דברי תורה לפרשת ויקרא


 

טעם הקרבנות- כללי: לעניין שיטת הרמב"ם, הרמב"ן והמשך חכמה בשאלת טעם הציווי על הקרבנות, לחץ כאן (למאמר נוסף לחץ כאן)

*

ויקרא אל משה (א, א)- האל"ף במילה "ויקרא" היא קטנה. כותב על כך בעל הטורים "אלף דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר' כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה". 

 *
אדם כי יקריב מִכֶּם (א, ב)- לכאורה, על פי הדקדוק הראוי צריך היה לכתוב "אדם מכם כי יקריב", ולא "אדם כי יקריב מכם".

הספורנו מיישב שינוי לשון זה וכותב, שבכוונת הפסוק לרמוז, שיחד עם הבאת הקרבן צריך האדם להקריב גם מעצמו, ולשוב בתשובה בוידוי והכנעת עצמו. ובלשונו: "אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם, בוידוי דברים והכנעה... וכאמרו (תהלים נא, יט), 'זבחי אלוקים רוח נשברה'. כי אין חפץ בכסילים, המקריבים בלתי הכנעה קודמת" (ומעין זה בשפת אמת- "אדם כי יקריב מכם - הפשוט, ליתן מפנימיות כוחו ורצונו לה' יתברך").

באופן דומה כותב האברבנאל, ומלשונו מבואר עוד, שזו גם כוונת הפסוק בהמשך, במילים "לרצונו לפני ה'": "לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו". 
*
אדם כי יקריב...מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)- פתח הכתוב בלשון יחיד ("אדם כי יקריב") וסיים בלשון רבים ("תקריבו את קרבנכם"). החטא שאדם חוטא משפיע לא רק על עצמו אלא גם על סביבתו, על הרבים (בשם הרב משה שטרנבוך בספרו טעם ודעת).

*

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה' (ב, יא)-  הציטוט להלן הוא מתוך ספר "פרפראות לתורה" (מנחם בקר):


"הצדיק ר' מנחם מנדיל מקוצק רואה באיסור זה סמל לדרך הרצויה של היהודי בעבודת ה'. לעולם יש להלך ב'דרך המלך' ולהתרחק מן הקיצוניות ('לא בחמיצות יתר ולא במתיקות יתר').  כיוצא בכך כותב רבי יוסף שאול נתנזון בספרו 'דברי שאול': השאור והדבש הם שני קצוות. הן בהרכבם החומרי והן בטיבם ובטעמם. בהוראה שלא להקטיר על המזבח 'כל שאור וכל דבש', באה התורה ללמדנו, שהקצוות אינם מביאים טובה לאדם, וראוי לנו להתרחק מכל דרך קיצונית ולבחור ב'דרך הממוצעת' (הקרויה 'שביל הזהב')- כפי שהורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות, פרק ד)"

*

נפש כי תחטא בשגגה (ד, ב)- מדוע אדם ששגג צריך להביא קרבן, הרי עשה מה שעשה מבלי כוונה? מסביר הרמב"ן, שעצם פעולת החטא משפיעה על הנפש, גם אם האדם אינו אשם במעשה: "וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה  מכל חטא... ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר 'נפש'". 




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;