דברי תורה לפרשת שמיני

 

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ט, כב)

מבואר ברש"י, שברכה זו המוזכרת בפסוק ("ויברכם") היא למעשה ברכת כהנים (ובלשון רש"י: "ויברכם- ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא").

והנה, באותו זמן הכהנים טרם נצטוו ע"י הקב"ה לברך בנוסח הקבוע של ברכת כהנים (יברכך, יאר, ישא), שהרי רק בספר במדבר, בפרשת נשוא, מצווה הקב"ה על נוסח זה. אלא שאהרן הכהן חידש נוסח זה מדעתו, ובשלב מאוחר יותר הסכים הקב"ה לנוסח זה של אהרן וציווה לברך לדורות במטבע לשון זה.

ולפי זה מובן היטב הנוסח שאומר הש"ץ קודם ברכת כהנים, "ברכנו בברכה המשולשת בתורה... האמורה מפי אהרן ובניו", ופירוש הדברים הוא כך: ברכת הכהנים אמנם "כתובה בתורה", אך היא כבר "אמורה מפי אהרן ובניו", דהיינו הכהנים חידשו את נוסח הברכה מדעתם עוד לפני שציווה על כך הקב"ה (על פי הרב צבי פסח פרנק, מובא בספר "פנינים משולחן גבוה").

*

אך את זה לא תאכלו... את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה (יא, ד-ו)

התורה מונה כאן שלושה בעלי חיים, שיש בהם סימן טהרה של העלאת גרה, אך אין בהם סימן טהרה של הפרסת פרסה, ועל כן הם אסורים באכילה – גמל, שפן וארנבת.

והנה, במקום לכלול את שלושתם יחד בלשון קצרה – "את הגמל ואת השפן ואת הארנבת כי מעלי גרה הם ופרסה לא הפריסו" – האריכה התורה ביותר ומנתה כל אחד בפסוק נפרד בפני עצמו. ולא זו בלבד, אלא שאצל כל אחד מצאנו לשון שונה: אצל הגמל נאמר בלשון הווה – "פרסה איננו מפריס"; אצל השפן נאמר בעתיד, "ופרסה לא יפריס"; ואצל הארנבת בעבר – "פרסה לא הפריסה". והדבר צריך ביאור.

ומבאר זאת המלבי"ם (בפירושו "התורה והמצוה", אות עג) כך: אצל הארנבת, פרסותיה אינן סדוקות כלל, ואילו אצל הגמל, פרסותיו סדוקות מעט, אך לא די הצורך כדי לטהר. לכן, אצל הגמל לא נאמר "לא הפריס", כאילו מעולם לא הייתה בו פעולת הפרסה כלשהי, שהרי כן הייתה כזו; אך נאמר בו "איננו מפריס", כלומר, על אף שיש בו מעט, הוא עדיין "איננו מפריס", כלומר, לא די במה שיש בו כדי להיחשב באמת מפריס פרסה. לעומת זאת, אצל הארנבת נאמר "לא הפריסה", כלומר, אין ולא הייתה אצלה מעולם הפרסה כלשהי, בניגוד לגמל.

ומדוע ביחס לשפן נאמר לשון עתיד, "לא יפריס"? מבאר המלבי"ם שבכך רומזת התורה לאחד ממיני השפנים, שברגליו האחוריות כן מתקיים במלואו הסימן של מפריס פרסה, ורק ברגליו הקדמיות לא מתקיים הסימן; והיה עולה על הדעת, שאותו שפן הוא בשלב התפתחות זמני, ובהמשך יתקיים הסימן גם ברגליו הקדמיות, וכדי לשלול זאת מדגישה התורה "לא יפריס" – כך יישאר המצב, ולא יפריס.

[ומעין זה מפרש המלבי"ם בהמשך ביחס לחזיר (שאינו מעלה גרה), שגם בו נאמר בלשון עתיד, "לא יגר"; ומבאר המלבי"ם שגם לגבי החזיר, יש תחילתה של העלאת גרה באופן שיעלה על הדעת שפעולה זו תושלם, ומדגישה התורה שהחזיר לעולם "גרה לא ייגר", עיין שם].

