דברי תורה לפרשת בהעלותך

 

וכי יגור אתכם גר, ועשה פסח לה', כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה (ט, יד)- ידועים דברי האור החיים (על פסוק זה), לפיהם גר יכול לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'"; כי על אף שהגיע מעם אחר, ואם כן הוא או אבותיו לא עבדו פיזית במצרים, מכל מקום דינו כישראל ויכול לומר "עבדים היינו וכו'" (והדבר כלול בפסוק האמור כאן- "וכי יגור אתכם גר, ועשה פסח לה' כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה", שיהיה שווה לגמרי לישראל). והדברים מובאים גם להלכה בשערי תשובה, סימן תעג ס"ק כז. 


והטעם לכך הוא, שיציאת מצרים הייתה בבחינת גאולה כללית לכל מושג ה"קדושה" (במצרים, הייתה הקדושה "כלואה" כביכול בתוך שערי טומאה, וביציאת מצרים "נגאלה" קדושה זו), והגר כעת נדבק אף הוא באותה קדושה שנגאלה ממצרים.  

ובלשון האור החיים: "ויציאתנו ממצרים הייתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה, היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים הייתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים, ואם חס וחלילה היה כללות הקדושה נטבע, אין תרופה לענפים, כי הכול הולך אחר העיקר, והצלת העיקר נוגעת גם לענפים".

[ועל פי זה ראיתי מבארים (ספר "גם אני אודך" לגר"י רוט), מדוע לוויים יכולים לומר "עבדים היינו" אע"פ ששבט לוי לא היה בשעבוד מצרים].
*
וביום הקים את המשכן כיסה הענן את המשכן (ט, טו)-
ממה שנאמר "ביום הקים" מדייקת הגמ' במס' שבועות דף טו ע"ב, שאין בניין (=בניית) בית המקדש בלילה (כלשון הגמ' שם, "ביום מקימו, בלילה אין מקימו").

ומקשים הראשונים, שהדברים סותרים לכאורה את דברי הגמ' במס' ראש השנה דף ל ע"א, שמשם עולה שישנה אפשרות שבית המקדש השלישי ייבנה בלילה [הרקע שם הוא כדלהלן: בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה הקרבת העומר בט"ז ניסן מתירה את התבואה החדשה, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן העומר, אזי מעיקר הדין התבואה החדשה מותרת כבר מעלות השחר של יום ט"ז ניסן, אך ר' יוחנן בן זכאי גזר לאסור, שמא ייבנה בית המקדש בלילה שבין ט"ו לט"ז (ואז שוב תחזור ההלכה שאין לאכול התבואה החדשה בלי הקרבה, והעם לא יידעו זאת ויאכלו מהבוקר). ומזה מוכח, שיש אפשרות שביהמ"ק השלישי ייבנה בלילה].

רש"י (שם במס' ראש השנה) מתייחס במפורש לקושיה זו ומתרץ, "הני מילי בניין בידי אדם, אבל בניין העתיד לבוא, בידי שמים הוא". כלומר, הכלל האמור במס' שבועות, שאין לבנות ביהמ"ק בלילה, מתייחס דווקא לביהמ"ק שע"י אדם, אך ביהמ"ק השלישי יהיה בידי שמים ולא נאמר בו כלל זה. וכך סוברים גם התוס' במס' שבועות.


התורה תמימה (כאן על הפרשה) מוסיף ביאור בדבר: "וצריך לומר הטעם בזה, משום דעיקר הטעם שאסרה התורה לבנותו בלילה, הוא משום דבכלל נוח לאדם ליפות מלאכתו ביום מאשר בלילה, והמקדש צריך להיות מכלל יופי. והנה, זה שייך רק במלאכה הנעשית בידי אדם, מה שאין כן הנעשית בידי שמים".

אך המאירי (במס' סוכה דף מ"א) חולק על רש"י וסובר, שהבניין יהיה בידי אדם, ומה שחששו שייבנה בלילה (למרות שאסור כאמור לבנות בלילה), הכוונה היא שחששו שמא בית דין יטעו מתוך חיבת הקודש, ויבנו בלילה למרות שהדבר אסור.

[וברמב"ם בפרק י"א מהלכות מלכים הלכה א, מבואר שהמלך המשיח הוא זה שיבנה את ביהמ"ק, דלא כרש"י שייבנה בידי שמים. ועיין באריכות בכל עניין זה בספר "אוצרות אחרית הימים" (הרב יהודה חיון)]. 
*
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (ט, כג)- כלומר בני ישראל היו מקימים את המשכן במקום מסוים, ואח"כ היו מפרקים אותו, ומקימים אותו במקום אחר, הכל ע"פ ציווי ה'.

