דברי תורה לפרשת כי תשא

 

ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה (לא, ו)- מהלשון "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" מדייקת הגמ' במסכת ברכות דף נ"ה, ש"אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה" (שהרי נאמר בפסוק שהקב"ה נתן חכמה "בלב כל חכם לב", ומשמע שצריך להיות חכם לב כתנאי לכך שהקב"ה יעניק חכמה; וכך מדייקת הגמ' גם מהפסוק בדניאל "יהב חכמתא לחכימין")

הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", מפרש את הדברים כך: אין הקב"ה נותן סייעתא דשמיא לקלוט ידיעות ונתונים, בלי שיהיה לאדם שכל לשמור אותם ולנתב אותם כראוי (דהיינו, שלא לקחת את ידיעותיו למקומות שאינם ראויים).

ובלשונו- "והכוונה בזה, דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות, א'- שכל וחריצות, ב'- לימודיות ומדעים, מה שהעלו אחרים כבר... ולמי הוא מסייע ויהיב מדעין? לחכימין, פירוש, למי שהוא בר שכל, וידע היאך לשמור את ידיעותיו, שלא ילכו למקום שאינו ראוי". וכך למעשה מבואר גם בתנחומא, ויקהל ב', עיין שם (בתשובתו של ר' יוסי בן חלפתא למטרונה ששאלה אותו מדוע נותן הקב"ה חכמה לחכמים, הרי ראוי היה לתיתה לטפשים).


בהמשך כותב הנצי"ב פירוש אחר (אך דומה): הביטוי "חכם לב" אין פירושו חכם בשכלו (כי אם כך לא היה נאמר "לב"), אלא הכוונה היא שיש בלבו יראת ה' ובטחון בה'. והלשון "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", מתפרשת על ידי חז"ל כך: מי שיש לו חכמת לב, דהיינו יראת ה', אתן לו חכמה (חכמת השכל).

ורש"ר הירש כותב: "
אין הקדוש ברוך הוא משרה את חכמתו אלא על מי שיש בו כבר כשרון של חכמה טבעית אנושית, וכבר פיתח בעצמו את הכשרון הזה. חכמת ישראל האמיתית אין בה מקום לאותו מופת אלוהי, כביכול, ההופך את הפתי של אתמול לאיש האלוהים של היום, מלא החכמה וההתלהבות".


ועיין גם בתורה תמימה, שנראה שכוונתו מעין הפירוש הראשון בנצי"ב (לשון התורה תמימה- "צריך עיון, איך נתן בו החכמה הראשונה? ונראה הכוונה, 'למי שיש בו חכמה', למי שיש בו הכשרונות המסוגלות לקניין החכמה").  
*
אך את שבתותי תשמורו (לא, יג)- בפסוק זה נאמר "שבתותי" בלשון רבים, ואילו בפסוק שלאחר מכן נאמר "ושמרתם את השבת", בלשון יחיד. 

הגרי"ז מבאר זאת כך: כידוע, ישנם שני טעמים עיקריים לשמירת השבת- זכר ליציאת מצרים, וזכר למעשה בראשית (שני הטעמים מוזכרים בנוסח קידוש הלילה). והנה, הטעם הראשון שייך גם בשאר מועדים, אך הטעם השני, זכר למעשה בראשית, שייך דווקא בשבת ולא במועדים.

