דברי תורה לפרשת תצוה

 


אי הזכרת שמו של משה בפרשה- שמו של משה רבינו אינו נזכר בכל הפרשה. וידוע בשם הגר"א (מובא בפנינים משולחן הגר"א), שהדבר נובע מכך שפרשת תצוה חלה תמיד בשבוע של ז' אדר, שבו הלך משה רבינו לעולמו. 

ועוד מוסיף הגר"א: מספר הפסוקים בפרשת תצוה הוא מאה ואחד, שזוהי בדיוק הגימטריה הנסתרת של משה (נסביר בקצרה את המונח גימטריא נסתרת באמצעות דוגמה: באות אל"ף, למשל, "חבויות" האותיות ל' ו-ף', ולכן הגימטריא הנסתרת של אל"ף היא מאה ועשר; באות בי"ת, "חבויות" י' ות', ולכן הגימטריא הנסתרת היא ארבע מאות ועשר וכו'). כיצד? באות מ"ם, האות החבויה היא מ', ובאות שי"ן האותיות החבויות הן י' ו-נ', ובאות ה"א, האות הנסתרת היא א', יחד מאה ואחד

ובכך יש רמז, שעל אף שחיצוניותו וגופו של משה הלכו מן העולם בז' אדר, הרי שפנימיותו, דהיינו, מורשתו ותורתו, ממשיכים להתקיים עמנו.    


[לשני טעמים נוספים לאי הזכרת שמו של משה, עיין בבעל הטורים על פסוק א']. 
*
ואתה תדבר אל כל חכמי לב (כח, ג)- ביחס ללשון "חכמי לב" כותב הנצי"ב בפירושו העמק דבר- "החכמה אין מקומו בלב כי אם במוח; אלא כל מקום דכתיב חכמי לב, הביאור יראת ה', שהיא ראשית חכמה, ומקומה בלב, כידוע..." (וכך עולה גם מדברי בעל הטורים, עיין שם).

*

ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה (כח, ג)- לכאורה קשה, הואיל ופתח הכתוב בלשון רבים ("חכמי לב"), מדוע המשיך בלשון יחיד ("אשר מלאתיו") ולא בלשון רבים ("אשר מלאתים")? וכך מקשה הכלי יקר: "ומה שאמר חכמי לב לשון רבים, היה לו לומר 'אשר מלאתים'...". 


וכבר הרגיש בשאלה זו האבן עזרא, הכותב בקצרה- "מלאתיו, שב אל לב". כלומר, המילה "מילאתיו" אינה מתייחסת ל"חכמי הלב", אלא ללב עצמו (היינו, לאחר שאמר הכתוב "כל חכמי לב", שב הכתוב ומתאר את ה"לב" הנזכר- לב שמלאתיו רוח חכמה).


אך הכלי יקר מיישב באופן אחר: לדבריו, המילה "מלאתיו" מתארת את משה, דהיינו, לאחר שאמר הכתוב "כל חכמי לב", מוסיף הכתוב ומסביר, שהואיל ומילא הקב"ה את לבו של משה בחכמה, תהיה לו השפעה על חכמי הלב ויאציל עליהם מחכמתו.


ובלשונו: "ומה שאמר 'חכמי לב' לשון רבים, היה לו לומר אשר מלאתים רוח חכמה. נוכל לומר, שמילאתיו חוזר כלפי משה, כי לפי שמלאתיו רוח חכמה, על כן הוא יאציל מחכמתו על כל חכמי לב. וזה אינו מאמר השם יתברך למשה, מדלא אמר 'אשר מלאתיך רוח חכמה', אלא הפסוק מפרש לנו, מהו זה שאמרתי למשה 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב', למה אני תולה הדבר במשה, לפי שמלאתיו רוח חכמה".  

*
ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט (כח, ד)- מקשים המפרשים למה לא הוזכרו כאן גם הציץ והמכנסים שהיו מבגדי כהונה?