מכאן מנסה הגמ', במסכת שבת דף לא ע"ב, להביא ראיה ש"הסותר על מנת לבנות שלא במקומו, חייב" [פירוש: הכלל הוא, שאין חייבים על סתירת בניין בשבת אלא אם כן הסתירה היא על מנת לבנות (וסתירה שלא על מנת לבנות, אמנם אסורה מדרבנן אך לא מהתורה ואין חייבים עליה). על רקע כלל זה דנה הגמ' בשאלה, מה הדין כשאדם סותר בניין במקום אחד כדי לבנות במקום אחר, האם גם באופן זה חייב הסותר (כלומר, האם נחשב ל"סותר על מנת לבנות")]. וראיית הגמ' היא מכך, שהרי במסעות המדבר, פירוק המשכן היה על מנת לבנות את המשכן שלא במקומו, והואיל ופירוק זה הוא המקור לאיסור מלאכת סתירה בשבת [כידוע, את מלאכות שבת למדים ממלאכות שהיו במשכן (שכל מלאכה שעשאוה במשכן, אסורה בשבת, ואלו הן ל"ט אבות מלאכה). אחת מהמלאכות היא מלאכת "סותר", שנעשתה במשכן כשהיו בני ישראל סותרים את המשכן כדי להקימו במקום אחר], נמצא שאף סותר על מנת לבנות שלא במקומו, חייב. ובלשון הגמ': "... כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא".  

אך הגמ' דוחה ראיה זו, וזו לשון הדחיה: "התם, כיוון דכתיב על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי". כלומר, הואיל והמסעות היו על פי ה', נמצא שהסתירה היא כ"סותר על מנת לבנות במקומו". אלא שדחייה זו של הגמ' טעונה לכאורה ביאור: מה הקשר בין היותם של המסעות על פי ה', לכך שתיחשב סתירת המשכן כ"סתירה על מנת לבנות במקומו"?  

התורה תמימה מסביר את תירוץ הגמ' כך- מאחר שהכל היה ע"פ ה', נמצא שבשעת הסתירה לא ידעו כלל היכן יבנו מחדש, ובכלל זה גם לא ידעו אם יבנו אח"כ במקום אחר או שמא יורה להם הקב"ה להקים את המשכן שוב כאן במקום זה. ואם כן אין זה כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו, כי הם מבחינתם כשסתרו, הביאו בחשבון שייתכן שיבנו כאן ולא במקום אחר.

אך יש מבארים באופן אחר (ראיתי ביאור זה בש"ס ארטרסקול על מס' שבת. הוא מפנה למהר"ץ חיות שם במס' שבת, אך לשונו של המהר"ץ חיות קשה ולא ברור כלל שכוונתו לתירוץ זה)- כל הפטור של סותר על מנת לבנות שלא במקומו, הוא משום שע"י שינוי המקומות, ניתק הקשר בין הסתירה לבניין. אך אם הכל על פי ציווי ה', הרי הכל עניין אחד, ואין לומר שהסתירה כאן והבנייה שם הן שתי פעולות נפרדות שאין קשר ביניהן.
*
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (יא, י)- ביאר רש"י- "ורבותינו אמרו, למשפחותיו, על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להן". כלומר, בני ישראל התלוננו על כך שבעקבות מתן תורה, אסור היה להם להתחתן עם קרובות משפחה. 

המהר"ל בחיבורו גור אריה בפרשת ויגש (מו, ח) מקשה, הרי ההלכה היא שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (היינו, שמתבטלות יחסי הקורבה המשפחתית שהיו לו עד גירותו, ונחשב כמי שנולד מחדש, ומותר להתחתן עם קרובותיו), וכידוע עם ישראל בשעת מתן תורה עבר תהליך המקביל לגיור- מילה, טבילה וכו', וא"כ נמצא שאדרבה, צריכים להיות מותרים בכל קרובותיהן.

מתרץ הגור אריה (והדברים מובאים בקצרה בהקדמת השב שמעתתא באות ט'), שהואיל ואותה "גירות" הייתה בעל כרחם, שהרי כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, אין אומרים בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובלשונו: "אין זה קשיא, דהם הוכרחו לקבל, דהא כפה עליהם הר כגיגית כדלקמן ולא אמרינן בזה דהוי כקטן שנולד, דודאי מי שנתגייר מעצמו הוי בריה אחרת לגמרי, אבל ישראל שיצאו ממצרים, כיוון שהיו מחויבים לקבל את התורה והיו מוכרחים לזה, אין זה כקטן שנולד". 

מה כוונת המהר"ל בדברים אלו? לכאורה הביאור הפשוט הוא, שכל עניין גר שנתגייר כקטן שנולד, נובע מכך שע"י רצונו להתגייר הוא נחשב כאילו נולד ונברא מחדש, אך עצם הגרות, בלי הרצון הפנימי הנלווה אליה, אינה הופכת את האדם ל"קטן שנולד".

אך יש שהבינו את דברי המהר"ל באופן אחר. הכלי חמדה בפרשת ויגש מסביר כך: "דלא שייך כלל בישראל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואדרבה, בזה נשלמה תכלית יצירתם הקודמת". כלומר בניגוד לכל גוי, שהגרות יוצרת אצלו מהות חדשה, אצל עם ישראל תפקיד הגרות היה רק להשלים את תכליתם הטבעית מלכתחילה, ולכן הגיור לא הפך אותם ל"יצירה חדשה", שניתן לומר עליה "כקטן שנולד", אלא רק השלים וחתם את מצבם הטבעי שאליו נועדו מלכתחילה. וזו איפוא כוונת המהר"ל, שכיוון שאנו רואים שהגרות הייתה בעל כרחם של ישראל (שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית), ממילא מוכח מזה שהגרות לא יצרה אצלם מהות חדשה אלא רק הביאה אותם למצבם הטבעי (ולכן לא נדרש רצון, כי רק פעולות שיוצרות מהות, כמו קניין וקידושין וכו', מצריכות רצון).  

