דברי תורה לפרשת מצורע


זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)-
לכאורה, דיני המצורע אמורים לנהוג גם בזמן הזה, לאחר החורבן, ואין הדבר תלוי בקיומו של בית מקדש. וכך מבואר ברמב"ם הלכות טומאת צרעת יא, ו, וכן בפירושו למשניות בסוף מסכת נגעים, שדיני המצורע נוהגים בארץ ובחו"ל, ובפני הבית ושלא בפני הבית. והרמב"ם אף מוסיף ומפנה לתוספתא שבה מבואר כדבריו, עיין שם [וכמובן שישנם פרטים המצריכים בית מקדש, כגון קרבנות המצורע וכו'. אך כל מה שאינו מצריך קרבן, כגון תגלחת וציפורים ועץ ארץ ואזוב כו', אמור לנהוג גם בזמן הזה, וכך כותב כאן התורה תמימה- 
"ופשוט הדבר, דלא כל פרטי דיני טהרת מצורע אפשר לקיים בזמן הזה, כי מה שצריך לעשות במקדש, כמו קרבנות, בודאי אי אפשר, אלא רק תגלחת וציפורים..."].


אולם, בפועל לא מצאנו שבזמננו נוהגים דיני מצורע או שמישהו מקפיד על כך. ולכאורה הדבר תמוה, וכלשון התורה תמימה: "ודבר פלא הוא, שלא שמענו מעולם שדיני טהרת מצורע ינהגו בזמן הזה, אף כי דרשה גמורה היא כאן" (ומוסיף התורה תמימה ומחדד את התמיהה, הרי מצאנו שבזמן חז"ל עדיין נהגו בטומאת צרעת, גם לאחר החורבן, ומדוע אין נוהגים בדבר בזמננו אנו? ובלשונו- "...וכך משמע לקמן בתורת כהנים, שר' טרפון טיהר שלושה מצורעים, אף כי ר"ט היה לאחר החורבן, וכך משמע בברכות ה' עמוד ב' יעויין שם ובתוס', וכך פירש הרמב"ם...ובפרט שיש כמה עניינים שמצורע אסור בהם וכולם שייכים בזמן הזה, כמו שאילת שלום ותשמיש המיטה וכו' כמבואר לפנינו סוף פרשת תזריע פ' מ"ה...").


מתרץ התורה תמימה, שהואיל ולטהרת מצורע צריכים כהן מיוחס, ובזמן הזה אין לנו כהנים מיוחסים, לכן "נשתקע הדין" (ובלשונו: "וצריך לומר הטעם על פי המבואר לפנינו בפרשת תזריע ריש פרשת נגעים, והובא אל אהרן או אל אחד מבניו הכהנים, דלטהרת מצורע צריך כהן מיוחס, וכך פירש הרמב"ם פרק ז' הלכה ט' מתרומות, ובזמן הזה אין לנו כהנים מיוחסים כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ` מאיסורי ביאה, ולכן נשתקע הדין"). 

 

יישוב זה, שאין מקפידים על דיני מצורע בזמן הזה מפאת העדרו של כהן מיוחס, מבואר גם בדברי רדב"ז בפירושו לרמב"ם, תרומות, ז, ט (על דברי הרמב"ם שם, שעניין המצורע מצריך כהן מיוחס, כותב הרדב"ז- "ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה... ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס")

 

