דברי תורה לפרשת שלח

 

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז) - מבאר רש"י (על פי חז"ל במס' סוטה דף לד), שהתפלל עליו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". ומקשים המפרשים, מדוע לא התפלל גם על כלב?  

יש מפרשים שעל יהושע חשש משה יותר, כיוון שהיה תלמידו, ולכן הגנאי העלול להיגרם מקלקול יהושע יהיה גדול הרבה יותר, כי יתלו שמשה חינכו לכך (מהר"ל בגור אריה, כלי יקר).

תירוץ אחר (מובא בכלי יקר הנ"ל כתירוץ נוסף, וכן בתורה תמימה)- על יהושע חשש משה יותר, לפי שהיה יהושע משבט אפרים שבא מיוסף, וחשש משה שיילך בדרך יוסף, שהביא דיבת אחיו רעה (וממשיך הכלי יקר, שלכאורה לפי זה היה צריך להתפלל גם על גדי בן סוסי שהיה משבט מנשה, ומתרץ, שמשה חשב בדעתו שאם שבט אפרים, החשוב יותר, לא יוציא דבה, גם מנשה יילך בעקבותיו, ועיין שם תירוץ נוסף, ועוד בתורה תמימה)

הרב יעקב קמנצקי מתרץ (מובא בספר "אמת ליעקב") "ואפשר שסבר משה, שכלב שהיה נשוי לאשה צדקת כמו מרים הנביאה, בטח לא יתפס בעצת מרגלים ואינו זקוק לברכה".

הגר"ח קנייבסקי, בספר "טעמא דקרא", מתרץ באופן אחר: על הפסוק "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" מתרגם יונתן בן עוזיאל "וכדי חמא משה ענותנותיה, קרא משה להושע בר נון יהושע" (פירוש מילולי: כשראה משה את ענוותנותו, קרא לו יהושע). דהיינו, כאשר ראה משה את ענוות יהושע, הוא חשש שתכונה זו תביא אותו להיגרר אחר דעת המרגלים ולבטל דעתו מפני דעתם, שהרי היו מחשובי הדור, ולכן התפלל כדי לחזקו. וממילא מתורצת השאלה, מדוע התפלל דווקא על יהושע ולא על כלב. 

[יש מסבירים את דברי התרגום הנ"ל ("כדי חמא משה ענוותנותיה") בדרך הפוכה, שדווקא הענווה שהייתה ביהושע הצילתו מחטא המרגלים, ולכן התפלל משה דווקא עליו ולא על האחרים, כי לא ניתן להתפלל על אדם בעניינים הקשורים לבחירתו האישית, אלא אם כן באותו אדם כבר יש את השורש בעצמו, ולכן דווקא ביהושע, כיוון שכבר בעצמו הייתה לו מידת הענווה, היה שייך להתפלל עליו - בדרך זו הולך למשל הרב שרגא גרוסברד בספרו דעת שרגא]  

ולפי הסבר הגר"ח הנ"ל ראיתי שמיישבים, מדוע הוסיף לו את האות יו"ד: האות יו"ד מסמלת את ה"אני" (כי כל מילה שמוסיפים לה יו"ד בסופה, הופכת להתייחס למדבר עצמו, כמו "של - שלי"), ויהושע, שהיה עניו מאוד, היה זקוק לחיזוק ה"אני", שלא יבטל דעתו מפני שאר המרגלים (על פי מנחת יהודה להרב יהודה גינזבורג).
*
המשך העניין הקודם- קושיה ידועה נוספת היא, אם התפלל משה "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", סימן הוא שראה מראש את בעיית המרגלים, ואם כן מדוע בכלל שלח אותם? כך מקשה התורה תמימה, ועיין בתירוצו. 
בפשטות יש ליישב, שמשה אכן היה מודע לכך שקיימת סכנת מרגלים, אך אין זו דרך נכונה להימנע מפעולה רק משום שיש בה סכנות, ולכן על אף שמשה היה מודע לסכנה, הוא לא נמנע מלשלוח

ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם (יג, לג)- ידועים דברי הרבי מנחם מנדל מקוצק (מובא ב"אמת ואמונה", אוסף של דברי תורה משמו), שאחד מחטאי המרגלים היה שהתבוננו כיצד הם נראים בעיני אחרים..
*
ועבדי כלב, עקב הייתה רוח אחרת עמו (יד, כד)- המפרשים שואלים, מדוע משבח כאן דווקא את כלב ולא את יהושע, הרי גם יהושע התנגד למרגלים (אמנם התירוץ הפשוט הוא שרק כלב היסה את העם, ולא יהושע, עיין אבן עזרא, אך עדיין קשה, איך ייתכן, שבפסוק שכל מטרתו להפריד בין החוטאים לבין מי שלא חטא, כמבואר בלשון הפסוק, יהושע לא יוזכר כלל, הרי סוף סוף גם הוא לא חטא).

