דברי תורה לפרשת נשוא


למעול מעל בה' (ה, ו)- בפסוקים אלה מדובר באדם שגזל גֵר, ולאחר מכן נשבע לשקר שלא גזל וכו', כמבואר ברש"י. ויש לעיין מדוע נאמר כאן "למעול מעל בה'", הרי זוהי לשון המתאימה למעילה בהקדש וכד', ולא לאדם הגוזל את חברו.

 

תירוץ אפשרי אחד הוא, שהמעילה בה' מתייחסת לשבועת השקר (שאדם נשבע בשם ה') ולא לעצם גזל הגר, וכך אכן מבואר ברמב"ן. אך הספורנו מסביר, שעצם גזל הגר מכונה מעל בה' משום חילול ה' שיש בדבר, כי הגר בא לחסות תחת כנפי השכינה, והיהודי הגוזל אותו גורם לחילול ה' בעיני הגר. 

 

ובבעל הטורים מבואר באופן אחר- "למעול מעל בה', לומר שכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה". כלומר, הגר הוא "בן חסותו" של הקב"ה, וכשאדם מקפח את הגר, נחשב הדבר כביכול לפגיעה בקב"ה עצמו. 

*
והתודו את חטאתם אשר עשו (ה, ז)- על פי פסוק זה, מונה ספר החינוך (במצווה שס"ד) את הוידוי בפה בעת התשובה, כאחת המצוות.

מה הדין באדם שעשה תשובה, אך לא התוודה בפיו? המנחת חינוך מדייק מלשונו של ספר החינוך, שבמקרה כזה הוא אמנם מבטל בכך את מצוות העשה של וידוי בפה, אך מאידך גיסא מלשון הרמב"ם מדייק המנחת חינוך להיפך, שהוידוי בפה מעכב את עצם התשובה.
 
[יש לדון מסברה: מהו הצד לומר שחסרון בוידוי בפה מעכב את התשובה? יש לומר, שכל עוד אדם לא אומר בפירוש "חטאתי", יש פינה נסתרת בלבו שבה הוא משכנע עצמו בצדקת דרכו ולכן אין זו תשובה שלמה]

ומקשה המנחת חינוך על שיטת הרמב"ם, הרי במס' קידושין דף מט מבואר, שהמקדש אשה "על מנת שאני צדיק גמור", אפילו היה רשע גמור, הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו. ומזה מוכח, שהרהור תשובה מועיל, גם ללא וידוי בפה (שהרי לא התוודה שם בפיו, ובכל זאת נקרא צדיק גמור), ומכאן לכאורה ראיה נגד הרמב"ם, הסובר שהוידוי מעכב את עצם התשובה.

מתרץ המנחת חינוך, שאמנם מוכח מדברי הגמ' הנ"ל שאדם יכול להיות "צדיק גמור" אם הוא מהרהר תשובה בלבו, אך אין מכך ראיה שהתכפרו עוונותיו; שכן, הלשון "צדיק גמור", היא תיאור של מדרגת האדם, וזהו עניין מציאותי שאינו תלוי בשאלה אם נתכפרו לו עוונותיו. במלים אחרות, יש להבדיל בין השאלה האם התכפרו עוונותיו של אדם, לבין השאלה מה דרגתו הפנימית העכשווית: ייתכן אדם שמצד אחד לא נתכפרו לו עוונותיו, אך מצבו כעת מבחינת דרגתו הפנימית היא של צדיק גמור. 
*
וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש (ו, יא)- באיזה חטא מדובר כאן? רש"י מפרש (בביאורו השני) שחטאו של הנזיר הוא בזה גופא שציער עצמו מן היין. ומקורו בדברי ר' אלעזר הקפר, המובא במס' מקומות בש"ס, כגון בתענית דף י"א. ושם מוסיף ר"א הקפר, שקל וחומר שהיושב בתענית ממש (ובכך מסתגף לא רק מיין אלא מאוכל ושתיה) נקרא חוטא.

לכאורה הדברים קשים (ר' שפתי חכמים כאן על רש"י), הרי התורה עצמה משבחת את ההינזרות מן היין (כמובא כאן ברש"י, שסמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה היא כדי לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכו'), ואיך ייתכן לכנותו חוטא? 