התפארת ישראל בסוף הקדמתו למסכת נגעים, דן גם הוא בשאלה האמורה, מדוע אין מקפידים על דיני צרעת בזמן הזה [ובלשונו- "כל דיני מצורע ונגעים וטהרתן, נוהג בין בארץ או בחו"ל (חוץ מנגעי בתים שאינו נוהג, רק בבתי ארץ ישראל, וכמו שכתבתי לעיל), בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית... ומימי תמהתי, למה אין נוהגין כן בזמן הזה. וזכרתי  ימים מקדם, שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מה' עקיבא זצוק"ל, והשבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת"] ואף הוא מיישב כאמור לעיל, שהסיבה לכך נעוצה בהעדר כהן מיוחס. ומוסיף התפארת ישראל, שאף אם ירצה אדם לקיים את דיני טהרת המצורע ולהסתמך על הסיכוי שהכהן שאליו הוא הולך הוא אכן כהן מיוחס, הוא ייקלע לבעיה הלכתית, שהרי תחילת תהליך הטהרה מצריכה את המצורע לגלח את כל שערו, ובתגלחת זו ישנם מספר איסורים ולאוין [איסורים אלה נדחים מפני מצוות טהרת המצורע כאשר היא מקוימת כהלכתה, אך הואיל ולא ניתן להיות בטוחים שהמצווה מקוימת כהלכה (שהרי לא ברור שהכהן שלפנינו הוא כהן מיוחס), נמצא שאין להסתכן ולעבור על איסורים אלה].  

 

ומוסיף התפארת ישראל, שאף לגבי נגעי בתים ונגעי בגדים (שבהם כמובן אין דין תגלחת כמו בנגעי אדם), אין אנו אומרים למצורע שיילך אצל כהן ויסתמך על חזקת ייחוסו, כי יישום דיני נגעי בתים ובגדים כרוך בהפסד ממוני (ניתוץ הבית, שריפת הבגד), וחזקת הכהן בזמננו אין די בה כדי להוציא ממון מחזקתו, עיין שם.

 

האור שמח (על הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, יא, ו) מציע יישוב אחר לשאלה: "ויתכן דנשתכח מאיתנו מראה של שני תולעת, כמו שנשתכח מראה התכלת והחילזון, כן נשתכח התולעת שני ומראה, ולא ייתכן טהרתו וטהרת בתים, ופשוט".

 

לשיעור של הרה"ג אשר וייס בעניין זה לחץ כאן (הקטע השייך לענייננו מתחיל שם באות ב'). למראי מקומות נוספים לחץ כאן
*
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד)- שלושה מרכיבים אלה מוזכרים גם בפרשת חוקת, בעניין פרה אדומה, אלא שיש הבדל בסדר הזכרתם: כאן בפרשת מצורע, הסדר הוא "עץ ארץ ושני תולעת ואזוב", ושם בפרשת חוקת הסדר הוא "עץ ארז ואזוב ושני תולעת".  

ראיתי הסבר להבדל זה בשם הרב רוזנר בשם הגר"ח קנייבסקי, על פי דברי הרמב"ם הידועים בהלכות דעות, שם מבואר, שאדם הנגוע באופן קיצוני במידה רעה מסוימת, ירפא עצמו ע"י שיילך תחילה לקיצוניות ההפוכה, ורק אח"כ יתייצב על דרך האמצע, "שביל הזהב". וזהו שבאה התורה ללמדנו כאן, שמי שנגוע ב"עץ ארז", דהיינו בחטא הגאווה (שהוא אחד הגורמים לעונש הצרעת), יילך קודם לקיצוניות ההפוכה, דהיינו ל"תולעת" (שהיא שפלה מן האזוב), ואח"כ יתייצב על האמצע בין תולעת לארז, דהיינו אזוב.
*
ושילח את הציפור החיה על פני השדה (יד, ז)- הגמ' במסכת קידושין דף נז ע"ב דנה, האם ציפור זו (הציפור החיה שהתורה מצווה כאן לשלחה על פני השדה) מותרת באכילה. והגמ' מוכיחה להיתר, בדרך הבאה: אילו הייתה הציפור אסורה, התורה לא הייתה מורה לשלחה על פני השדה, פן ימצאנה אדם אחר ויאכלנה (ובלשון הגמ' "תנו רבנן, ציפור המשתלחת מותרת באכילה, מאי טעמא, 'ושלח' אמר רחמנא, ולא אמרה תורה שלח לתקלה).