*

את הגמל כי מעלה גרה הוא וגו' (שם)

מלשון הפסוק נראה כאילו העלאת הגרה היא חלק מסיבת הטומאה ("לא תאכלו... את הגמל כי מעלה גרה הוא"), והדבר לכאורה תמוה, שהרי העלאת הגרה היא דווקא הסימן הכשר שבו, וסיבת הטומאה היא היעדר הסימן הנוסף, הפרסת הפרסה (ובמילים אחרות הגמל והשפן וכו אסורים למרות העלאת הגרה, ולא בגללה, ומדוע נקטה התורה "כי מעלה גרה הוא"?).

משיב על כך הכלי יקר, שאדרבה, מציאותו של סימן הטהרה מוסיפה לטומאתו; מי שאין בו כלל סימני טהרה, לפחות אינו מטעה את הבריות לומר טהור אני, אך מי שיש בו סימן טהרה אחד, מטעה את האחרים ומנופף בו כדי לומר טהור אני (ואע"פ שבוודאי אין כאן "כוונה" מצד בעל החיים להטעות את הבריות, לימודים אלה הם על דרך המוסר וההמחשה, עיין שם בכלי יקר).

*

ואת הארנבת (יא, ו)

הארנבת מנויה כאן בין בעלי החיים האסורים באכילה, כי אינה מפריסה פרסה.

בגמרא במסכת מגילה (דף ט ע"א) מסופר שחכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית לפי דרישתו של המלך תלמי, אך הם ערכו מספר שינויים בתרגום לעומת המקור. אחד השינויים היה, שבמקום "ארנבת", הם כתבו "צעירת הרגליים" (שרגליה הקדמיות קצרות לעומת האחוריות). ומדוע שינו ולא כתבו ארנבת? כי לאשתו של המלך תלמי הנ"ל קראו "ארנבת", וחששו פן יאמר "שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה". כלומר, הוא עלול לסבור שהארנבת הוכנסה לפסוקים כדי ללעוג לאשתו.

נשאלת השאלה, מדוע היה עולה על דעתו לומר דבר רחוק כזה, ששחקו בו היהודים והטילו שם אשתו בתורה? הרי כל בר דעת מבין שהתורה מלמדת כאן דיני אכילה, ובין הדינים הללו נכתב דינם של בעלי החיים שיש להם רק סימן אחד (גמל, חזיר, ארנבת ושפן), ומאחר שהארנבת היא אכן בעל חיים כזה ויש ללמד את דינה, ומהיכן יעלה על הדעת שהוכנסה הארנבת כדי ללעוג לאשתו דווקא?

תשובה אפשרית אחת לשאלה זו היא, שאדם שטבעו להיעלב, ימצא את הצידוק להיעלב בכל דרך שהיא, ואין לשאול קושיות על כך..

תשובה נוספת שראיתי במספר ספרים – אצל בעלי החיים האחרים (גמל, חזיר, שפן), נקטה התורה את מין הזכר (חזיר ולא חזירה, וכך גם גמל ושפן וכו') ורק ביחס לארנבת נקטה התורה את מין הנקבה (ארנבת ולא ארנב). ולכן היה עולה על דעתו, שהסיבה לכך היא כדי ללעוג לאשתו ששמה "ארנבת"; ומשום כך, שינו [ומדוע באמת נקטה התורה רק ביחס לארנבת מין נקבה? על כך נאמרו תשובות שונות במפרשים. הרמב"ן, למשל, כותב- "מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש, הזכר והנקבה ממנו; וכן 'היענה'... ויש רבים ששמותם בלשון זכר"; כלומר, יש מינים שקרויים בלשון הקודש בלשון כללי של זכר, ויש מינים שקרויים בלשון כללי של נקבה].

