דברי תורה לפרשת אחרי מות


בזאת יבוא אהרן אל הקודש (טז, ג)

על המילה "בזאת", נאמר במדרש רבה (ויקרא רבה, כא, ה): "בזאת, בזכות השבת" (שנאמר בישעיה נו, א, ביחס לשבת, 'אשרי אנוש יעשה זאת') והדברים לכאורה תמוהים ואינם מובנים, מה עניין השבת לכאן?

הרב זוין, בספרו לתורה ולמועדים, מבאר כך: השבת ממשיכה קדושה לימי החול הבאים אחריה, ובהתאם לכך, מטרת האדם בשבת איננה אך רק לנהוג בקדושה ביום השבת עצמו, אלא גם לשאוב ממנה קדושה והתעלות לימי החול שלאחר השבת. וקדושה זו שהאדם נוהג בימי החול בעקבות השבת, היא במובנים רבים נחשבת אף יותר ממה שהוא נוהג בקדושה בשבת עצמה; כי בשבת עצמה, כשהאדם מנותק מחיי המעשה, אין זו רבותא גדולה כל כך להיות בקדושה, כמו להצליח ולשלב את הקדושה גם בחיי החולין והמעשה.

והוא הדין גם אצל אהרן הכהן בקדש הקדשים: משימתו הייתה לא רק להיות בקדושה בקדש הקדשים עצמו, אלא לקחת קדושה זו ולהמשיך אותה גם לאחר מכן, כשהוא יוצא מקדש הקדשים וחוזר לחיי המעשה[2].

וזו, אם כן, כוונת המדרש – "בזכות השבת": הכהן הנכנס לקדש הקדשים לומד ולוקח דוגמה מן השבת, כיצד לנהוג גם ביחס לכניסה לקודש הקדשים.
 
ומוסיף המחבר ומסביר לפי האמור לעיל, דבר תמוה: רש"י בפסוק ג כותב, "חמש פעמים היה הכהן הגדול מחליף [-בגדים-] מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומלבן לזהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קידושים" (כלומר, הכהן הגדול ביום הכיפורים, במהלך עבודותיו, היה לובש בגדי זהב בקודש הקודשים ובגדי לבן כשהיה מחוץ לקודש הקודשים, וכך היה מחליף לסירוגין חמש פעמים, ובכל החלפת בגדים היה טובל ומתקדש). ולכאורה הדבר צריך ביאור, שאמנם מובן מדוע הוא טובל ומתקדש כשמחליף מלבן לזהב ונכנס לקודש הקודשים, כי קדושת קודש הקודשים גבוהה יותר ולכן צריך להתקדש ולטבול, אך מדוע טובל כשהוא מחליף מזהב ללבן ויוצא החוצה? הרי זוהי קדושה פחותה יותר? אלא, שמבחינה מסוימת יש יותר קדושה בשילוב זה של הקודש בחולין, מאשר בקדושת הקודש לבדה, ומשום עליית דרגה זו הוא טובל ומתקדש גם ביציאתו.
*
וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (טז, יג)- על המילים "ולא ימות" כותב רש"י: "הא אם לא עשאה כתקנה [-את הקטורת-], חייב מיתה" (ומפרש השפתי חכמים: "היינו, שאם חיסר אחת מכל הסממנים חייב מיתה").
 
גם בתפילה שבכל יום, בסדר פיטום הקטורת, אנו אומרים "ואם חיסר אחת מכל סמניה, חייב מיתה".
 
והנה, רש"י במסכת כריתות (בדף ו ע"א, שם מופיע כמעט כל הנוסח של פיטום הקטורת כולל המשפט "ואם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה") מדגיש, שחיוב המיתה האמור מתייחס ליום הכיפורים בלבד; שהואיל וביום זה נכנס הכהן הגדול עם הקטורת לפני ולפנים אל קודש הקודשים, הרי שאם הקטורת תהיה שלא כהלכתה, נמצא שהוא כנכנס ללא קטורת, והנכנס ללא קטורת חייב מיתה, כאמור בפסוק ב' לעיל [ובלשון רש"י שם: "חייב מיתה - כי עייל ביום הכיפורים, דכתיב 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבוא אהרן וגו'. וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה, ביאה ריקנית היא וחייב מיתה"].

לפי זה יוצא, שחיוב המיתה אינו נובע ישירות מעצם הפסול שבהקטרה; אלא הפסול רק גורם לכך שהביאה תיחשב ל"ביאה ריקנית", וממילא כשנכנס, חייב מיתה כדין חיוב מיתה על ביאה ריקנית (שיטה זו של רש"י לכאורה מוקשית מדברי הגמ' במס' יומא דף נג ע"א, עיין שם, וכך הקשה על רש"י רבי עקיבא איגר, שם במס' כריתות ב"גליון הש"ס". ועיין בפירוש "יפה עיניים" שם מספר אפשרויות ליישב את דברי רש"י).

