דברי תורה לפרשת בהר


ושבתה הארץ שבת לה' (כה, ב)- לפירוט טעמי מצוות השמיטה ודיון בהם, לחץ כאן (ועיין עוד בכלי יקר על הפרשה).

*

שש שנים תזרע כרמך וכו' (כה, ג)- המשך חכמה עומד על הקבלה מעניינת בין שבעת ימי השבוע לבין שבע השנים בשמיטה: כשם שמצווה לשבות ביום השביעי, כך מצווה לשבות בשנה השביעית; וכמו כן, כשם שביום השלישי וביום השישי נאמר פעמיים "כי טוב" (ביום השלישי של הבריאה נאמר בפרשת בראשית פעמיים "וירא אלוקים כי טוב"; וביום השישי נאמר פעם אחת "וירא אלוקים כי טוב", ולאחר מכן שוב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"), כך גם בשנה השלישית ובשנה השביעית חובה על אדם לתת לעני מעשר עני, על מנת להיטיב לזולתו (הסבר: כידוע, כשמפרישים תרומות ומעשרות, יש לתת תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני, ואת המעשר השני אוכלים בירושלים. לעומת זאת בשנה השלישית ובשנה השישית, במקום מעשר שני נותנים מעשר עני). 

*

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו' (כה, כט)- על פי המבואר בפסוקים אלה, אדם המוכר בית בעיר חומה, יכול לפדותו בחזרה עד שנה; ואם לא עשה כך, אינו יכול לפדותו לעולם, ואפילו בשנת היובל אינו חוזר לבעליו.

בטעם הדבר כותב המשך חכמה: "ייתכן טעם קצת, דערי המבצר הם הערים המגינים מפני האויב, ומתחזקים אם באים במצור... ולפי זה, אם היה הדין דבית בעיר מבצר חוזרת ביובל... הלוא ייתכן כי ימכור בתים הרבה, ובשנת היובל ישובו איש לאחוזתו, ויהיו כל אנשי העיר חדשים וגרים, ואינם יודעים ומכירים מוצאי ומבואי העיר, ואין להם הקשר והאיגוד, כי אינם מכירים זה את זה, ולא יוכלו להתחזק. לכן נתנה התורה זמן שנה, ואם לא ייגאל, יוחלט".
*
ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו' (כה, כט)- חידוש התורה ביחס למכירת בית עיר חומה, הוא שהמוכר יכול לאחר המכירה לפדות את הבית בחזרה, כלומר לתת מעות לקונה ולהוציא בחזרה את הבית מידו, אך זאת רק עד שנה מהמכירה, ולאחר מכן אינו יכול לעשות כן והקרקע חלוטה אצל הקונה לעולם (ר' בהערה הקודמת). 

במס' ערכין דף ל"א מבואר, שדין זה יצר מציאות שבה הקונה היה מתחבא ביום האחרון של השנה, כדי שהמוכר לא ימצאהו לתת לו את מעותיו (וכך יזכה הקונה בקרקע לצמיתות). ועל מנת לתקן מצב זה, התקין הלל, שהמוכר לא יצטרך לחפש את הקונה, אלא ייתן את מעותיו ללשכה, וייחשב הדבר כאילו נתן את המעות לקונה ופדה את הבית.

והנה, מכאן יוצא, שאלמלא תקנת הלל, היה המוכר מפסיד את האפשרות לפדות את הבית. על כך שואלים המפרשים, הרי המוכר הוא אנוס (כלומר הוא מצידו הביא את המעות, אלא שנבצר ממנו לתיתם בגלל התחבאות הקונה), ומדוע היה מן הראוי שיפסיד אלמלא התקנה? 

יש מוכיחים מכוח קושיה זו, ש"אונס ליום אחרון לא שמיה אונס", כלומר, מי שהוקצב לו פרק זמן מסוים לעשות פעולה כלשהי, ודחה את הפעולה ליום האחרון או לרגע האחרון ואז נאנס ולא עלה בידו לבצעה, אין זה נחשב אונס, כי הוא זה שבחר לדחות את הדבר ליום האחרון. וממילא גם כאן, אין המוכר נחשב אנוס, שהרי הוא זה שבחר לבוא עם מעותיו ביום האחרון. 

אך הנימוקי יוסף בבבא קמא דף י ע"ב דוחה גישה זו, וסובר ש"אונס ליום אחרון שמיה אונס" (ועיין להלן כיצד יתרץ על הראיה מבית עיר חומה), ולכן לדעתו, מי שנשבע שיעשה דבר עד זמן מסוים ודחה זאת עד היום האחרון של הזמן המיועד ולבסוף נאנס ולא קיים, הרי הוא נחשב לאנוס ופטור.