זאת החיה אשר תאכלו (יא, ב)

הגאון ר' אלחנן וסרמן (בקובץ שמועות על חולין ס"ב ע"ב) חוקר חקירה ידועה, האם  הקשר בין הימצאות הסימנים לבין כשרותו של בעל החיים הוא קשר מהותי-סיבתי (דהיינו, שהסיבה לכשרות בעל החיים נעוצה בקיום הסימנים, ובמילים אחרות, מסיבה כלשהי קבע הקב"ה שהסימנים מהווים סיבה להיתר האכילה) או שמא הסימנים רק מעידים על ההיתר, דהיינו, הם מהווים בסך הכול אמצעי זיהוי מהו מין כשר, אך הטהרה עצמה אינה נובעת מקיום הסימנים ואינה קשורה קשר מהותי לקיום הסימנים.

ממשיך ר' אלחנן וסרמן, שלחקירה זו יש השלכה גם על ההבנה של אחד הכללים הידועים בהלכות כשרות, והוא הכלל המכונה "היוצא מן הטהור- טהור". כלל זה מורה, שכאשר בהמה טהורה (בהמה שיש בה סימני טהרה ומותרת באכילה) יולדת ולד שאין בו סימני טהרה, הולד כשר באכילה, שכן, "כל היוצא מן הטהור, טהור" (וכך נפסק בשו"ע יו"ד, עט, ב). והנה, לפי הצד השני בחקירה לעיל, שלפיו הסימנים הם כאמור רק אמצעי זיהוי למין הכשר, ואין קשר מהותי אמיתי בין קיום הסימנים לבין הכשרות, אזי ההסבר לכלל זה ("היוצא מן הטהור טהור") הוא הסבר פשוט: הואיל וכל הצורך בסימנים אינו צורך מהותי, אלא רק כאמצעי זיהוי שבעל החיים שייך למין כשר, אזי ברור ומובן שבמקרה שבו בעל החיים נולד ממין כשר, כבר אין צורך בסימנים, שהרי עצם לידתו למין כשר היא סימן הזיהוי הברור ביותר שהוא שייך למין זה. לעומת זאת, לפי הצד הראשון, הסובר שיש קשר מהותי בין קיום הסימנים לבין הכשרות לאכילה, כיצד אנו מכשירים את הולד בהעדר סימנים? על כרחך לפי צד זה צריך לומר, שהכלל "היוצא מן הטהור- טהור", הוא בבחינת הלכה נפרדת ומחודשת שחז"ל קיבלו, ולפיה היוולדות לטהור היא בעצמה סיבה לטהר (כשם שהסימנים הם סיבה לטהר).  

ומוסיף ר' אלחנן, ששני צדדים אלה יכולים להיות ההסבר למחלוקת שמצאנו בין בעלי התוספות, כדלהלן: נאמר בגמ' (נדה דף נ ע"ב) ש"תרנגולא דאגמא" אסור באכילה, ואילו "תרנגולתא דאגמא" מותרת. אומרים על כך תוספות במסכת חולין (סב ע"ב, ד"ה תרנגולתא), שלא ייתכן לפרש, שהתרנגולא והתרנגולתא הנ"ל הם זכר ונקבה מאותו המין (ושההבדל ביניהם הוא רק בכך, שבגוף הזכר אין סימני טהרה ולכן אסור), שהרי אם הנקבה מותרת, כבר לא ייתכן לאסור את הזכר (גם אם אין בו סימני טהרה), כי כל זכר בא מהנקבה, והכלל הוא "כל הנולד מהטהור טהור". על כרחך, אומרים התוספות, שכוונת הגמ' לשני מינים שונים (שלאחד מהם קוראים "תרנגולא" ולאחר קוראים "תרנגולתא").  