לגבי מכנסים מתרצים המפרשים, שכיוון שאינם נראים (כי היו מכוסים בכתונת שהיא ארוכה), ממילא אינם "לכבוד ולתפארת", והרי הכתוב מונה כאן רק בגדים שהם לכבוד ולתפארת, כלשון פסוק ב', "ועשית בגדי קודש...לכבוד ולתפארת". לגבי ציץ התירוץ הוא, שאמנם מבחינת הדין הוא נחשב לאחד משמונה בגדי כהונה, אך במציאות אינו מין "בגד", ולכן לא נמנה כאן.

[ובלשונו של בעל הטורים- "ולא הזכיר מכנסים, שלא היו לכבוד ולתפארת, ולא הזכיר ציץ, לפי שלא היה מין בגד". וכך כתב הרשב"ם "מכנסיים לא הוצרך להזכיר כאן, שאינו מזכיר אלא בגדים הנראים, העשויים לכבוד" (ועיין תירוץ נוסף באור החיים)].
*
והאבנים תהיין על שמות בני ישראל...איש על שמו (כח, כא)- על כל אבן מאבני החושן היה חקוק שמו של אחד השבטים. ומפרש רש"י, "כסדר תולדותם סדר האבנים: אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כולם".


לכאורה כוונת רש"י היא, שסדר הזכרת האבנים בתורה (אודם, פטדה, ברקת וכו') זהה לסדר לידת השבטים, באופן שבאבן הראשונה (אודם) חקוק השבט שנולד ראשון (ראובן), ובאבן השניה (פטדה) חקוק השבט שנולד שני (שמעון) וכו'. אך לפי זה יוצא, שעל האבן "לשם", המוזכרת כאן שביעית, היה חקוק שמו של גד, שנולד שביעי, ואילו בשופטים י"ח כ"ז כתב רש"י שעל האבן ששמה "לשם" היה חקוק שמו של דן!

מכוח שאלה זו כותבים המפרשים (שפתי חכמים ועוד) שכוונת רש"י היא שסדר האמהות הוא שקובע, ולא סדר הבנים. כלומר תחילה נמנים כל בני לאה, שהייתה הראשונה ללדת (והם ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון), לאחר מכן בני בלהה, שהייתה שניה ללדת אחרי לאה (והם דן ונפתלי), אח"כ בני זלפה (גד ואשר), ואח"כ בני רחל (יוסף ובנימין). ובסדר זה, דן אכן שביעי, והיה חקוק שמו על אבן הלשם המנויה שביעית.

ולמעשה בעניין זה ישנה מחלוקת בין התרגומים כאן על התורה: בתרגום ירושלמי כאן, פסוקים יז-כ, מבואר שסדר האמהות הוא הקובע, כדברי השפתי חכמים הנ"ל בביאור רש"י (ונמצא הסדר כך- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף, ובנימין), ואילו בתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שסדר לידת הבנים כפשוטו הוא הקובע (ונמצא הסדר כך- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין).


[ויש להעיר שכל האמור מתייחס לסדר כתיבת השבטים על אבני החושן, אך מלבד כתיבה זו, היו כותבים את שמות השבטים גם על שתי אבני השוהם שבכתפות האפוד, ששה שבטים על כל אבן (כאמור לעיל בפסוקים ט-י: "ולקחת את שתי אבני שוהם ופיתחת עליהם שמות בני ישראל, ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם"), ושם כותב רש"י במפורש, שהכתיבה היא על פי סדר הלידה בפועל, ולא לפי סדר האמהות (רש"י שם כותב, שעל האבן האחת היה כתובים השבטים ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, ונפתלי, ועל השניה, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין)]. 
*

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים (כח, ל)- מה הם האורים ותומים? מפרש רש"י, "הוא כְּתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו". 
 

במסכת יומא דף כא ע"ב מבואר, שבימי בית שני לא היו אורים ותומים (זאת בנוסף לדברים אחרים שהיו גם הם רק בבית ראשון ולא בבית שני, כגון הארון, עיין שם). ומעירים שם התוספות, שלא ייתכן לפרש שבבית שני לא היו כלל אורים ותומים, כי התנאי לכשרות עבודתו של הכהן הגדול הוא שיהיו עליו כל בגדי הכהונה במלואם, ואם לא היו לו אורים ותומים, נמצא שהיה חסרון בבגדי הכהונה. אלא, אומרים התוספות, כוונת הגמ' היא שהיו אורים ותומים, אך לא היו פועלים את פעולתם, להשיב לשואלים. 