בנוסף  יש להעיר, שלכאורה ישנה בעניין זה סתירה בין סוגיות- 

במסכת נזיר דף ג ע"א מבואר, שהגדרת נזיר כחוטא אינה מתייחסת לכל נזיר, אלא רק לנזיר שנטמא, וע"י כך גרם להאריך את נזירותו יתר על המידה (שהרי נזיר שנטמא צריך להתחיל לספור מחדש), ואילו נזיר טהור אינו נקרא חוטא [בקצרה- בגמ' שם מבואר, שהתופס בשיערו ואומר "אתנאה", כוונתו לנזירות; ומקשה שם הגמ', הרי נזירות אינו דבר נאה אלא עבירה היא, כר' אלעזר הקפר; ומתרצת הגמ', שאימתי נזירות נקראת חטא, רק בנזיר שנטמא וע"י כך האריך את נזירותו (ומוסיפה שם הגמ' שע"י אריכות זו ייתכן שבסוף יבוא לידי תקלה להפר נזירותו), אך בנזיר רגיל שלא נטמא, אין חטא]. ואילו מהגמ' במס' נזיר דף י"ט ע"א, עולה שאמירה זו שהנזיר נקרא חוטא נכונה ביחס לכל נזיר [ואמנם נכון שגם בסוגיה זו מוסכם שנזיר שנטמא נחשב חוטא יותר מנזיר רגיל, ע"י שגרם להאריך נזירותו, וכלשון הגמ' שם "מפני ששנה בחטא" (ולכן באמת המילים "מאשר חטא על הנפש" נכתבות בתורה בהקשר של נזיר טמא) אך מכל מקום מבואר שם בסוגיה שגם נזיר טהור מוגדר כחוטא, והדברים סותרים לכאורה לסוגיה הקודמת, בדף ג, כמבואר לעיל].  

מהרמב"ם עולה (בשילוב דבריו בהלכות דעות פרק ג' הלכה א' והלכות נזירות פרק י' הלכה י"ד), שיש ליישב את הסתירה כך: הסוגיה הראשונה (שממנה עולה שנזיר אינו מוגדר כחוטא) מתייחסת לנזיר המקבל על עצמו נזירות בדרך ראויה מתוך קדושה, בצורה מדודה ובמקרי צורך, כגון הרואה סוטה בקלקולה וכו'. ואילו הסוגיה השניה (שממנה עולה שאף נזיר טהור נקרא חוטא) מתייחסת לאדם המקבל על עצמו נזירות באופן שאינו ראוי. למשל, המקבל על עצמו נזירות כדרך חיים תמידית, נוהג שלא כראוי ונקרא חוטא.  

[ובלשון הרמב"ם, הלכות דעות, ג, א: "שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום; גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו, נקרא חוטא:  הרי הוא אומר בנזיר, 'וכיפר עליו, מאשר חטא על הנפש', אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.  כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד, אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.  ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר (קהלת ז, טז), 'אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר:  למה, תישומם' "].

כמו כן נזירות שהתקבלה מתוך חוסר מחשבה ופזיזות, כגון אדם שאמר "אם יקרה כך וכך, אהיה נזיר", אינה נזירות ראויה [עיין רמב"ם, הלכות נזירות, י, יד]. 

ואילו מדברי התוס' בבבא קמא דף צ"א ע"ב (וכן בתענית י"א ע"א) עולה יישוב אחר לסתירה: מה שנאמר בנזיר דף י"ט שנזיר טהור נקרא חוטא, אין הכוונה שהוא חוטא ממש ומעשהו אינו ראוי, אלא הכוונה היא שלצד המצווה, שרומם עצמו והפריש עצמו מעבירה (שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין וכו') יש גם צד עבירה בכך שמסגף עצמו; וזאת, על אף שבהסתכלות הכללית, מותר לו לעשות את הדבר כי המצווה שבדבר גדולה מן העבירה [ומביאים שם התוספות ראיה למצב כפול מעין זה, ממס' ברכות דף ל"א (סוף עמוד ב), עיין שם]. ועל אותו צד חטא קל, הצריכוהו להביא כפרה. 
*
ישא ה' פניו אליך (ו, כו)- לפי הגמרא במסכת ברכות דף כ ע"ב, הלשון "ישא" בפסוק זה היא מלשון משוא פנים והעדפה, כלומר, שהקב"ה ייטיב עם ישראל מעבר למה שמגיע להם על פי הדין.  