לעומת זאת, בתוספות במסכת נדה נ ע"ב, מובאת דעה אחרת, שלפיה "תרנגולא דאגמא" ו"תרנגולתא דאגמא" הם אכן זכר ונקבה מאותו מין, ומה שהזכר אסור, אע"פ שהוא "יוצא מן הטהור", הוא משום שהוא יוצא מהביצה ולא מהעוף הטהור עצמו

אומר על כך ר' אלחנן, שמחלוקת זו שבין בעלי התוספות, תלויה בשאלה שהוצגה לעיל, כיצד יש להבין את הכלל "כל היוצא מן הטהור טהור": תוספות במסכת נדה הבינו, שכלל זה הוא דין מיוחד שנתחדש (שלידה ממין טהור היא סיבה עצמית לטהר, גם בהעדר סימני טהרה), ולכן יש מקום לסבור, שדין מיוחד זה נקבע דווקא כשהולד יוצא מהטהור עצמו, ולא כשהוא יוצא מהביצה; אך התוספות במסכת חולין הבינו שהכלל "היוצא מן הטהור טהור" אינו בבחינת הלכה מחודשת, אלא הוא נובע מהסברה הפשוטה, שסימנים אינם אלא אמצעי זיהוי, ולידה ממין טהור היא אמצעי זיהוי ברור לא פחות מסימנים, והואיל וכך, מה לי אם העוף בוקע מהביצה או מהאם?

ועיין עוד בדברי הרב קוק שנביא להלן, מהם עולה שהוא נקט שהקשר בין הסימנים לבין הכשרות הוא קשר מהותי, ולא קשר של "עדות" בלבד.  

*

זאת החיה אשר תאכלו (יא, ב)- בתורה מבוארים סימנים ברורים מהי בהמה אסורה ומהי בהמה מותרת. לעומת זאת בעופות לא מנתה התורה סימנים, אלא התורה מנתה כ"ד מיני עופות טמאים, ומלבדם כל העופות טהורים. אלא שכיום אין אנו יודעים את זהותם של כל הכ"ד. 

על אף שבתורה אין סימנים לעוף טמא, חז"ל במס' חולין נותנים סימנים כיצד נדע מהו עוף טמא, כמבואר בחולין נט ע"א במשנה וכן בדף סא ע"א (ולמשל, אחד מהסימנים הוא, שאין עוף טהור דורס, ולכן "כל הדורס טמא". ועיין בתוס' דף סא ע"א ד"ה כל, שהקשו, הרי אין מספר לעופות הטהורים, ואיך ידעו חז"ל שבכל העופות הטהורים אין אחד שהוא דורס? ותירצו, שמא קבלה הייתה מימות נח, שהקריב מכל עוף טהור, ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס). 

אלא שלמרות מתן סימנים אלה, נפסקה הלכה בשו"ע יו"ד סימן פב סעיף ב, שאין לאכול עוף אא"כ יש לגביו מסורת שהוא טהור, כי לולא המסורת, אנו חוששים שמדובר בעוף דורס, רק שלא ראינוהו דורס (ברגע שעוף הוא עוף דורס, זהו סימן טומאה מוחלט, ולא יועילו סימנים אחרים). וכך מדגיש הרמ"א שם בסעיף ג, שכך נהגו ואין לשנות.  

והנה, לגבי מה שביארנו שאין אוכלים עוף אא"כ יש מסורת שהוא טהור, בפשטות דין זה נאמר דווקא בעוף, הואיל והתורה עצמה לא מסרה בו סימנים, אך בבהמה, הואיל והתורה נתנה בה סימנים ברורים, אין צורך במסורת. אלא שהש"ך בסימן פ' סק"א, כותב כבדרך אגב ביחס לחיה טהורה, שאנו אוכלים אותה על פי מסורת, כמו לגבי עוף. ממילים אלו דייק החכמת אדם בכלל ל"ה, שלא רק בעופות נצרכת מסורת אלא גם בחיה, אין היא נאכלת אא"כ יש מסורת שהיא טהורה, ולא די שרואים בה סימני טהרה! אך הפרי מגדים חולק וסובר שאין זו כלל כוונת הש"ך [לדעתו, דברי הש"ך שיש צורך במסורת, לא נאמרו ביחס לכשרות הכללית לאכילה, אלא רק ביחס לדין מסוים אחד, הקשור להיכר שבין חיה לבהמה לעניין אכילת החֵֵלֶב (הדין הוא כידוע שחלב חיה מותר, ואילו חלב בהמה אסור, והואיל ואין אנו יודעים במדויק מה גדר ההבדל בין חיה לבהמה, לכן בעניין זה נזקקים אנו למסורת, וזו כוונת הש"ך)]. 

