דברי תורה לפרשת תזריע

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג)- כותב על כך האור החיים, "צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה תורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה?" כלומר, הציווי על המילה נאמר כבר בפרשת לך לך, לאברהם ולזרעו, ומדוע הוצרכה התורה לחזור ולשנותו כאן? [נעיר כי לכאורה יש ליישב על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, שיובאו בהמשך ההערות].   

תחילה מיישב האור החיים, שהפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" מלמד דברים שלא נלמדו מהציווי בפרשת לך לך, כגון, שהמילה צריכה להיות דווקא ביום (ולמדים כן ממה שנאמר כאן "וביום"), וכן שמצוות המילה דוחה את השבת (וגם זאת דרשו חז"ל מהמילה "וביום", כמבואר במס' שבת דף קלב ע"א) [יוער, כי מה שכתב האוה"ח, שהמילה "ביום" מלמדת שהמילה צריכה להיות דווקא ביום, לכאורה תמוה, שהרי דין זה למדה הגמ' דווקא מהכתובים בפרשת לך לך, וכך העיר המהדיר על אוה"ח במהדורת הרב קוק].

אך שוב מקשה האור החיים, הרי התורה יכולה הייתה לרכז פרטי דינים אלה בפרשת לך לך, במקום לחזור על הציווי כולו כאן בפרשת תזריע [ובלשונו- "ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו ז"ל (שבת קלב ע"א) 'וביום - אפילו בשבת', קשה למה לא רשם ה' פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה, שנכתבה בפרשת לך לך"]. 

מתרץ האור החיים, שחידוש זה שמילה דוחה את השבת, אילו הייתה התורה מחדשת אותו בפרשת לך לך, ניתן היה לחשוב שדווקא קודם מתן תורה, כשהאבות לא קיבלו את השבת על כל חומרתה ועונשה, רק אז מילה דוחה את השבת, אך לאחר מתן תורה, שנצטוו ישראל "מחלליה מות יומת", מילה לא תדחה את השבת. לכן מחדש הפסוק שוב את חשיבות מצוות מילה, שגם לאחר מתן תורה הרי היא דוחה את השבת (כפי שלמדו חז"ל, כאמור לעיל, מהמילה "וביום") 
[ובלשון האור החיים- "ואולי, כי לא קבע ה' פרט זה (=שמילה דוחה שבת) במצות אברהם, שלא יחשוב אדם, כי לא הקל ה' שבת לגבי מילה אלא להאבות, שלא קיבלו התורה וחומרת שבת... אבל ישראל שנצטוו מה' מחלליה מות יומת, לא ידחה שבת... אשר על כן ציווה פרט זה לבנים שקיבלו התורה"]

שאלה נוספת שעומד עליה האור החיים, ומפרשים נוספים, היא השאלה, מה הקשר בין הציווי למול ביום השמיני, לבין הפסוקים הבאים, העוסקים בטומאת יולדת, ומה עניין זה לזה. מתרץ האור החיים (וכן הכלי יקר, בתירוצו הראשון), ע"פ הגמרא במסכת נדה דף ל"א, שם מבואר, שהטעם לעשיית המילה ביום השמיני ולא קודם לכן, קשור לכך שלפני היום השמיני האב והאם עצבים מחמת טומאת היולדת, הנמשכת שבעה ימים (והתורה רצתה להימנע ממצב שבו כולם שמחים במילת התינוק והאב והאם עצבים). לפי זה, מובנת מאליה סמיכות הפסוקים של מילה בשמיני וטומאת לידה, שהרי טומאת הלידה היא הטעם שבגינו אין מלים לפני היום השמיני. 