אך הרמב"ם כותב (הלכות כלי המקדש, ב, ח), שמי שמחסר אחד מסממני הקטורת, חייב מיתה משום שנחשב כמקטיר קטורת זרה. ובפשטות, כוונת הרמב"ם לחלוק על רש"י בכריתות הנ"ל מכל וכל, ולומר שעצם הקטרת הקטורת החסרה היא המעשה המחייב מיתה. אלא שהבית יוסף (באורח חיים, סימן קל"ג) מתלבט בדבר זה, האם באמת כוונת הרמב"ם לחלוק על רש"י (כי ייתכן לומר מאידך גיסא שהרמב"ם סובר ממש כרש"י, ומה שאמר הרמב"ם "קטורת זרה", כוונתו רק לומר, שמכיוון שהיא זרה, נחשב כאילו לא הקטיר קטורת, ולכן אם נכנס לקודש הקדשים חייב מיתה, בדיוק כפי שביאר רש"י, ואין כוונת הרמב"ם שעצם ההקטרה מחייבת).
*
(המשך לד"ת הקודם-) השפעת העניין הנ"ל על אמירת פיטום הקטורת בכל יום- כידוע, מנהגנו לומר בתפילה כל יום את סדר פיטום הקטורת. יש נוהגים לאומרו מתוך הכתב דווקא, מחמת החשש שאם יאמרו בעל פה, יחסירו אחד מסמני הקטורת (באמירתם), והרי שנינו ש"אם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה". ויש שמחמת טעם זה נמנעים לגמרי מלומר פיטום הקטורת. המקור לכל זה הוא בדברי מהר"י אבוהב, המובאים בבית יוסף, אורח חיים, קל"ג, בזו הלשון: "כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב, שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב, שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה. ואולי שמזה הטעם, אין אומרים אותו במקצת מקומות (כלומר, ישנם מקומות שמחמת החשש להחסיר אחד מהסימנים, נמנעים בכלל מלומר פיטום הקטורת) אע"פ שאומרים פרשת הקרבנות, ע"כ, והם דברי אורחות חיים שכתב בשם בעל הלכות".

לסיכום, לשיטת ר"י אבוהב, מכיוון שהמחסר אחת מסמני הקטורת חייב מיתה, ממילא יש להיזהר לקרוא רק מתוך הכתב, ויש מחמירים יותר, שאינם קוראים כלל.

אלא שהבית יוסף מקשה על דברים אלה של המהר"י אבוהב מספר קושיות: ראשית, המימרא "ואם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה" מתייחסת למקריב בפועל, ולא למי שאומר את פיטום הקטורת בפיו. ועוד, הרי כבר בואר לעיל שעל פי רש"י, אין כלל חיוב מיתה על עצם חיסור סמני הקטורת, אלא חיוב המיתה הוא רק לכהן הגדול שנכנס לקודש הקדשים בקטורת חסרה (וכאמור לעיל, גם מהרמב"ם אין ראיה ברורה שחולק על רש"י בעניין זה).  

הבית יוסף אינו מקבל איפוא את דברי מהר"י אבוהב. אך הרמ"א, בדרכי משה על הטור, כותב כך: "והמנהג באלו המדינות כדברי מהר"י אבוהב, שלא לאומרו בחול, מפני שטרודין למלאכתן, ויש לחוש שידלגו בה, ובשבת ויו"ט אומרים אותו". כלומר, לפי הרמ"א, ביום חול, שבו אנשים טרודים ויש לחוש שלא יאמרו את הסימנים כראוי, נוהגים כמהר"י אבוהב, שלא לומר פיטום הקטורת, ולכן אומרים רק בשבת ויו"ט. וכן מבואר ברמ"א על השו"ע אורח חיים קלב, ב.

ולעניין המנהג היום: חלק מהסידורים בנוסח אשכנז, אכן אינם כוללים פיטום הקטורת בסוף תפילת חול, כרמ"א הנ"ל. אך יש סידורים הכוללים את הנוסח. בנוסח ספרד, הסידורים כן מכילים את נוסח פיטום הקטורת.
 