ואילו בעל החלקת יואב, במהדורא תניינא סימן ח', מסביר את דברי המהר"ל כך (כך נראה לענ"ד בהבנת דבריו): באופן בסיסי, הואיל ועם ישראל התגייר כולו כאחד, לכן לא שייך לומר שכל אחד מהעם ביחס לרעהו הוא "כקטן שנולד", שהרי כולם ביחד עברו ממצב גויות למצב יהדות, ונמצא שכל העת היו יחד, ללא חייץ ביניהם (בניגוד למצב שבו גוי אחד מתגייר, ואז נוצרת מעין מחיצה בינו לבין קרוביו הגויים, ומחיצה זו יוצרת את ה"זרות" ביניהם). אלא שאם הייתה זו גרות מרצון ולא בכפייה, אזי לא הייתה חשיבות לעובדה שכולם התגיירו במקרה באותו זמן, כי הרצון הפנימי של כל אחד הוא שונה, ולא היו נחשבים ל"קבוצה" אלא ליחידים [והיינו דנים אותם כמו מקרה שבו באו כמה גרים ובמקרה התגיירו בו זמנית (שאז ודאי נחשבים זה כלפי זה כקטן שנולד)]. אך כעת שלא היה הדבר מרצון אלא בכפייה, ממילא נחשבים הם כקבוצה אחת, והם נשארים קרובים כמו שהיו קודם לכן. כך נלענ"ד בהבנת דבריו.

המשך לאמור לעיל- מדברי המשך חכמה (על דברים ה, כו) עולה, שאכן ע"י מעמד הר סיני כן חל על עם ישראל דין "גר שנתגייר כקטן שנולד" והם כן הותרו בקרובותיהם הקודמות (שלא כדברי המהר"ל). ומה שהעם "בכה למשפחותיו", היה בגלל העתיד, דהיינו האיסור בקורבות שייווצרו מכאן והלאה, שלגביהם לא יחול הכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד".
*
והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב, ג)- כלומר הכתוב מדגיש, שמה שהעניש הקב"ה את אהרן ומרים, לא היה זה משום שמשה עצמו חשש לכבודו, שכן משה היה "עניו מאוד מכל האדם וכו'" (רמב"ן, נצי"ב בהעמק דבר, ועיין הסבר נוסף ברמב"ן). 

הנצי"ב ממשיך ומסביר, שהמילה "עניו" אינה מציינת אדם שאינו מכיר או יודע את ערך עצמו, אלא אדם שאינו מקפיד על כבודו. ובלשון הנצי"ב בהעמק דבר: "ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו". הנצי"ב מוכיח זאת מהגמ' בסוף מס' סוטה, שם מבואר שרב יוסף קרא לעצמו "עניו" (רקע: בגמ' שם נאמר, "משמת רבי, בטלה ענווה", ועל כך הגיב רב יוסף, אל תאמרו כך, שכן "איכא אנא", כלומר אני הוא עניו, כך שלא בטלה ענוה). וב"הרחב דבר" מוסיף הנצי"ב ומביא ליסוד זה הוכחות ממספר מקורות נוספים.
*
והאיש משה עניו- (עיין הערה קודמת). מבואר בגמ' בנדרים דף ל"ח, שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו (הגמ' מוכיחה שכל תכונות אלו היו במשה, ולכן השרה הקב"ה שכינתו עליו). 

התורה תמימה מקשה על כך- מה הטעם שאין הקב"ה משרה שכינתו אא"כ מתקיימות תכונות אלו? בשלמא ענווה היא תכונה נעלה, אך חכם עשיר וגיבור, מדוע הם מהווים תנאי להשראת השכינה? מתרץ התורה תמימה, שבלי תכונות אלו, הענווה אינה ענווה אמיתית, אלא ענווה הנובעת מכך שאכן אין לאותו אדם סיבה מלכתחילה להתגאות. רק מי שיש לו תכונות אלו ונשאר בענוותנותו, הוא העניו האמיתי.

[אך מדברי המהרש"א שם במס' נדרים נראה שהוא מבאר באופן אחר- "ולפי שאלו המעלות גיבור חכם עשיר הם המעלות הגדולות בעיני הבריות, ראוי שלא יחסר מהם נביא שליח השם"]. 

יש לציין שהרא"ש, בפירושו למס' נדרים, כותב שדווקא בקביעות אין הקב"ה משרה שכינתו בלי שיתקיימו תכונות אלו, אך שלא בקביעות, תיתכן השראת שכינה גם בהעדר תכונות אלה. ובזה מיישב כאן התורה תמימה כמה קושיות ממקומות שמצאנו שהשרה הקב"ה שכינתו גם בלי שנתקיימו תכונות אלו.  




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;