אחד התירוצים לשאלה זו מבואר באור החיים. לפי האור החיים, יהושע ניצל בזכות תפילת משה עליו, מה שאין כן כלב, ולכן מציין הפסוק רק את כלב, כי הוא היחיד שעמד בפני החטא על אף שהיה לו פיתוי ועל אף שמשה לא התפלל עליו.

וממשיך האור החיים ומבאר לפי זה באופן מחודש את מילות הפסוק "עקב הייתה רוח אחרת עמו", שהביאור הוא כך: ליהושע, ע"י תפילת משה, לא היה אפילו פיתוי להיגרר למרגלים, אך לכלב כן היה פיתוי כזה, וכמעט שבא לידי עבירה. וזוהי ה"רוח אחרת" שהייתה בכלב, הרוח הרעה של החטא, שממנה השכיל כלב להינצל. ובלשון אור החיים:  

"שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים ,אף על פי כן זה היה לו סיבה, תפילת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים, לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה,ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות (סוטה לד:), והוא אומרו 'רוח אחרת עמו', ואף על פי כן 'וימלא אחרי', פירוש, השלים אחר רצונו יתברך... וזה הוא על דרך אמרם ז"ל (קידושין לט:), 'מי שבאה עבירה לידו וניצול הימנה, נותנין לו שכר כעושה מצווה', וזה אינו ביהושע, כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל, כי משה מנעו, ויש כח בתפילת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל ביראת ה', והבן".
*
ולא תתורו אחרי לבבכם (טו, לט)- שלמה המלך אומר בקהלת (יא, ט) "והלך בדרכי לבך". ואילו כאן בפסוק ישנה לכאורה הוראה הפוכה, "ולא תתורו אחרי לבבכם". מיישב הנצי"ב, שיש הבדל בין ללכת אחרי הלב לבין לתור אחרי הלב. "לתור" פירושו ללכת למקום אחר ולצאת מחוץ למסגרת, וזה אסרה תורה ("ולא תתורו"), אך ללכת אחרי הלב, זוהי חובה, שכל אדם ירגיש להיכן לבו נוטה, ויידע שזה תפקידו בעולם וינהג בהתאם. ובלשון הנצי"ב: 

"ונמצא פירוש והלך בדרכי לבך, לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין, זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמים, וגם בתורה עצמה אין דרך כל לימוד שווה, וגם במעשה המצוות איתא בפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב) 'אבוך במאי זהיר טפי'... וכן בגמילות חסדים אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול, איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו, או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת 'והלך בדרכי לבך, מה שלבו נמשך אחריו, ברור שמזלו חזי, כי זה עניין טוב לפי כח נפשו". [ממשיך הנצי"ב (וכך מבאר את דברי המדרש), שמצד שני עלינו להיזהר לא לתור אחרי הלב, דהיינו ללכת אחרי דברים האסורים על פי תורה, גם אם עושה כך לשם שמים]. 

בחלק ה"הרחב דבר", ממשיך הנצי"ב ומבאר לפי זה את לשון התנא בתחילת פרק שני דאבות -איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. כל מפרשי המשנה מבארים, ש"תפארת לו מן האדם" פירושו שמעשיו יהיו מקובלים על הבריות, אך הנצי"ב מפרש, ש"מן האדם" פירושו שהדברים יבואו מתוך האדם עצמו, שירגיש שלכך הוא מסוגל וראוי לפי טיבו. ובלשונו:

"ותפארת מן האדם, האדם שבא לבור, לו, היינו לפי טיב אותו אדם, איך שהוא יותר מוכשר, לתורה או לעבודה או לגמילות חסדים, כך יבור לו זה הדרך" [ולגבי "תפארת לעושיה" מפרש הנצי"ב, שהכוונה היא שאדם צריך להיזהר מדברי עבירה ודברים אסורים, שלעולם אינם תפארת לעושה, גם אם הוא מרגיש צורך לכך על פי טיבו וטבעו וגם אם הוא עושה זאת לשם שמים].

בעניין זה של הדרך האישית המתאימה לכל אחד ואחד, כתב הרב קוק, באורות התורה, ט, ו:

"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה, לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה להטעימם מנועם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר, הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם".

ועיין בהמשך דבריו, שמכריע כך גם לגבי השאלה אם ללמוד חכמות חול, ולגבי השאלה כמה משקל להקדיש לתורה וכמה למלאכה - הכול לפי טבע האדם, "ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;