והנה, ברבים מהסידורים, בפיוט הקצר "אין כאלוקינו" שנאמר לפני פיטום הקטורת, מושמט המשפט "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים" (ואילו בשבת ויו"ט משפט זה כן נאמר). בעל שו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן יב) נשאל על השמטה זו שבימות החול, ותשובתו היא, כי תולדות ההשמטה נעוצות בדברי הרמ"א הנ"ל, וזו לשונו: 

"ובזה נבוא לבאר בהשינוי בין ימות החול לשבת ויו"ט. דהנה, הרמ"א (או"ח סי' קל"ב סעי' ב') כתב, דנהגו שלא לומר פיטום הקטורת אחרי התפלה שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג עיי"ש, אבל בשבת ויו"ט שאין ממהרין אומרים. ולפי זה, אין לומר גם כן 'אתה הוא שהקטירו', ששייך לפיטום הקטורת, בימות החול, רק בשבת ויו"ט. והנה בסידורים שהיו נדפסים בנוסח אשכנז על פי דברי הרמ"א הנ"ל, שפיר מובן מפני מה שבחול לא היו אומרים אתה הוא שהקטירו וכו', אבל בשבת ויו"ט שאומרים פיטום הקטורת, אומרים ג"כ אתה הוא שהקטירו וכו' כנ"ל. ואף שאנחנו, שמתפללים בנוסח האר"י (כוונתו ל"נוסח ספרד") אומרים אף בימות החול פיטום הקטורת אחרי התפלה, אבל מִשְנָה ראשונה בסיום של 'אין כאלוקינו' לא זזה ממקומה, כן נראה לי ברור בעזה"י.   
*

ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם (יח, כט)- הרמב"ן על פסוק זה מבאר, שישנם כמה סוגים של עונש "כרת". סוג אחד הוא "כרת הגוף", המתבטא בכך שהאדם נפטר לפני זמנו (לפני גיל ששים); סוג שני הוא "כרת הנפש", שאינו מתבטא בעונש גופני אלא בכך שלאחר המוות נכרתת הנפש מעולם הנשמות; וישנו סוג שלישי של כרת, הכולל "כרת הגוף" ו"כרת הנפש" כאחד.

[בהמשך נצטט את דברי הרמב"ן כלשונם, בהם מבואר למי מיועד כל אחד מג' הסוגים הנ"ל].  

על פי זה מבאר הרמב"ן את שינויי הלשון בתורה ביחס לעונש הכרת: לעתים נוקטת התורה בלשון "ונכרת האיש ההוא" (לעיל בפרק יז, בפסוק ד וכן בפסוק ט), ואילו במקומות אחרים, כגון בפסוק כאן, הלשון היא "ונכרתו הנפשות" (וכן להלן, כב, ג, נאמר "ונכרתה הנפש ההיא"). ומבאר הרמב"ן, שכאשר נאמר "ונכרת האיש ההוא", הכוונה היא לעונש כרת הגוף, וכאשר נאמר לשון "נפש" (כגון "ונכרתו הנפשות") הכוונה לעונש כרת הנפש. וכאשר נוקטת התורה כפל לשון, "הכרת תכרת" [כמו בספר במדבר פרק טו פסוק לא- "הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה"], הכוונה לכרת הגוף וכרת הנפש יחד.

ובלשון הרמב"ן:

"והנה בכריתות בתורה שלשה עניינים, האחד שנאמר בו 'ונכרת האיש ההוא', והשני שנאמר בהן 'ונכרתו הנפשות העושות', 'ונכרתה הנפש ההיא מלפני', והשלישי שנאמר בהן 'הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה'...

וביאור העניין, כי האוכל חֵלב, או דם, והוא צדיק ורובו זכויות, אבל גברה תאוותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל [=אלא] יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה. ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא...". 
 
ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עוונותיו מרובין מזכויותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיעה לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות.  ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב 'ונכרתה הנפש ההיא ולפני', וכתיב 'והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה'.ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כעניין שכתוב (קהלת ז, טו) 'ויש רשע מאריך ברעתו' (הרמב"ן ממשיך וכותב, שעל פי המבואר בראש השנה דף יז ע"א, הנענשים בסוג זה של כרת נדונים תחילה לגיהינום י"ב חודש, ולאחר מכן נכרתת נשמתם מעולם הנשמות)

ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו 'כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה', ודרשו (שבועות יג ע"א), 'הכרת' בעולם הזה, 'תכרת', לעולם הבא... ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בענייני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (כאן ממשיך הרמב"ן ומציין מספר עבירות נוספות המצדיקות עונש זה, על פי הגמ' במסכת שבועות)... ושם מבואר זה בגמרא, שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה, אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה.."


[הרמב"ן מוסיף ומחדש עניין נוסף הקשור בכרת: לעיל בפרק יז פסוק ט כותב רש"י, שעונש כרת פירושו ש"זרעו נכרת וימיו נכרתים". על כך כותב כאן הרמב"ן, "...נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות כרת לזרעם, אלא באותן שכתוב בהן 'ערירין', וייתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם, אין לנו"].     




שבת שלום,
 אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;