דברי תורה לפרשת ויקהל



ויקהל משה וגו' (לה, א)- בעל הטורים עומד על הקשר בין תחילת פרשה זו (עניין השבת) לבין סוף הפרשה הקודמת (האור שקרן מפני משה): 

"כתיב לעיל (סוף כי תשא) כי קרן עור פני, וסמך לו פרשת שבת (בתחילת פרשת ויקהל), לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים".
  
*

אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם; ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה' (לה, פס' א-ב)- המילה "לעשות" כתובה כאן בכתיב חסר, בלי וי"ו ("לעשת"). כותב על כך בעל הטורים, שיש כאן רמז למניין המלאכות האסורות בעשייה בשבת, שהן שלושים ותשע; שכן, המילה "לעשת" מורכבת מהאות למ"ד, שהיא בגימטריה שלושים, ועוד "עשת", שהן אותיות "תשע".


עוד מוסיף בעל הטורים, שמהמילה "ויקהל" שבתחילת הפרשה, עד למילה "השבת" (בפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת") יש בדיוק שלושים ותשע מילים, כנגד שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת.   

*

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, ג)ידועה שאלת המפרשים, מדוע מכל המלאכות האסורות בשבת (ל"ט מלאכות), הזכירה כאן התורה רק את מלאכת הבערה? רוב הראשונים מתרצים (אבן עזרא, רשב"ם, רמב"ן, עקידת יצחק), שכוונת התורה להדגיש כאן את ייחודיותה של השבת בהשוואה ליום טוב: ביום טוב, אסורה עשיית מלאכה, אך מותרת מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש (כאמור לעיל יב, טז, "אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם"), וכאן מדגישה התורה ששבת חמורה מיום טוב, שאסורה אפילו מלאכת אוכל נפש. ולכן הודגשה מלאכת הבערת אש, שהיא המלאכה העיקרית המשמשת לעשיית מאכל.

ראיתי הסבר אחר בשם ר' יהונתן אייבשיץ: עיקר טעם השבת הוא זכר למעשה בראשית, אך הרי האש לא נבראה כלל בששת ימי בראשית אלא במוצאי שבת (כמבואר במס' פסחים דף נד; ולכן מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש), ולכן היה מקום לסבור שהבערה אינה בכלל המלאכות האסורות. משום כך מדגישה התורה את האיסור על מלאכת הבערה.

הסבר אחר מובא בעקדת יצחק (ר' יצחק עראמה), בשער נ"ה, על דרך הדרש: לאחר שציוותה התורה לעיל להימנע ביום השביעי ממלאכה (כאמור לעיל, "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי קודש"), מוסיפה התורה שיש להיזהר, שהבטלה ממלאכה לא תביא לשיחות רכילות ולשון הרע. ולכן מזהירה התורה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"- היזהרו מאש המחלוקת והמריבה ביום השבת.

[שייכות סכנת המחלוקת ליום השבת קשורה גם ללחץ ההכנות לשבת, וכפי שכותב החיד"א בספרו "מורה באצבע", אות קמ: "בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן בין איש לאשתו ובין המשרתים, והרבה טורח הסטרא אחרא בזה לחרחר ריב. והאיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה, יבקש שלום. ויילך לשלום ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן ביישוב ובחזרה, כי הוא זמן גילוי אורות קודש בשמים ממעל". הרב חיים פלאג'י, בספרו כף החיים, סימן כז אות לה, מביא דברים אלה של החיד"א ומוסיף: "ואנוכי עבדו מוסיף על דבריו, דאני הגבר ראה עיני, דבכל בית שהיה מחלוקת בערב שבת לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע...". ובהמשך מספר המחבר כיצד השכין פעם אחת שלום במריבה שפרצה בליל שבת בין אחד משכניו לבין אשתו, וכיצד היה אותו אדם אסיר תודה על כך ("ובכל פעם שהיה רואה אותי, היה מחזיק לי טובה ואומר אלי, אותה הלילה הייתה לי לאות ולזיכרון שלא עשיתי עוד קטטה עם אשתי אף שעברו ימים ושנים".) ומסיים ר' חיים פלאג'י, "וזה כתבתיהו בספר, כדי דממני יראו וכן יעשו כל אחד עם שכנו הקרוב אל ביתו והייתה הרווחה, דאם הוא משים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, לא ייתכן דהוא יעשה קטטה ומחלוקת, ומרבים שלום בעולם"]. 