על פי זה מובן היטב שינוי הלשון בפסוקים. בפסוק הראשון ("את שבתותי תשמורו"), הדגש הוא על זכר ליציאת מצרים
(שהרי נאמר בסוף הפסוק "לדעת כי אני ה' מקדשכם", וקדושה זו היא בהוצאת ישראל ממצרים ע"י הקב"ה והפיכתם לעם), ולכן נאמר בלשון רבים, "שבתותי", כי טעם זה נכון לא רק לשבת אלא לכל המועדים, שכולם נקראים "שבתות" (וכך מבואר ברש"י במס' שבועות דף טו ע"ב, שכאשר נאמר "שבתותי", הכוונה גם ליו"ט, ומכאן שאין בניין בית המקדש דוחה יו"ט, שנאמר "שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו"). ואילו מהפסוק השני ואילך, הדגש הוא על זכר למעשה בראשית (כפי שנאמר בהמשך, בפסוק יז, "כי ששת ימים עשה ה' וכו'"), ולכן נאמר שם "שבת" בלשון יחיד, כי טעם זה אינו שייך בשאר מועדים.    
*
ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא (לא, יד)- במס' יומא דף פה ע"ב, דורש רב נחמן בר יצחק מהמילים "קודש היא לכם", שמותר לחלל שבת להצלת חולה שיש בו סכנה, שנאמר "קודש היא לכם"- אתם העיקר והשבת טפלה לכם
(ומלבד מקור זה מובאים שם גם מקורות אחרים שמותר לחלל שבת להצלת נפש, כגון וחי בהם ולא שימות בהם וכו')

שואל המשך חכמה, אם חיי יהודי עדיפים משבת, וכנ"ל, אם כן איך ייתכן שדין המחלל שבת להיסקל ולהיהרג? הרי אם החיים חשובים מן השבת, אין הדין נותן שיילקחו חיי אדם על שחילל שבת.

ובלשון המשך חכמה "הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם. ומי שעובר על השבת, נהרג ונסקל!".

מתרץ המשך חכמה, שאדם המחלל שבת, כורת בכך את נפשו מהקשר המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל, שנוצר באמצעות השבת. ומי שכרת עצמו כך, אין חייו חיים; ואדרבה, עונשו (מיתתו) מהווה את כפרתו ומיטיב עימו.  

ובלשונו: "אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל, ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם. אכן, אם הישראלי לא שמר את השבת... גם אם אינו נסקל, נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה' ובתורתו, ומיתתו טובה גדולה לו".

עוד אומר המשך חכמה, שכל זה ניתן לדייק מהפסוק עצמו, כך: תחילה אומר הפסוק "כי קודש היא לכם", דהיינו, אתם העיקר והשבת טפלה לכם, ולכן פיקוח נפש דוחה שבת. אך לאחר מכן ממשיך הפסוק "מחלליה מות יומת", כלומר, אע"פ שפיקוח נפש דוחה שבת (וא"כ ערך החיים עולה על ערך השבת), בכל זאת המחלל את השבת דינו מיתה. ומדוע זה כך? "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה", דהיינו, ע"י חילול שבת, כרת המחלל את נפשו מהקשר בינו לבין הקב"ה וירד ממעלתו באופן המצדיק סקילה, כמבואר לעיל.

[ובלשון המשך  חכמה- "כי קודש היא לכם, היינו שהיא נתונה לכם, ואתם העיקר, והיא (=השבת) הטפלה לכם (וכן דריש ר' נחמן בר יצחק, יומא פ"ה ע"ב, ובמכילתא, כאן ג), ועושים כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל, מי המה המקדשים אותה. ואף על פי כן, 'מחלליה מות יומת', כי המחללה, הוא נשפל ממעלתו וחילל ברית קודש שהיה בינו ובין השם, 'כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה', אם כן הוא לאו בר קיימא הוא, ומיתתו טובה גדולה לו"].

*

וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה, קול מלחמה במחנה (לב, יז)- לכאורה, לשם מה מספרת התורה מה חשב יהושע כששמע את הקולות, הרי מחשבות אלה התבררו כלא נכונות? לשאלה זו ולשאלות מעניינות אחרות, לחץ כאן (שיעור מאת הרב ירון בן דוד, רב בארות יצחק).

*

ויחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות (לב, יט)- ידועה הקושיה, אם השליך הלוחות מחמת כעסו על חטא העגל, למה לא עשה כן מייד כשנודע לו שחטאו? הרי עוד לפני שירד מן ההר, כבר הודיע לו הקב"ה שחטא העם, כאמור בפסוקים, ואם כן, מדוע לא השליך כבר אז? 

