זו בטיעונים עקרוניים וחשובים- "כי כל העדה כולם קדושים" וכו'. אשתו היא שזיהתה בפיקחותה, בזכות אותה "חכמת הנשים" שהייתה בה, שמתחת לכל הטיעונים העקרוניים והנעלים, עומדת למעשה תאוות כבוד פשוטה. והייתה לה התבונה שלא להתפתות, כפי שמן הסתם היו נכשלים רבים, לנסות לשכנע אותו בטיעונים נגדיים חשובים אודות גדלות הקב"ה וגדלות משה רבינו וכו'. כל ניסיון כזה לא היה מועיל במאומה, שהרי הוא הונע על ידי תאוות הכבוד, שסתמה את עיניו ומוחו (כדברי הרב דסלר הנ"ל). אשתו בפקחותה ידעה לזהות את המניע האמיתי שלו, וממילא לומר לו בפשטות- כבוד לא יצמח עבורך כתוצאה ממחלוקת זו. כשהוסרה ממנו תאווה זו, על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם.

כעת מובן מה הייתה "חכמת הנשים" שלה, כמבואר. ומובן גם מהם ה"פלאי פלאות" שנעשו לאון בן פלת- שאשתו, ברגע האמת, לא התפתתה להתווכח אתו, או להסביר לו מדוע משה הוא הראוי (כפי שהיה עושה כל "גבר" שאין לו חכמת נשים..), אלא ידעה מה לומר, וכיצד להצילו. וכן מובן מדוע הוא נקרא "בן שראה והבין", כי אע"פ שבתחילה נזקק לטיעון אנוכי כמו שהציגה לו, מכל מקום לאחר טיעון זה, כשסרה תאוות הכבוד, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שכל טיעוניו מלכתחילה היו טיעוני הבל.
*

(המשך-) עוד בעניין חכמתה של אשת און בן פלת- כאמור לעיל, אחת השאלות על דברי חז"ל הינה, מה ראו לשבח כל כך את אשת און בן פלת, הרי טענתה הייתה בסך הכול טענה פשוטה ובסיסית.

 

במענה לכך ראיתי הסבר בשם הגר"ח שמואלביץ, שאמנם נכון שהייתה זו טענה פשוטה של שכל ישר בלבד, אבל בשעה של סערה ציבורית, שבה כל אדם מתלהם, "זורק ססמאות" ונוהה בלהט אחרי קבוצות או המונים אחרים, בשעה כזו השמירה על השכל הישר והנכון נחשבת אף היא למעלה שאינה מובנת מאליה.   

*
וישמע משה ויפול על פניו (טז, ד)- רק משה נפל ולא אהרן. וכפי שכתב הרמב"ן "ויפול על פניו, ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש ומודה שמעלת קורח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך".
*

ויקהלו על משה ועל אהרן (טז, ג)- הביקורת של העם על משה ואהרן מתוארת גם בספר תהלים (קו, טז), שם נאמר "ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה'". ושמעתי הסבר נאה על כך בשם ר' נפתלי מרופשיץ: נגד משה, שנטה את אהלו מחוץ למחנה, העלו את הטענה שעליו להיות מעורב יותר עם הבריות ועם הקהל וכו'. ונגד אהרן, שהיה מעורב עם העם ואוהב את הבריות וכו', טענו להיפך, שאין זה ראוי, ועליו להיות "קדוש ה'", ואין זה נאה למנהיג רוחני להיות מעורב כך עם הבריות (וזהו "ויקנאו למשה- במחנה", שטענו שצריך להיות יותר במחנה ולחדול מלנטוע אהלו מחוץ למחנה, ו"לאהרן- קדוש ה'", נגד אהרן טענו שהוא מעורב מדי בקהל ועליו להיות פרוש יותר. וכך באמת דרכם של אנשי קהילה, שכשהם מחפשים למצוא טענות נגד הרב, הטענות יימצאו תמיד- אם הרב מעורב עם הבריות ומעורה בענייני הקהל, יטענו שאין זה ראוי, ועליו להיות פרוש בקדושה וכו'. ואם יהיה נבדל מהם, יטענו שרב צריך להיות עם קהילתו. 