והנה לכאורה אין זו הוכחה, שהרי ניתן לומר, שלעולם הציפור אסורה באכילה, ומה שאמרה התורה לשלחה (ולא חששה שמא ימצאנה אדם ויאכלנה), הוא משום שהאדם המוצא, מבחינתו, גם אם יאכל, אינו עובר בכך כל איסור, שהרי הוא עצמו אינו יודע שציפור זו היא ציפור משתלחת, וכיוון שאינו יודע, מותר לו לסמוך על הרוב, דהיינו לסמוך על כך שציפור זו היא ציפור רגילה, ולא ציפור המשתלחת. 

כך מקשה התורה תמימה, והוא מיישב קושיה זו על פי הכלל ששנינו במסכת ביצה דף ד ע"ב, "אין מבטלים איסור לכתחילה". דהיינו, אסור לקחת חתיכת איסור, ולגרום לכך שתיבטל ברוב וכך תהיה מותרת; ואם כן מיושבת הקושיה לעיל ומובנת היטב הוכחת הגמ', שכן, אילו אכן הייתה הציפור אסורה, התורה לא הייתה מצווה על אדם לשלח ציפור זו רק על סמך כך שהאיסור יתבטל ברוב מבחינת המוצא, שהרי זה כאילו לקחנו איסור וגרמנו לו להיות מותר ע"י ביטול ברוב, נגד הכלל "אין מבטלין איסור לכתחילה". 


[ומסיים התורה תמימה "ומכאן ראיה דאיסור ביטול איסור לכתחילה הוי מדאורייתא, כמבואר. והאחרונים חקרו בזה"].
*
והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית (יד, לה)- רש"י כאן מביא את דברי חז"ל (במשנה במס' נגעים פרק י"ב משנה ה'), שאפילו אם הוא תלמיד חכם ויודע בודאות שמדובר בנגע, מכל מקום לא יאמר לכהן בצורה ישירה "נגע נראה לי" אלא יאמר "כנגע נראה לי", בכ"ף הדמיון. 


אך לא נתבאר בחז"ל מה הטעם לכך. התוספות יום טוב (על המשנה הנ"ל) כותב, שאפשר שדין זה נובע מהכלל שלא יפתח אדם פיו לשטן (עיין מס' ברכות יט ע"א), דהיינו- הרי ייתכן שהנגע יחזור ויכהה עד שיגיע הכהן, ועל ידי דיבורו שאומר במפורש "נגע נראה לי", כאילו כבר מחליט שנגע הוא, וכך פותח פיו ונותן מקום לשטן להשאיר הבית בטומאתו [ונראה להוסיף, לפי טעם זה, שלא במקרה בחרה התורה להשמיע יסוד זה במצורע דווקא; הצרעת, כידוע, באה בעיקרה על לשון הרע. אחד הגורמים העיקריים לחטא לשון הרע, הוא שהמדבר אינו מייחס חשיבות או שאינו מבין את כוחו ההרסני של הדיבור. לכן, תחילת תהליך התשובה הוא להיזהר בדיבורו מתוך הבנה עד כמה דיבור יכול להשפיע].  

יש מפרשים (גם פירוש זה מובא בתוס' יו"ט שם) טעם אחר, על פי הכלל "למד לשונך לומר איני יודע" (ראה ברכות ד' ע"א)
[ושוב נראה להוסיף גם לפי טעם זה,  שלא במקרה בחרה התורה להשמיע הלכה זו במצורע דווקא; הואיל ואותו אדם לקה בגאווה יתרה (שהרי גאווה ולשון הרע הם שני חטאים המנויים בחז"ל כגורמי נגע הצרעת, אזי הצעד הראשון לתשובה הוא שילמד עצמו לדבר בדרך מצטנעת יותר, "כנגע", ולא "נגע"]

התורה תמימה כותב, "ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם, כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט".


התפארת ישראל על המשנה כותב, "כדי לחלוק כבוד לכהן שיפסוק הוא את דינו", עיין שם [וגם כאן יש לומר, שזהו כנראה חלק מתהליך התשובה על הגאווה וגסות הרוח, שיחלוק לאחרים את הכבוד הראוי להם].   
 


שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;