דברי תורה לפרשת במדבר


מטה זבולון, ונשיא לבני זבולון, אליאב בן חילון (ב, ז)- לא נאמר כאן "ומטה זבולון", בוי"ו החיבור, אלא "מטה זבולון", בלי וי"ו. ואילו בשאר השבטים נאמר בוי"ו החיבור, כגון- "ומטה גד, ונשיא לבני גד וכו'". 

בטעם הבדל זה כותב בעל הטורים (ע"פ המדרש), שהואיל וזבולון עסק בסחורה וסייע ליששכר ללמוד תורה, היה מקום לטעות ולומר שיששכר חשוב יותר וזבולון רק משני וטפל לו, והתורה רצתה למנוע טעות זו, שנדע שיששכר וזבולון שווים לגמרי. לכן, בין תיאור מטה יששכר לתיאור מטה זבולון, הושמט וי"ו החיבור, וכך כאילו כתוב "יששכר מטה זבולון", לומר ששניהם אחד. ובלשונו:  

"ולא אמר 'ומטה', כדרך שאומר באחרים, לפי שזבולון היה מפרנס ליששכר. וראיתי בתנחומא, הטעם שלא אמר 'ומטה' בזבולון כמו שכתוב בכולן, ללמדך שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו. לומר, ששכרו גדול כמותו...לכן חשוב הכל כמטה אחד, וכאילו אמר 'יששכר מטה זבולון'".  
*
קח את הלויים תחת כל בכור וגו' (ג, מה)
- כאן בפרשה מבואר, שהלויים נכנסו תחת קדושת הבכורות והתקדשו תחתם, ורק הבכורות העודפים במספרם על הלויים (שלא היה כנגדם לוי לפדותם מקדושתם), נתנו חמשת סלעים.

והנה, לצד ציווי חד פעמי זה, אנו מוצאים גם ציווי אחר, דומה, בסוף פרשת בוא, שהוא ציווי לדורות, ולפיו כל בכור מחויב בנתינת חמשת סלעים לכהן, כדי לפדות את עצמו מקדושתו.

 

היחס בין הציוויים הללו (הציווי החד פעמי בפרשתנו והציווי לדורות בסוף פרשת בוא) מבואר ברשב"ם ובחזקוני כדלהלן: הדרך הכללית לפדיון בכור מקדושתו היא הדרך המבוארת בסוף פרשת בוא, דהיינו, מתן חמשת סלעים. אלא שאצלנו בפרשת במדבר מוסיפה התורה, שבדור המדבר היה תחליף חד פעמי לאותם חמשת הסלעים, ע"י כניסת לוי תחת הבכור, במקום חמשת הסלעים (ולכן רק הבכורות שלא היו כנגדם לויים לפדותם, נתנו חמשת סלעים); מה שאין כן לדורות, לא ניתן לפדות בכור ע"י לוי ותמיד הפדייה היא ע"י חמישה שקלים  [והטעם שלדורות לא ניתן לפדות בכור ע"י לוי, מבואר כאן באור החיים, שדווקא בדור המדבר שבו התקדשו הלויים לראשונה, באה קדושה זו ונכנסה תחת הבכורות. אך בכל דור, הלויים כבר קדושים מאליהם, בזכות אבותיהם, ואי אפשר כבר "להכניסם" לקדושה תחת הבכור, שכבר קדושים הם].