אלא שהחזון איש פסק כחכמת אדם, ומכוח כך מנע את הבאת מין ה"זבו" לארץ ישראל (בימי קום המדינה), מאחר שאין לגביו מסורת. ודברים אלו הם הבסיס לכל דיון ה"זבו" שהתפתח בשנים האחרונות.

*

כל אשר לו סנפיר וקשקשת (יא, ט)

סימני הטהרה בדגים הם סנפיר וקשקשת, כמבואר כאן בפסוקים.

והנה, במסכת נדה דף נא ע"ב נאמר כלל, שכל דג שיש לו קשקשת, יש לו גם סנפיר (אך לא להיפך, כלומר, ייתכן דג שיש לו סנפיר אך לא קשקש). ומקשה שם הגמ', אם כך, התורה יכולה הייתה להסתפק בסימן הקשקשת לבד (שהרי אם יש לו קשקשת, יש לו כאמור גם סנפיר). משיבה על כך הגמרא, שהסיבה לכך שהתורה ציינה את הסנפיר, היא "להגדיל תורה ולהאדיר". ותשובה זו לכאורה אינה מובנת, וטעונה ביאור (כיצד הדבר "מגדיל תורה ומאדיר" כאשר מציינים סימן שאין בו צורך ותועלת?!).

הרב קוק (באגרות הראי"ה אגרת קג) מבאר תשובה זו של הגמ' כך: "נלע"ד דהפירוש הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה... אם היה כתוב קשקשת, הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת, שכח הטהרה מונח בשניהם. וממילא ידענו, שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה".

וביאור הדברים הוא כדלהלן: התורה מלמדת אותנו לא רק דברים שיש בהם ערך מעשי ("נפקא מינה למעשה") אלא היא רואה עניין גם ללמדנו ידיעות מופשטות, שהערך בהן הוא עיוני ולא מעשי. ואף כאן, ציון סימן הסנפיר בתורה מלמדנו שסיבת הטהרה בדג אינה רק הקשקשת, אלא גם הסנפיר גורם את הטהרה. וזו כוונת הגמ' "להגדיל תורה ולהאדיר", שרצון התורה ללמדנו גם דברים שאין בהם בהכרח ערך מעשי אלא עיוני בלבד.

ונסביר מעט ביתר הרחבה: סימני הטהרה אינם רק אמצעי זיהוי טכני, אלא יש גם קשר סיבתי מהותי בין הימצאותם של הסימנים לבין הטהרה, כלומר, הטהרה נובעת מהימצאותם של הסימנים (גם אם לאא בהכרח נהיר לנו מהותו של קשר סיבתי זה ויש להבינו)[1]. וחשוב היה לתורה לציין גם את סימן הסנפיר כדי ללמדנו, שכשם שיש קשר מהותי בין הקשקשת לטהרה, כך גם יש קשר מהותי בין הסנפיר לבין הטהרה. ועל אף שידיעה זו (שאף הסנפיר הוא גורם מהותי בטהרת הדג) היא ידיעה מופשטת שאין לנו בה תועלת "מעשית" (שהרי כדי לקיים את ההלכה למעשה ולא להיכשל באכילת דגים טמאים, די שנדע שיש קשקשת, ולא היינו נכשלים באכילת דג טמא, שהרי כל בעל קשקשת הוא בעל סנפיר), מכל מקום מגמת התורה היא "להגדיל תורה ולהאדיר", כלומר, ללמדנו גם ידיעות שאין בהן צורך "מעשי" אלא הן ידיעות מופשטות, שנדע גם אותן. ונמצא, שעל ידי שציינה התורה את הסנפיר ולא הסתפקה בקשקשת, למדנו למעשה שתי ידיעות מופשטות: האחת, שלא רק לקשקשת, אלא גם לסנפיר, יש קשר לטהרת הדג; והשניה, עצם ההבנה שסימני הכשרות בבעלי החיים (הפרסת פרסה, מעלת גרה, סנפיר וקשקשת וכו') אינם רק אמצעי זיהוי למין הכשר, אלא יש קשר מהותי בינם לבין כשרות הבהמה, כאמור.