הספורנו מפרש, שעצם החטא אכן נודע למשה עוד לפני שירד, אך כשירד מן ההר התחדש לו כי לא רק שבני ישראל חטאו, אלא שהם אף שמחים בחטא עד כדי ריקודים ומחולות, והבנה זו היא שהביאה לשבירת הלוחות.

נמצא על פי זה, ששבירת הלוחות לא הייתה רק מחמת חטא העגל גופא (שעל כך נודע לו לפני שירד), אלא מחמת שמחתם בדבר. וזאת משום שישנו הבדל גדול בין עשיית חטא, לבין התחברות לחטא מתוך שמחה.

[וברוח זו כותב רש"ר הירש: "
כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח, ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת...ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, או אז מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך. וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת. כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי - כדרך העולם - כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. ללא היסוסים...השליך את הלוחות וישבר אתם. על ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת"].

טעם אחר (נמצא בספורנו בסוף משפטים פרק כד, וכן באברבנאל, ובהעמק דבר כי תשא פרק לב פסוק טו) הוא שמשה רצה לשבור דווקא למטה, כדי לעורר את בני ישראל במעשה זה, שיחזרו בתשובה. 

והמהרש"א ביבמות דף סב ע"א מתרץ (בשם בעל העיקרים), שאינה דומה שמיעה לראיה, ולכן, גם כששמע משה מפי הקב"ה, לא עשה בו הדבר רושם כל כך כמו לראות בעיניו (וכך הוא באלשיך, ועוד). אמנם בשו"ת אגרות משה, ביורה דעה חלק א' סימן רכג, מובאת סברה זו על ידי השואל, ור' משה פיינשטיין דוחה סברה זו: "הוא לעניות דעתי דבר שח"ו לומר כן אצל משה, ששמע מהקב"ה, ששמיעה מה' ודאי לא גרע מראיה, אף לעניין התרגשות". ולכן מתרץ בעצמו את השאלה כשני התירוצים שהובאו לעיל. 

[כל זה, ותירוצים אחרים, מובא בספר "טל שמן" (הרב חיים שאול קויפמן), ועיין שם שמקשה על כך מדברי ר' משה פיינשטיין במקום אחר (דרש משה בתחילת פרשת יתרו), שכן מקבל את התירוץ הנ"ל]

*

וישלך מידיו את הלוחות (לב, יט)- המשך חכמה מסביר, ששבירת הלוחות באה לסמל שאין קדושה עצמית בלוחות, ברגע שרצונו של נותן הלוחות (הקב"ה) מחולל ומופר. וזה לשונו:

"כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, כי הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, כשתקיימו מה שכתוב בהם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרס, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאווה תהילה ועבודה...כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר".

למעשה, לדעת המשך חכמה, זו גופא הייתה טעותם של בנ"י, שבמקום להתייחס למשה כשליח בלבד, שאין כוחו אלא בכך שהוא מעביר אליהם את רצון ה', ייחסו לו קדושה עצמית, עד שהיו כה נבוכים וחסרים כשבושש משה לבוא, שנלחצו ועשו העגל. וזה לשונו:

"ועל זה צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני עניין ואיזו קדושה, בלתי מצוות ה`, עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה...וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי יירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלוקי, הבין טעותן, ויחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר כי אין שום קדושה ועניין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות, היו כמחלפים עגל בלוח, ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה".
*
מי לה' אלי (לב, כו)- לכאורה, השאלה "מי לה' אליי" פירושה- מי לא חטא בעבודה זרה, בחטא העגל. אך הנצי"ב בהעמק דבר שולל פירוש זה, ומפרש שהשאלה הייתה- מי מביניכם יודע בנפשו, שכל כולו לה', והוא מוכן למסור את נפשו על כך [ובלשונו: "אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים, אלא- מי יודע בעצמו שהוא אך לה', למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה' וכבודו..."].
 