 

ובגמ' שם בברכות נאמר עוד, שמלאכי השרת קבלו על כך בפני הקב"ה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד' (דברים י), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב 'ישא ה' פניו אליך!'" (בדרך אגב נציין לתוס' נדה דף ע' ע"ב, המבאר שמה שדרשה כאן הגמ' "ישא פניו" מלשון משוא פנים והעדפה, הוא דרך דרש, ולא פשט הפסוק). וממשיכה הגמ' ומביאה את תשובת הקב"ה למלאכי השרת: "אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". כלומר, כשם שישראל מחמירים על עצמם, שמעיקר הדין אינם חייבים לברך ברכת המזון אלא אם כן שבעו, ובכל זאת מחמירים ומברכים ברכת המזון גם על שיעור אכילה של כזית או כביצה (זוהי מחלוקת במס' ברכות דף מה ע"ב, האם שיעור החיוב הוא כזית או כביצה), כך גם הקב"ה נוהג עמם לפנים משורת הדין ולא כפי שהיה מגיע להם מעיקר הדין. 

התורה תמימה מעיר, שמה שהאריכה הגמ' בלשונה ואמרה "והם מדקדקים על עצמם" (במקום לומר רק "והם מדקדקים" בלי המילים "על עצמם"), הוא כדי להדגיש, שדווקא כשהדבר נוגע לעצמם החמירו וצמצמו את ה"ושבעת", אך כשהדבר נוגע למתן אוכל לנזקקים, שעליהם אמרה תורה "ואכלו בשעריך ושבעו", שם לא צמצמו את ה"ושבעו", אלא אדרבה, נותנים לעני כדי שביעה די והותר, כמבואר במס' פאה מהו שיעור האוכל שמספקים לכל נזקק.

אך יש להבין דבר בסיסי יותר- מדוע נקטה הגמ' דווקא חומרה זו כשבח לישראל, הלא עם ישראל משופע בחומרות יתר על מה שאסרה תורה. וכך הקשה כאן התורה תמימה, ר' תירוצו. ייתכן לתרץ, שעניין הכזית והכביצה אינו עוד חומרה בעלמא, אלא הוא מבטא הכרת הטוב יתירה- שאע"פ שהתורה עצמה פטרה אותנו מלהכיר טובה ולברך כל זמן שלא שבענו, עם ישראל קיבל על עצמו להכיר טובה ולברך גם כשאינו שבע. ומידה זו של הכרת הטוב גם על מה שאינו נראה כטוב, ממשיכה שפע על האדם יותר מהמגיע לו על פי ה"דין" הרגיל.
*
ויהי המקריב ביום הראשון וכו' (ז, יב)- רבים תמהים מדוע פירטה התורה את הקרבנות של כל נשיא ונשיא בפני עצמו? הרי כל נשיא הקריב אותם קרבנות באותה כמות, וא"כ אפשר היה לפרט רק את הראשון ואח"כ לומר "וכן עשו כולם".

הרמב"ן מיישב קושיה זו, וזו לשונו- "אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים אחרים', כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם (ר` פסוק פ"ד ואילך), להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך".

תירוץ אחר ברמב"ן הוא, שאמנם כולם הביאו קרבנות זהים, אך אצל כל אחד הייתה מחשבה אחרת וטעם אחר: "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו". ומביא הרמב"ן את הטעמים והסודות שליוו את סוג קרבנו של כל נשיא.
*
נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ז, יב)- לא כתוב "נשיא לבני יהודה" כמו בשבטים האחרים, אלא סתם "למטה יהודה". אומר על כך האור החיים, "ולא אמר נשיא כמו האמור בכל המטות. לומר, כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא, ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים, כי מעלתם היא לצד היותם נשיא השבט לבד". תירוץ נוסף באור החיים: "עוד ירצה להפליג מהותו, שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט". ובדעת זקנים בעלי התוספות (בסוף דבריו לפסוק י"ג) מבואר, שבכוונה לא כתבה התורה נשיא, להזכיר לו שלא תגיס דעתו על כך שהוא מקריב ראשון.




שבת שלום,
אתר לימוד יומי
 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;