לעומת זאת, בעל ערוך השולחן (יו"ד, סימן שה) מבאר שהציווי כאן בפרשת במדבר והציווי שבפרשת בוא, הם שני ציוויים אחרים, שונים במהותם: כניסת הלויים תחת הבכורות שבפרשת במדבר, נועדה להפקיע מהבכורות את קדושתם לעבוד בבית המקדש, ואילו הפדיון שבפרשת בוא, הנוהג לדורות, הוא ציווי מסוג אחר, שנועד להפקיע סוג אחר של קדושה, והוא, שלולא הפדיון היו הבכורות צריכים לפעול כל פעולותיהם בקדושה, קודש לה', והפדיון מפקיע מקדושה זו כך שמותר להם לפעול ולנהוג כאנשים רגילים, פעולות של חול (הערוך השולחן אינו מפרש מה הכוונה בדיוק בקדושה זו שהייתה אמורה להיות. נראה שהכוונה היא מעין שמואל הנביא שהוקדש לה' מקטנותו, וצ"ב).
*
המשך לד"ת הקודם- ע"פ שיטתו שבוארה לעיל, מבאר ערוך השולחן את הנוסח שאומרים בעת פדיון הבן. ידוע שתקנו הגאונים (מובא בטור יו"ד סימן ש"ה) שהכהן יאמר לאב- מה אתה רוצה יותר, את בנך או את חמשת הסלעים. ותמוה, וכי אם האב ירצה להשאיר את הבן ביד הכהן, הרשות בידו? מיישב ערוך השולחן שאין הכי נמי, אם האב לא יפדה את הבן, הבן אמנם לא יהיה של הכהן, אך הוא יהיה קדוש מבחינה זו שמוטל עליו חיוב להיות תמיד בקודש, כמבואר לעיל, וכיוון שאין אדם יכול לעמוד בכך, מצווה לפדות.  

אמנם בפתחי תשובה שם (בסימן ש"ה אות ט"ו) מביא בשם תשובת חוט השני, שהנוסח שבפדיון הבן נועד רק לחבב את מצוות הפדיון על האב, שלא יהיה לבו נוקפו ואז לא יתן בלב שלם. לכן בא הנוסח שבא להמחיש לאב שחמשת סלעים הם כאין וכאפס לעומת הבן שנולד לו, ושואלים אותו "מה הוא מעדיף", את הבן או את חמשת הסלעים, ועיין שם עוד [ובגליון מהרש"א על השו"ע ג"כ מפרש שהנוסח נועד לחבב המצווה, אך באופן מעט שונה, עיין שם].

[טעם אחר לנוסח האמור, נמצא בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן ל"ז ד"ה וכן נלענ"ד (וכן בסימן ס"ב). שם מבואר שמטרת הנוסח היא להמחיש לאב שמדובר בפעולת פדיון, ולא בצדקה או מתנה לכהן וכד' (הוא מסתפק שמא אף לא ייצא האב ידי חובתו אם חשב כך)]. 

*
הערה בדרך אגב להלכה- כידוע, הלויים נוטלים מים על ידי הכהנים לפני ברכת כהנים. המשנה ברורה פוסק (סימן קכ"ח סקכ"ב) שאם אין לוי שיטול, יטול במקומו בכור פטר רחם, שיש בו קצת קדושה.

*

כל פקודי הלויים... מבן חודש ומעלה... שנים ועשרים אלף (ג, לט)

המפרשים תמהים, מה פשר הדבר, שמספרם של שבט לוי כה מועט ביחס לשאר השבטים? [שהרי בשאר השבטים, המספר מגיע לעשרות רבות של אלפים כמבואר בפסוקים, על אף שהספירה הייתה רק מבן עשרים שנה ומעלה; ואילו אצל בני לוי, שנמנו מבן חודש ומעלה, הגיע מספרם רק לעשרים ושנים אלף].

שאלה זו שואל הרמב"ן (בפירושו לפסוק יד)[1], והוא משיב כך: הסיבה לריבויו של עם ישראל במצרים, היא הברכה בספר שמות (א, יב) "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ"; ושבט לוי, מאחר שלא השתעבד במצרים, לא נכלל בברכה זו כשאר השבטים, והיה מספרו מועט ביחס אליהם[2].

הנצי"ב בפירושו העמק דבר משיב תשובה אחרת: שבט לוי היה מאז ומעולם פרוש ומובדל לעבודת ה', כבר במצרים. כתוצאה מכך, היו נענשים יותר על עוונותיהם, על פי הכלל "הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" (בבא קמא, נ ע"א)[3].