וגם לעניין תפילה, סבר הנימוקי יוסף בתחילה שלכאורה כך הוא הדין, שאם אדם דחה את תפילתו עד הרגע האחרון האפשרי, ולבסוף נאנס ולא הספיק להתפלל בזמן, הרי הוא נחשב לאנוס ולא מזיד (ונפקא מינה, שיכול להתפלל תפילת תשלומין, כדין אנוס). אלא שבפועל נשאר הנימוקי יוסף בספק לעניין תפילה, שמא לעניין תפילה יש להחמיר יותר, שהרי בפירוש אמרו חז"ל שאסור לאדם לעשות דברים לפני שמתפלל, בדיוק משום החשש שמא יפסיד התפילה, ואם עבר על דברי חז"ל ולבסוף הפסיד התפילה, יש יותר סברה להחשיבו פושע.

והנה, להלכה נפסק בשו"ע אורח חיים סימן קח סעיף ח לעניין תפילה, שבמצב המתואר לעיל (דחייה עד הרגע האחרון ואז אונס) יכול אדם להתפלל תפילת תשלומין, דהיינו הוא נחשב אנוס. לעומת זאת לגבי שבועה (שנשבע לעשות דבר עד יום מסוים וליום האחרון נאנס, כדלעיל), הרמ"א ביורה דעה סימן רל"ב סעיף י"ב מביא את שתי הדעות ואינו מכריע. ולכאורה קשה על כך, הרי אדרבה, ראינו לעיל שאם לעניין תפילה נחשב אנוס, כל שכן לשבועה. מתרץ המגן אברהם, שאף על פי שכך הוא מבחינת הסברה, מכל  מקום לגבי שבועה חשש הרמ"א לחומרה. ובספר משמרת חיים תירץ באופן אחר, שלדעת הרמ"א, אונס ליום אחרון, גם אם אינו אונס, מכל מקום גם לא נחשב לדרגת "מזיד", ולכן יכול להתפלל תשלומין, כי כדי שנאמר שאדם אינו יכול להתפלל תשלומין, צריך להיות מזיד ממש.

מכל מקום, ראינו לעיל שמהסוגיה בערכין לגבי בתי ערי חומה, ניתן לכאורה להוכיח שאונס ליום אחרון לאו שמיה אונס,  (כמבואר לעיל, שאילו היה שמיה אונס, מדוע הוצרך הלל לתקן את תקנתו), וכיצד יתמודדו עם ראיה זו הסוברים שאונס ליום אחרון שמיה אונס? הט"ז על דברי השו"ע ביורה דעה הנ"ל משיב על כך בדרך הבאה: אין הכי נמי, אם אכן היה ברור לנו שהמוכר לא מצא את הקונה מתוך אונס (דהיינו שברור לנו שאכן הביא המעות וחיפש את הקונה והלה התחבא), אזי המוכר לא היה מפסיד, גם אלמלא תקנת הלל; אך החשש שהצריך את תקנת הלל היה, שהלוקח יטען שהמוכר לא נאנס כלל, אלא פשוט לא חיפש היטב וכד', ולא תהיינה בידי המוכר ראיות להוכיח ההיפך. כדי למנוע מצב כזה, תיקן הלל מה שתיקן.

הקצות החושן (חו"מ, סימן נה סק"א), טוען שאין מקום כלל לראיה מבתי ערי חומה, שאונס ליום אחרון לאו שמיה אונס. כי לעולם אפשר לומר שאונס כזה אכן נחשב לאונס גמור, ואף על פי כן המוכר היה מפסיד לולא התקנה. שכן, גם אם היינו מחשיבים את המוכר לאנוס, לא היה בכך כדי לזכותו ולהוציא הבית מיד הלוקח, שהרי "אונס כמאן דעביד לא אמרינן", כלומר מי שנאנס ונמנע ממנו לעשות מעשה מסוים, לכל היותר ניתן לומר שעובדת היותו אנוס מצילה אותו מעונשים וכדומה, אך ודאי לא נוכל להחשיב כאילו עשה את המעשה שהיה עליו לעשות. והוא הדין גם כאן: הבית למעשה שייך ללוקח כבר ברגע המכירה, אלא שהתורה חידשה, שאם יצליח המוכר לגאול, יחזור הבית אליו. וממילא, אם לא הצליח, גם אם היה הדבר באונס, סוף סוף הרי לא מילא את המוטל עליו, בין אם הדבר באשמתו ובין אם לאו. לכן, אין סיבה שהבית לא יישאר של הלוקח (לולא תקנת הלל).
 
[וזו גם כוונת המג"א על שו"ע או"ח סימן ק"ח סקי"א, שמסביר מדוע אין ראיה מבתי ערי חומה, ופירש המחצית השקל את דברי המג"א כסברת הקצה"ח הנ"ל].

אך הנתיבות שם חולק על הקצה"ח. לטענת הנתיבות, עצם הנחת הקצה"ח, כאילו הבית קנוי ללוקח מיד, אלא שנתנו למוכר פתח לגאול ע"י מעשה (ולכן אם לא עשה את המעשה, אפילו אם באונס, הקניין ללוקח נשאר בעינו), אינה נכונה, אלא להיפך הוא הנכון- נקודת המוצא היא שהבית שייך למוכר, והוא אינו נעשה חלוט ללוקח אלא מהרגע שהמוכר נמנע מלפדות; וממילא ברגע שלא ניתן לומר שהמוכר נמנע אלא היה אנוס, אין הבית חלוט ללוקח. 
 