נראה שזוהי ממש כוונת הריטב"א שם בסוגיה, עיין שם.

[ולפי כל האמור ייתכן שניתן ליישב שאלה ידועה: כידוע, ביחס לעופות התורה אינה מפרטת סימנים, אלא מסתפקת בציון העופות הטמאים. ומאידך גיסא אנו מוצאים, שהיו לחכמים סימני טהרה וטומאה גם בעופות, כמבואר במסכת חולין דף נט. ונשאלת השאלה, מדוע לא מנתה אותם התורה? ועוד קשה, שגם ביחס לחיה ובהמה מבואר שם בגמ' בחולין שיש סימנים מובהקים נוספים מעבר למה שמנתה התורה (למשל, "כל שאין לו שיניים למעלה", עיין שם), ואם כן, מדוע לא מנתה אותם התורה? אך לפי האמור ניתן ליישב, שהתורה מונה רק סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה, ואילו הסימנים שנוספו בחז"ל הם אמצעי זיהוי בלבד, ואינם סימנים שיש קשר מהותי בינם לבין הטהרה].

ונסיים עניין זה בדברי השל"ה: השל"ה, בספרו עשרה מאמרות, מבאר את דברי הגמ' בעניין סנפיר וקשקשת על דרך דרש: תלמידי חכמים נמשלו במספר בחינות לדגים (עיין להלן); והנה, דג טהור מצויד בשני כלים – האחד, הקשקשת, השומרת ומגינה עליו, והשני, הסנפיר, המאפשר לו להתקדם ולשוט הלאה. וגם טהרתו של ת"ח, בנויה משני יסודות, האחד, יכולת השימור וההטמעה של מה שקיבל מרבותיו, והשני, היכולת להתקדם ולהתפתח ולהוסיף משלו, וזו היא אם כן כוונת הגמ' שהסנפיר הוא בבחינת "להגדיל תורה ולהאדיר".

ובלשון השל"ה: "הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים הפרים ורבים, ואמרו בחגיגה... מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן, 'קשקשים הם הקבועים בו, וסנפיר הפורח בהן', ועתה אפרש הסוד- הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת בינה שהיא שכל המוליד ובזה יגדיל תורה".

*

להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תיאכל (יא, מז)- בתחילת הפסוק, הטמא קודם לטהור ("בין הטמא ובין הטהור"), ואם כן למה בהמשך הפסוק, הטהור קודם לטמא ("בין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תיאכל`")? ועוד, הרי הדרך לסיים בדבר טוב, ולמה הפך הכתוב את הסדר וסיים ב"החיה אשר לא תיאכל", שהיא מהמין הטמא?

שמעתי תירוץ ע"פ הגרעק"א, שבפסוק זה יש רמז לאמור בגמ' ביומא (דף פב ע"ב ודף פג ע"א). שם בגמ' מבואר, שמעוברת שמתאווה לאכול ביוה"כ, לוחשים לה שיוה"כ היום, ואם הדבר אינו מועיל, יכולה לאכול. וממשיכה הגמ', שאשה אחת שמעה ללחש והתגברה ולא אכלה, ויצא ממנה ר' יוחנן, אך אשה אחרת שאכלה, יצא ממנה רשע (שבתאי אוצר פירות).

ולכל זה רומז הפסוק: הפסוק שואל "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", מה שורש ההבדל בין אדם טמא לאדם טהור, ועל כך הוא עונה "בין החיה (=יולדת, הקרויה בלשון התורה 'חיה') הנאכלת, לבין החיה אשר לא תיאכל (כלומר בין המעוברת האוכלת ביוה"כ לבין המעוברת שאינה אוכלת)". ולפי זה שתי השאלות שהקשינו לעיל מתורצות היטב כמין חומר..
.  

   


שבת שלום,
אתר לימוד יומי


 

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;