[אגב כך מציין האור החיים טעם נוסף שמצוי במקום אחר בחז"ל (דברים רבה, ו, א) לכך שמלים ביום השמיני - "ורבותינו ז"ל אמרו וזה לשונם, למה התינוק נימול לשמונה ימים, שקנה ה' רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כוחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, שנאמר ומיום השמיני והלאה יירצה". ומוסיף על כך האור החיים, שהסיבה להיווצרות הכוח לאחר שמונה ימים, קשורה לכך ששמונה ימים בהכרח כוללים גם שבת, ובלשונו: "וצריך לדעת מי גילה סוד זה, כי בשמונה ימים יהיה בו כוח, לא פחות ולא יותר. ונראה, כי 'כוח' האמור בדבריהם, הוא מה שאמר בזוהר (חלק ג צ"א), שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנמשכת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא"]
*
וביום השמיני ימול (יב, ג) - כידוע, חז"ל למדו מהמילה "ביום" שמלים אפילו בשבת (שבת דף קלב ע"א).

והנה, ידוע הדין ביחס לקריאת מגילה ותקיעת שופר, שעל אף שמעיקר הדין היו צריכים לקיימם גם אם חל בשבת,  גזרו חכמים שאין עושים אותם בשבת, מחמת גזירה, שמא יטלטל את השופר או את המגילה ד' אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור דאורייתא של טלטול ברה"ר בשבת (וכך מבואר בגמ' במסכת סוכה דף מב ע"ב ודף מג ע"א). ונשאלת השאלה, מדוע לא גזרו כך גם ביחס למצוות מילה (שלא לעשותה בשבת שמא יעביר את הסכין או התינוק וכו' ברשות הרבים, ויעבור על איסור טלטול מדאורייתא)?  

הט"ז באורח חיים סימן תקפ"ח סק"ה מביא קושיה זו ומיישב כך: אין חכמים גוזרים גזירה לאסור, כאשר הדבר מפורש בתורה להיתר (כלומר, רק כאשר דבר מסוים אינו מפורש בתורה לא להיתר ולא לאיסור, חכמים עשויים לגזור ולאסור, אך כאשר דבר מפורש בתורה להיתר, אין חכמים גוזרים איסור). ולכן כאן, שההיתר למול בשבת נדרש מפסוק בתורה-  אין חכמים גוזרים לאסור. 

הט"ז חוזר על יסוד זה גם ביורה דעה סימן קיז סק"א וכן בחו"מ בסימן ב (אמנם בשינויי לשון, כי באו"ח לשונו היא שלא רצו חכמים לגזור, ואילו ביו"ד כותב שאין כוח ביד חכמים לגזור, וצ"ע). 

ועל פי יסוד זה יש מיישבים את רש"י במסכת ברכות דף ב ע"א: כידוע, המשנה בתחילת מסכת ברכות מציינת מספר דברים שזמנם מן התורה כל הלילה, ואחד מאותם דברים הוא "הקטר חלבים ואברים" (דהיינו שאם הקרבן נשחט ונזרק דמו ביום, מותר להקטיר את אבריו כל הלילה). והנה, לגבי שאר הדברים המוזכרים שם במשנה, שהם קריאת שמע וזמן אכילת הקרבן, הדין הוא שעל אף שזמנם מדאורייתא כל הלילה, גזרו בהם חכמים עד חצות, אך לגבי הקטר חלבים ואברים מדגיש שם רש"י, שבזה לא גזרו חכמים עד חצות. ורש"י אינו נותן טעם לדבריו, מדוע דווקא בזה לא גזרו, בניגוד לשאר הדברים במשנה? [אמנם, יש מתרצים על פי הכלל "כהנים זריזים הם", ואחרים מתרצים, שלא גזרו עד חצות אלא כשיש סיבה מיוחדת לכך, כגון בקריאת שמע, משום קבלת מלכות שמים, וכן באכילת קדשים, משום חומרת איסור כרת על אכילת נותר, עיין בצל"ח שם]. אך על פי יסוד הט"ז, שאין חכמים גוזרים בדבר המפורש בתורה להיתר, מבוארים היטב דברי רש"י הנ"ל, שהרי לגבי הקטר חלבים ואברים נאמר בפירוש בתחילת פרשת צו "כל הלילה עד הבוקר", ובדבר המפורש בתורה, אין חכמים גוזרים. וכך מתרץ התורה תמימה בפרשת צו, על הפסוק הנ"ל. 