*
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו (לה, כא)- מה פשר הכפילות, "אשר נשאו לבו" ואח"כ "אשר נדבה רוחו אותו"? 

בעל הכתב והקבלה כותב בשם רמ"א, שהביטוי "נשאו לבו" והביטוי "נדבה רוחו אותו" מתייחסים לשני סוגי נדיבים: יש מי שטבעו מצד עצמו מתנגד לנתינה, אך הוא כופה את רוחניותו על גשמיותו ומכריח את עצמו לתת; ויש מי שאינו צריך לכך, כי הוא נוטה לנתינה מצד עצם טבעו וגשמיותו. על הראשון, נאמר "נדבה רוחו" (כי הוא כופה את רוחו על גשמיותו, ומכריח את עצמו לתת), ועל השני נאמר "נשאו לבו", שלבו מצד טבעו נוטה לנתינה (ובלשון הכתב והקבלה: "יש שני מיני נדיבים, יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש יצרו להתנדב. ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא 'נשאו לבם', כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא 'נדבת רוחו', כי רק הצד רוח נשמתו התנדב").

ואילו באור החיים מבואר, ש"נדבה רוחו" הוא מי שנותן כפי יכולתו, ואילו "נשאו לבו" הוא מי שנותן יותר מכפי יכולתו, "שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר".
*
והנשיאים הביאו את אבני השוהם (לה, כז)- בפסוק לא כתוב "והנשיאים" אלא "והנשאם" חסר יו"ד. ומבאר רש"י (ע"פ חז"ל), שמכיוון שנתעצלו ואמרו שיביאו רק לבסוף (את מה שיחסירו שאר בני ישראל), נשמטה יו"ד משמם.

הכלי יקר מבאר מדוע נחסרה דווקא האות יו"ד: השקפה זו של הנשיאים, שלא יביאו יחד עם כולם אלא יביאו לבסוף את מה שיחסירו בני ישראל, מקורה בגאווה- אנו ממלאים את מה שהציבור מחסרים. והואיל ואין הקב"ה סובל את הגאווה (כפי שנאמר בתהלים קא, ה, "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל"), לכן נחסרה האות יו"ד, שהיא האות היחידה במילה "נשיאים" השייכת לשם השם (כדי להראות, ששם השם אינו שוכן במקום שישנה גאווה). ובלשון הכלי יקר- "כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה', לומר- אין כאן מקומו".
*
והמלאכה הייתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר (לו, ז)- ישנה כאן לכאורה סתירה פנימית: הלשון "דים" מורה שהיה בדיוק כשיעור, אך מאידך גיסא הלשון "הותר" פירושה שהיה מותר, עודף. וכך מקשה האור החיים- "ב' דברים הופכיים, אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים...".

ומתרץ האור החיים, שלמעשה הביאו בני ישראל יותר מכפי הצריך, אך על מנת שלא לאכזב את המביאים (שיראו שחלק ממה שהובא לא שימש לבסוף לצורך למשכן), נעשה נס והכיל המשכן את הכול (ונמצא שמצד אחד אכן היה עודף, מצד הכמות, ולכן נאמר "והותר", אך ע"י הנס הכיל המשכן הכול, ולכן נאמר "דים"). ובלשון אור החיים: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו, ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן. וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר ציוה ה' לעשות במשכן, הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שהותר, פירוש שהיה יותר מהצריך, הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס".
 
[יש ללמוד מוסר השכל מעצם העובדה, שנעשה נס רק על מנת שלא יחושו בני ישראל אי נעימות לאחר שטרחו והביאו].

והספורנו מפרש, ש"הותר" אין פירושו שנותר עודף, אלא הפירוש הוא, שמה שהביאו הספיק ברווח ובשפע, מבלי שיצטרכו לדאוג אולי לא יספיק החומר.





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;