[הנתיבות מוסיף ומוכיח כשיטתו, מדברי הגמ' בערכין דף לא ע"א. הגמ' שם אומרת ביחס לבתי ערי חומה "ריבית הוא, אלא שהתורה התירתו". דהיינו, כאשר המוכר פודה בית בעיר חומה, נוצרת כאן לכאורה בעיה של ריבית, שהרי אם לדוגמה ראובן מכר לשמעון בית במאה שקלים, ולאחר חצי שנה פודה ומחזיר לשמעון את מאת השקלים, נמצא ששמעון נתן מאה שקלים ולבסוף קיבל אותם בחזרה (שזוהי למעשה הלוואה), ובנוסף גם נהנה ממגורים בבית במשך חצי שנה. אלא שהתורה התירה ריבית זו, כך מבואר בגמ'. ודברים אלה של הגמ' מובנים היטב לפי הנתיבות, שהרי לפי הנתיבות באמת אין המכירה נגמרת עד לסוף שנה, וכך נמצא שמאת השקלים הם "הלוואה", כי לא הייתה כאן מכירה גמורה. אך לפי הבנת הקצוה"ח, אין כאן כל ריבית, שהרי הבית נקנה לקונה לגמרי, ולאחר מכן כאילו נמכר בחזרה, ואין כאן הלוואה אלא מעין שתי מכירות

אך המגיה במשובב נתיבות מתרץ שאין מכאן קושיה על הקצה"ח, כי כל מה שאמר הקצה"ח, שהמכירה ללוקח נשלמה כבר בתחילה ברגע המכירה, זהו דווקא כל זמן שלא נפדה הבית, אך במקרה שכן היה פדיון, אזי מודה הקצה"ח, שההסתכלות על המצב אינה כשתי מכירות, אלא כאילו בטלה המכירה למפרע, כי התורה נתנה למוכר זכות ביטול זו. ולכן, כשהיה פדיון, המצב מוגדר כ"ריבית" כנ"ל]
.
 
ראיתי בספר "משחת שמן" שמתייחס בהרחבה למחלוקת זו  בין הקצה"ח לנתיבות, ומקשר אליה גם את דברי רש"י: על הפסוק "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית וגו'", כותב רש"י "יצא מכוחו של מוכר ועומד בכוחו של קונה". וכתבו על כך המזרחי והגור אריה, שהוקשה לרש"י מה פשר הלשון "וקם הבית", הרי כל הזמן היה הבית ברשות הקונה, ועל כך תירץ רש"י, שכוונת הפסוק היא ל"כוח", דהיינו שאיבד המוכר את כוח הפדיון. על כך מוסיף המשחת שמן (בשם "ידידי הרה"ג עזריאל רוזנבוים") שהבנה זו היא לפי הקצה"ח, אך לפי הנתיבות, הלשון "וקם" יכולה להתפרש כפשוטו ממש, שעד שנה לא נשלמה לגמרי המכירה לקונה, כמבואר לעיל. 
*
אל תקח מאתו נשך ותרבית (כה, לו)- הכלי יקר כותב כי "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר את מידת הביטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו". 

נמצא לפי הכלי יקר, שעניין ריבית הוא יותר מצווה שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחבירו. אך מדברי מפרשים אחרים נראה שהם סוברים, שאיסור ריבית הוא איסור שבין אדם לחברו, וטעם האיסור נובע מהתוצאות ההרסניות של הריבית מבחינת הלווה. כך, למשל, בספר החינוך (בפרשת משפטים) מבואר שטעם האיסור הוא, הוא "לבל יבלע האחד חיל חבירו (=ממון חבירו) מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית". כלומר, אדם הלווה בריבית, אינו מרגיש כיצד הריבית מכלה את ממונו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו חסר כול. 


אברבנאל, בפירושו לדברים כ"ג ט"ז, מבאר שאיסור הריבית הוא סוג של מצוות צדקה. וכלשונו- "כי הנשך מצד עצמו, איננו דבר בלתי ראוי...איננו נמאס, גם לא מגונה, והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו. לכן ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת החסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל". וכן כותב שם הרמב"ן "אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן אמר למען יברכך ה` אלקיך, כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה".

גם ספר העקידה, על פרשת משפטים, מבואר שזהו חלק ממצוות צדקה, וזו לשונו: "וזה אמר בכאן, אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה, אבל תרצה להועילהו דרך הלוואה...לא תשימון עליו נשך, כי אם הקרן הוא חסר, איך יפרע קרן וריבית". כלומר, התורה מזהירה את האדם- אם לא הצלחת לגרום ללבך להיפתח ולתת צדקה לאדם הצריך לכך, אלא הסתפקת במתן הלוואה לו, לפחות אל תקח ממנו נשך.





שבת שלום,
 אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;