והנה, כל זה ברש"י, אך הרמב"ם (בהלכות מעשה הקרבנות, ד, ב, וכן בהלכות תמידין ומוספין, א, ו) חולק על רש"י וסובר שגם בהקטר חלבים ואברים גזרו עד חצות, וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם הם לא כיסוד הט"ז (שהרי מפורש בתורה "עד בוקר" ובכל זאת גזרו חכמים עד חצות). 

וליישוב שיטת הרמב"ם החולק על רש"י, וכן להרחבה ולהסברים שונים ליסודו הנ"ל של הט"ז, 
לחץ כאן (הנושא שאנו דנים בו מתחיל מאמצע הקובץ המצ"ב, תחת הכותרת "הקטר חלבים ואברים כל הלילה", ועיין בפרט בעמ' 11 ואילך).
*
[עוד בעניין המילה: ידועה השאלה מדוע מברכים שתי ברכות במצוות מילה ("על מצוות מילה" ו"להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"), בשונה מכל מצווה. בערוך השולחן, יורה דעה הלכות מילה סימן רסה, מבואר (לאחר סקירה של מספר דעות ותשובות שניתנו ביחס לשאלה זו), שברכה אחת היא ברכת המצוות כרגיל, והברכה השניה היא כביכול ברכה של התינוק עצמו, על הכניסה תחת כנפי השכינה ("כאילו התינוק היה מברכה").  

[ולפי זה ניתן ליישב גם שאלה ידועה אחרת: רבים שואלים, שהברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", מנוגדת לכאורה לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות במס' חולין בסוף פרק שביעי, שהרי הרמב"ם, כותב שם, ש"עיקר גדול" הוא, שלאחר שניתנה תורה אין אנו מקיימים מצוות בגין קיום האבות וציווייהם, אלא רק בגין ציווי הקב"ה בהר סיני, והוא מביא כדוגמה את מצוות מילה, שאין אנו מקיימים אותה כי אברהם נצטווה בה, אלא כי כך נצטווינו בסיני. ויסוד זה של הרמב"ם מנוגד לכאורה לנוסח "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"? אך לפי ההסבר האמור לעיל לברכה זו, מיושב היטב, כי הברכה אינה על עצם מצוות המילה (שכן, הברכה על עצם המצווה היא רק הברכה הראשונה, "וציוונו על המילה", ובה אכן לא מוזכר אברהם אבינו) כי אם ברכה על שנכנסנו תחת כנפי השכינה, שזיכנו הקב"ה להמשיך את דרכו של אברהם, שאף הוא נימול ונכנס תחת כנפי השכינה]. 
*
ובן יונה או תור לחטאת (יב, ו)- כלומר, לחטאת העוף אפשר לקחת או מהמין הקרוי "(בן) יונה" או מהמין הקרוי "תור". כותב על כך בעל הטורים: "בכל מקום מקדים תורים לבני יונה, חוץ  מכאן, לפי שאינו מביא אלא אחד, שאם ימצא יונה, לא יקח תור, לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר". 

ביאור הדברים: כאשר יש להקריב שני תורים או שני בני יונה, מקדימה התורה תורים לבני יונה. אך כאשר יש להקריב ציפור אחת (כמו כאן- "בן יונה או תור לחטאת"), יש להעדיף לקחת בן יונה, כי תור מתאבל על בן זוגו שנלקח  ממנו ואינו מזדווג לאחר. לכן מקדימה כאן התורה בן יונה לתור.
*
טהור הוא וטהרו הכהן (יג, לז)- רש"י כותב, שמלשון זו ("טהור הוא וטיהרו הכהן") למדים שאם הכהן הורה לטהר, בעוד שלפי האמת הנגע טמא, אזי אין הטהרה מועילה. והוא על פי תורת כהנים.