ועוד מוסיף הנצי"ב, ששבט לוי קיבל על עצמו עול תורה ומצוות כבר בהיותם במצרים, עוד לפני מתן תורה בהר סיני (כשם שהאבות קיימו את התורה עוד לפני נתינתה), ולכן כשלא קיימו תורה ומצוות, היו נענשים על כך; מה שאין כן שאר השבטים, קיבלו על עצמם תורה ומצוות רק החל מקבלת התורה ואילך[4].

ועיין תשובה נוספת באור החיים[5].

ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות (ד, ז)

בפסוקים אלה מתארת התורה כיצד לקחו את כלי המשכן במסעות ממקום למקום ואלו כיסויים היו פורשים עליהם לשם כך.

הנצי"ב בפירושו העמק דבר, עומד על הבדל בין האופן שנהגו בשולחן ובכליו, לבין האופן שבו נהגו במנורה ובכליה: ביחס לשולחן, אנו מוצאים שאמנם מכסים אותו יחד עם כל כליו (כאמור בפסוק ח, "ופרשו עליהם בגד תולעת שני וכיסו אותו..."), אך יחד עם זאת מפרידים בין השולחן עצמו לבין שאר הכלים בכיסוי נפרד (כאמור בפסוק ז, "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת, ונתנו עליו את הקערות וגו'"). ואילו ביחס למנורה, מכסים אותה ואת כל כליה בכיסוי כולל מבלי להפריד ביניהם כלל.

מסביר הנצי"ב הבדל זה כך: השולחן מסמל מלכות, והמנורה מסמלת תורה. מלך, צריך מצד אחד להיות מלווה בראשי העם ולא להיות מנותק מהם לחלוטין, אך מאידך גיסא עליו לשמור על מידה מסוימת של מרחק מהם ולהיות נבדל מהם כדי להטיל מוראו עליהם[6]. הרב, לעומת זאת, צריך להיות מעורה יותר עם תלמידיו ולהיות עמם בצוותא אחת, ועליהם להיות עמו בקשר שוטף כדי ללמוד ולקלוט ממנו, ולכן המנורה וכליה מכוסים בכיסוי אחד ללא הבדל[7].

(- מתוך ההפטרה-) והיה ביום ההוא, נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי

דברים אלה שאומר הקב"ה לכנסת ישראל, טעונים הסבר: מה ההבדל בין "אישי" ל"בעלי", ומה המעלה בכך שלא יקראוהו עוד "בעלי" אלא "אישי"?

רש"י מבאר (הושע ב, יח), ש"אישי" הוא שם המבטא חיבה, ו"בעלי" הוא לשון המבטא יראה, והנבואה היא שיעבדו את הקב"ה מאהבה ולא מיראה. ובלשון רש"י- "תעבדוני מאהבה ולא מיראה, אישי- לשון אישות וחיבת נעורים, בעלי- לשון אדנות ומורא"[8].

ויש לעיין, הרי עניין זה, של עבודת הקב"ה מאהבה או מיראה, הוא דבר התלוי בבחירתו של אדם, וכידוע אין הקב"ה מתערב בבחירה זו (כדברי הגמ' במס' ברכות דף לג, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים).

ונראה לומר שכוונת רש"י ככוונת המלבי"ם. וזו לשון המלבי"ם: "שם 'בעל', מורה על הממשלה והקניין, שמושל על הדבר מפני שהיא שלו וקניינו. ושם 'איש', מורה על האהבה והקורבה והאישות. ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו הייתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי, היו עובדים מצד היראה וקוראים לו 'בעלי' מצד ממשלתו עליהם...אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתייחד איש עם אשתו, כמו שכתבו חז"ל על זה (פסחים פ"ז) שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלוקות פנים אל פנים ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו".