ושימו עליהן קטורת (טז, ז)- בכל מקום שנאמר בתורה קטורת, מתרגם האונקלוס "קטורת בוסמין", וכאן כתב רק "קטורת". מבאר הרמב"ן, שהאונקלוס סבר שקטורת זו לא הייתה מאותם החומרים של הקטורת שבבית המקדש אלא דבר אחר. תירוץ אחר אומר הרמב"ן, "ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטורת להוסיף בו 'בוסמין', רק בהיעשות עניינו במצווה".
*
ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה (יז, יא)- בפסוק זה מצווה משה את אהרן שקודם יתן האש ואז ירוץ אל העדה (שכך הוא הסדר בפסוק- "ותן עליה אש... והולך מהרה על העדה"). ואילו כשאהרן עושה את המעשה בפועל, נאמר להיפך- "וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת", היינו, קודם רץ אל העם ורק אח"כ הקטיר.

מבאר הנצי"ב בהעמק דבר, שמשה ציווה להקטיר בתוך המשכן, כדי שלא לעבור איסור כרת של מקטיר קטורת בחוץ (ואמנם כאן נעשה הדבר לצורך פיקוח נפש, אך עדיף למעט האיסור), ולכן רצה שאהרן יקטיר בפנים ואז יוציא את הקטורת החוצה אל העם (ואמנם גם זה אסור, אך אין זה איסור כרת). אך אהרן לא רצה להקטיר בפנים, משום שכל זמן שהיה בפנים ולא התחילה המגפה, אמר בלבו שמא לא אוצרך לכל זה, כי יתכפר לעם גם בלי הקטורת, שישמע ה' תפילתם. לכן רץ קודם אל העם, ורק כשראה שהתחיל הנגף, אז בלית ברירה הקטיר את הקטורת (בחוץ, היכן שהיה כשהתחיל הנגף).

ומוסיף הנצי"ב בהרחב דבר, שמחשבון זה של אהרן ניתן ללמוד שאם ישנן שתי ברירות בפני האדם- האחת, לעבור איסור קל במצב של ספק פיקוח נפש, והשניה, לעבור איסור חמור במצב של ודאי פיקוח נפש, עדיפה האפשרות השניה, שהרי כך רואים ממעשה אהרן, שהעדיף לעבור על איסור כרת (הקטרה בחוץ) במצב של ודאי פיקוח נפש (בראותו שהחל הנגף בעם), מאשר לעבור על איסור קל במקום של ספק פיקוח נפש.

ובלשון ההרחב דבר- "מזה יש ללמוד ביום טוב שחל בערב שבת, ובשבת יהיה עניין סכנת נפשות, ונצרך לעשות מלאכה ביום טוב או בשבת משום פיקוח נפש, אם ברור שתהיה הסכנה בשבת, יותר טוב להקדים המלאכה ביום טוב, דקיל משבת, ואם אין הדבר ברור, יותר טוב להשהות, וכשתבוא הסכנה אז יחללו שבת קודש מפני פיקוח נפש".
*
אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' (יח, טו)- ראה מה שביארנו בפרשת במדבר בעניין פדיון הבן, ושייך גם לכאן.
*
(הפטרה)- הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר- שמואל אומר כאן אל העם, על אף שהיום קציר חטים, והמטר אינו אמור לרדת, תראו שאוריד בתפילתי "קולות ומטר".


מה הייתה מטרת שמואל בעשותו כן? רש"י מפרש, שבתגובה לבקשת בני ישראל למלך בשר ודם שיוביל אותם, רצה שמואל להראות לבני ישראל, שכוחו ע"י תפילתו, רב יותר מכל מלך בשר ודם שהם מבקשים להם, והראיה, שמסוגל באמצעות תפילתו להוריד גשם ביום קיץ. וממילא, לא כהוגן עשו כששאלו מלך בחיי שמואל.

ואילו על פי מצודת דוד, מטרת המעשה הייתה זו- בני ישראל חשבו בליבם שכנראה בקשתם למלך בשר ודם הייתה כהוגן, והראיה, שהקב"ה נענה להם ושלח להם מלך (את שאול). נגד מחשבה זו בא שמואל והוכיח, שפעמים שהקב"ה נענה לבקשות האדם אף אם אין הן ראויות, והראיה, שע"י תפילתו הוריד הקב"ה גשם ביום קיץ, שאין צורך בו וסימן קללה הוא.





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;