[ועיין באור החיים שכתב על כך, שאע"פ שיש לפרש הפסוק גם בדרכים אחרות, מכל מקום אין לעשות כן, כי הדין שכתב רש"י מסור בידינו, וכשדין מסור בידינו, ראוי לפרש הפסוק לפי הדין, ולא בדרכים אחרות, "וזה כלל גדול בתורה". ואגב דבריו אלה מוסיף האור החיים לבאר עניין אחר: במקום אחד כתוב שמשה קיבל כל התורה, ואין כל דבר שתלמיד יחדש, שלא נאמר כבר למשה. מאידך נאמר, שר"ע דרש דברים שמשה לא ידע, ואם כן לכאורה סתירה. מתרץ האור החיים, שמבחינת ידיעת הדינים עצמם, משה ידע הכל כי הכל נמסר לו, ואיש לא יחדש דבר אחריו. אך לא נמסר למשה כיצד נרמז כל דין בתורה שבכתב. ומבחינה זו ידע ר"ע לדרוש דברים שמשה רבינו לא ידע].
 
עם זאת ידוע גם כלל אחר, כי על מנת לטמא או לטהר בנגעים, לעולם יש צורך באמירת הכהן, ואפילו אם ישראל ת"ח יודע בבירור שהנגע טמא (או טהור) אין הוא יכול לטמא או לטהר, אלא אומר לכהן והכהן הוא שמטמא או מטהר [כלשון חז"ל בספרא: "אין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אף על פי שוטה (כלומר יש צורך בכהן אף אם הוא שוטה), אמור 'טמא', והוא אומר 'טמא', אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'].

כלל זה (שהטומאה והטהרה נקבעים ע"פ דיבור הכהן דווקא) קיים רק בטומאת נגעים. בטעם הדבר כותב רבי יעקב ישראל קנייבסקי, בספרו "קריינא דאיגרתא":

"מצינו טומאת מצורע שאני (=שונה) מכל טומאות שבעולם, שעל ידי המעשה בלבד נטמא... מה שאין כן מצורע שאינו נטמא ע"י גוף הנגע עד שיטמאנו הכהן או יסגירנו. ואפשר דהוא מידה כנגד מידה, לפי שהנגעין באין על לשון הרע, דהיינו חטא הדיבור, לפיכך טומאתו על ידי דיבור". נראה שעומק הדבר הוא, שאדם המדבר לשון הרע או חוטא בחטאי דיבור אחרים, סבור שהדיבור הוא דבר של מה בכך, ואינו מפנים שהדיבור הוא כוח אדיר שבכוחו להחריב או לבנות עולמות. לכן דווקא בהקשר של דיני צרעת, הבאה על לשון הרע, חפצה התורה להמחיש לאדם את כוח הדיבור (וכך ראיתי מובא בשם החפץ חיים).      

לפי זה מבארים את דברי המדרש: ידועים דברי המדרש, שביקש דוד המלך מהקב"ה שתהיה אמירת תהלים חשובה לפניו "כנגעים ואהלות". לפי פשוטו, הכוונה היא שזכות אמירת התהלים תעלה לאומר התהלים כאילו למד באותה שעה סוגיות קשות, כמו סוגיות צרעת וטומאת אהלים. אולם, מדוע נקט דוד כדוגמה דווקא "נגעים ואהלות"? מיישב המשך חכמה (מובא בשמו בספר "פנינים משולחן גבוה"), על פי האמור לעיל, שבנגעים (נגעי אדם ונגעי בתים וטומאתם) יש משמעות לדברי הכהן אפילו אם אינו יודע את הדין, וביקש דוד המלך שבאותה מידה, גם האומר  תהלים, גם אם אינו מעמיק בהבנה, הרי שלעצם אמירת הדברים תהיה משמעות ותהיה מקובלת לפני הקב"ה.

 



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;