דהיינו, על פי המלבי"ם, הנבואה היא על כך שלעתיד, השגחת הקב"ה תהיה גלויה וישירה, ולא בעיטוף ובהסתרה (כמו בימינו, שאין ההשגחה תמיד ניכרת, ולמראית עין גורלו של אדם נראה כחלק מ"טבעו של עולם"), ומצב זה, שבו עם ישראל מקבל את השפע האלוקי פנים אל פנים ובאופן ישיר ונגלה, ייצור מאליו קשר של אהבה בין עם ישראל לקב"ה, כקשר הישיר שבין אדם לרעייתו, ולכן יקראו לו "אישי", שזו לשון אהבה וייחוד. ולפי זה נמצא, שהנבואה איננה על כך שהקב"ה "יתערב בבחירה" וישנה את לבם באופן ישיר, אלא שההנהגה תהיה כזו, שתביא לקשר של אהבה.


[1] "והנה לא היו שבט הלווים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כולם שמנת אלפים (להלן ד מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם... וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?" (ומוסיף הרמב"ן, "ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם". דהיינו, אין לומר שהמיעוט נבע מכך שנשאו את הארון והיו נענשים כשלא נהגו בו קדושה ראויה, שהרי עדיין לא נשאו אז את הארון, ובכל זאת היו כה מועטים).

[2] ובלשונו: "ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו), כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב): 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', וכאשר נאמר עוד בגזרת 'אם בן הוא והמיתן אותו', 'וירב העם ויעצמו מאד' (שם פסוק כ), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם; אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים". ועיין שם לתשובה נוספת.

[3] שם בגמ' מבואר שהקב"ה "מדקדק עם צדיקים כחוט השערה", וכאסמכתא לכך מביאה הגמ' את הפסוק בתהלים נ, ג, "וסביביו נשערה מאד" ("סביביו" הם הצדיקים הסובבים את הקב"ה, והקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, כלשון הכתוב "נשערה מאוד").

[4] "וגם כי המה ידעו, גם קודם מתן תורה, מהו חטא ועוון, שלא זהו רצון ה', וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות כמו האבות, ונעשה כמו נדר, אשר בהעוותו נחשב לחטא... מה שאין כן כל ישראל, לא ידעו מאומה עד מתן תורה ולא קיבלו עליהם כל דר פרישות". ועיין שם בנצי"ב טעם נוסף.

[5] האור החיים מאריך בדבר, ומביא את הסברי הרמב"ן ודוחה אותם ומעלה הסבר משלו. בקצרה, הסברו הוא שרבים מבני שבט לוי פרשו מנשותיהם במצרים ולא ילדו, לאחר שגזר פרעה על הריגת הילדים. והוא מוסיף ומסביר מדוע דווקא שבט לוי פרשו כך ולא שאר השבטים, עיין שם.

[6] "דשולחן בא למלכות... ואין מלך בלי ראשי העם סביביו, אבל מכל מקום הוא מופשט מהם, ומוראו עליהם מבלי יהא רגיל עמהם כל כך...." (ובהמשך עומד שם הנצי"ב על נקודה נוספת של הבדל בין המלך לעם, מבחינת הנהגת הקב"ה הנפרדת ביחס אליו, עיין שם).

[7] "ללמדנו שהרב עם התלמידים הוא מוכרח להיות בצוותא אחת, והיו עיניהם רואות את מוריהם ומשמשים אותו... ומשום הכי היו הכל בבגד תכלת אחד".

[8] המצודות והרד"ק מבארים באופן אחר: בני ישראל יירתעו כל כך מעבודה זרה, עד שלא ישתמשו יותר במילה "בעלי", משום שהמילה "בעל" היא כידוע שם עבודה זרה, ולא ירצו להעלות שם זה על דל שפתותיהם [הסבר זה מתיישב היטב עם הפסוק הבא- "והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ולא יזכרו עוד בשמם"].

 




שבת שלום,
אתר לימוד יומי
 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;