מוסיף הנצי"ב ומפרש, שהואיל ומשה עמד להכניס את המצטרפים לצידו לסכנה גדולה (להילחם נגד החוטאים בעגל), לכן שאל, מי יודע בנפשו שמלחמתו תהא מלחמה מתוך דבקות מוחלטת, כי העושה מצווה מתוך דבקות מוחלטת כזו, מובטח לו שלא יינזק גם במקום שההיזק מצוי (ואמנם הכלל "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" מגן גם על מי שמקיים מצווה באופן רגיל, ולאו דווקא מתוך דבקות מיוחדת, אך הגנה זו היא רק במקום שאין ההיזק מצוי, כמבואר בפסחים דף ח', ואילו כשמקיים מצווה מתוך דבקות מוחלטת, מחדש הנצי"ב שהמצווה מגנה עליו גם במקום שההיזק מצוי). ובלשונו:  

"ונדרש משה לשאלה זו, משום דאף על גב דשלוחי מצוה אינם ניזוקין, אינו אלא במקום שלא שכיחא היזקא, כידוע. ואם כן, לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה, משום הכי חקר, מי לה` אלי, דזה הכלל דשכיחא היזקא שאני, אינו אלא מי שעושה מצווה כטבע האדם, לקוות שכר וגמול אם בעולם הזה אם בעולם הבא, אבל מי שהוא מופרש לה` בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר, אפילו מהיזקא דשכיחא, וכן כאן, כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה, חקר מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה', או יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז". וכן מוסיף הנצי"ב גם בהרחב דבר "אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצוות, אין לו חשש מסכנה טבעית".

[ועוד מוסיף הנצי"ב ליישב על פי האמור, עניין תמוה בספר שמואל: בשמואל א, טז, מבואר ששמואל פחד ללכת להמליך את דוד, פן יהרגהו שאול עקב כך, והוא שטח את חששו זה לפני הקב"ה - פן ישמע שאול והרגני וכו'. על כך ענה לו הקב"ה, שיקח עגלת בקר ויאמר שהוא הולך לזבוח לה' וכו', וכך יסווה עצמו ויינצל (ומזה למדה הגמ' בפסחים דף ח', שאע"פ ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, מכל מקום היזק מצוי שאני, והראיה, ששמואל פחד פן יהרגהו שאול). והנה לכאורה קשה, למה לא אמר לו הקב"ה מתחילה שיקח עגלת בקר וכו', ומדוע חיכה ששמואל ישאל על הדבר? מיישב הנצי"ב לפי דבריו לעיל: ככלל, שמואל היה בדרגת הדבקות המתוארת לעיל, ולכן לא היה לו לחשוש אפילו מהזיקא דשכיח, ומטעם זה לא אמר לו הקב"ה מלכתחילה תחבולות כגון לקיחת עגלה וכו'. אך באותו רגע מסוים לא היה שמואל במדרגה זו, כי מרוב עצב על לקיחת המלכות משאול, הרגיש שאין הוא מוצא בלבו את הכוח הנפשי של דבקות כזו, ולכן פחד שיינזק. ובלשון הנצי"ב "אבל שמואל הרגיש בעצמו שהיה מתעצב באותו עניין על שאול, כידוע, ולא מצא בלבבו שמחה של מצווה שמגיע לאהבת ה' ודביקות, משום הכי שאל כדין, והקב"ה השיבו כהלכה"].
*

ומשרתו יהושע בן נון נער (לג, יא)- המילה "בן" (במילים "בן נון"), מנוקדת בחיריק ולא כרגיל בסגול. ומבאר הרמב"ן, "ואני חושב, כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין חכם ונבון כמוהו". ועיין שם הסבר נוסף.

על מה שיהושע בן נון מכונה בפסוק זה "נער", מקשים הראשונים, הרי יהושע היה אז בן חמישים ושש [על פי החשבון הבא: יהושע נפטר בן מאה ועשר שנים (כמבואר ביהושע כ"ד כ"ט), הורד מתוכם את י"ד שנותיו האחרונות שזכה להיות בארץ ישראל (שכך מבואר בזבחים קי"ח ששבע שנים כבש הארץ ושבע שנים חילקה ואח"כ מת), ועוד הורד מ' שנה שבין מעשה העגל והכניסה לארץ, ותגיע לחמישים ושש]. ואם כן איך יקראהו הכתוב נער? 

מתרץ הרמב"ן "ועל דעתי, דרך לשון הקודש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער, וכן 'גחזי נערו' (מלכים ב' ד' י"ב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב' ב', י"ד)...", ועיין שם דוגמאות נוספות.

*

הודיעני נא את דרכיך (לג, יג)- במס' ברכות דף ז ע"א מבואר, שבמילים אלה ביקש משה מהקב"ה שיפתור לו את נסתרות דרכי ה' ויתן לו מענה לשאלה הידועה- מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו.


אלא שנחלקו שם בגמ': יש אומרים שהקב"ה מילא את מבוקשו וענה לו על השאלה, ויש אומרים (רבי מאיר) שלא ענה לו. לפי הדעה הראשונה, תשובת הקב"ה למשה הייתה שצדיק ורע לו הוא צדיק שאינו גמור (דהיינו, שיש בידו מקצת עוונות והקב"ה מענישו כדי למרק חטאיו), וכן רשע וטוב לו, הוא רשע שאינו גמור (שיש בידו מקצת מצוות והקב"ה נותן שכרו בעוה"ז כדי להאבידו מהעולם הבא). 

הרמב"ן בשער הגמול (בחלק העוסק בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו) מבאר, ששתי הדעות מסכימות שאכן קיימת מידת הנהגה כזו, שצדיק נענש לעתים בעולם הזה כדי לכפר על מקצת חטאיו וכו' (וכן שרשע זוכה לטובה כדי לגמול לו בעולם הזה על מקצת זכויותיו), אך המחלוקת בין שתי הדעות היא האם תשובה זו מיישבת את כל מקרי צדיק ורע לו וכו', או שמא יש מקרים שתשובה זו אינה פותרת. ועוד מוסיף הרמב"ן, שלפי הדעה הראשונה, מה שמצאנו בדברי נביאים שקובלים על צדיק ורע לו וכו', אין זה מתוך תמיהה, אלא כחולה המתאונן על כאבו.

ובלשון הרמב"ן- "והנה כפי הסברה הראשונה, הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת (כלומר לצדיק ורע לו וכו' יש תשובה ברורה, שכל אחד יכול להבינה). וזה שאומרים הנביאים בדבר ומה שצווחין על העניין (כלומר הרמב"ן מקשה, אם הכול ברור, מדוע ראינו בנביאים שמתאוננים על כך), אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג על חזקת החולי, וצועק על תוקף הצער והכאב: והיאך אירע לו כך, והיאך איפשר עניין צערו הגדול. כלומר, שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו: רבונו של עולם, למה תתנהג בזו המידה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה הרשעים שפשטו ידיהם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם. ואף על פי שיודעין שהמידה אמת והמשפט צדק".

ולגבי הדעה השניה כותב הרמב"ן "ויש מרבותינו אומרים, והוא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו, אף על פי שהמידות הללו כך הם כמו שסברנו, ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא בדרך המידות הללו, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם".
*
ויתן על פניו מסוה (לד, לג)- ביאר הכלי יקר "לפי שהיו הכל מסתכלין בו, ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו, כי כך היא המידה בכל מי שהוא ביישן. על כן נתן על פניו מסוה לכסות עיניים. אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו, אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו, כי לא הביישן למד (אבות ב, ו), לכך נאמר ובבוא משה לפני ה' לדבר אתו, יסיר המסוה עד צאתו".





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;