וזו גם שיטת הרשב"ם (בבא בתרא קלג ע"ב), וכן הרמב"ם (בפרק ד' הלכה א' מהלכות בית הבחירה), שהיו אורים ותומים, אלא שלא פעלו את פעולתם, ושלא ייתכן שלא היו כלל אורים ותומים, כי א"כ נמצא מחוסר בגדים וכו'. 

אך הראב"ד (שם על הרמב"ם) חולק וסובר, שבימי בית שני לא היו כלל אורים ותומים, כפשט לשון הגמ'. ועל הוכחת תוספות והרמב"ם (שכתבו שלא ייתכן שלא היו כלל אורים ותומים כי אם כך נמצא חסרון בבגדי הכהונה) תמה הראב"ד שאין הדבר נכון כלל, שהרי האורים ותומים אינם חלק משמונת בגדי הכהן הגדול! אמנם נכון שהחושן, שבו היו נותנים את האורים ותומים, הוא חלק משמונת הבגדים, אך האורים ותומים שבתוך החושן אינם חלק ממניין הבגדים. לכן, סובר הראב"ד, כאמור, שבמקדש השני לא היו אורים ותומים כלל, והיה החושן ללא אורים ותומים, ולא חסר בכך מניין בגדי הכהן.

וכשיטת הראב"ד סובר גם רש"י בפרשתנו, בפרק כח פסוק ל: "ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם, לא היה בתוכו". דבריו הם ממש כשיטת הראב"ד, שכדי לא להיות מחוסר בגדים, די בחושן עצמו, ואין צורך באורים ותומים.

נמצא לסיכום, שהרשב"ם, התוספות והרמב"ם סברו שהיו אורים ותומים בבית שני (אלא שלא פעלו את פעולתם), ואילו רש"י והראב"ד סוברים שלא היו אורים ותומים כלל, כפשטות הגמ' ביומא. 

לכאורה באמת צריך הסבר בדבר, כיצד ישיבו הרשב"ם, תוספות והרשב"ם, על הערת הראב"ד? הרי לכאורה בצדק מעיר הראב"ד, שהאורים ותומים אינם חלק ממניין הבגדים, ולכן אין כל מניעה לומר שלא היו אורים ותומים בבית שני. 

הכסף משנה מיישב את הרמב"ם כך: הערת הראב"ד מבוססת על ההנחה, שהאורים ותומים הם דבר נפרד מהחושן, וכפי שמסביר רש"י כאן בפרשה, שהובא לעיל, שהאורים ותומים הם כתב שמכניסים לתוך החושן; אך הרמב"ם, לעומת זאת, כלל לא סבר שהאורים ותומים הם כתב נפרד שהיו מכניסים אל החושן. הרמב"ם סבר, שהמונח "אורים ותומים" האמור בתורה הוא שם נרדף לחושן עצמוולא דבר נוסף ונפרד שאותו היו מכניסים לתוך החושן; במילים אחרות, החושן עצמו נקרא בשני שמות- האחד, "חושן", והשני, "אורים ותומים", על שם שהיו מאיר ומתמם דבריו וכו'. ומכאן סבר הרמב"ם, שכשאומרת הגמ' שבבית שני לא היו אורים ותומים, לא ייתכן לפרש שלא היו כלל, שהרי אם כך נמצא שלא היה חושן, ואם כן היה הכהן מחוסר אחד מבגדי הכהונה.


[גם בעל "הכתב והקבלה" מסביר כך את שיטת הרמב"ם, והוא מוסיף ומוכיח זאת מכך שהרמב"ם, בהתייחסו למעשה החושן והאפוד, אינו מזכיר כלל אורים ותומים (ובלשון הכתב והקבלה- "לכן נראה לי דלדעתו אין אורים ותומים שמות קדושים כדעת המפרשים, רק שנים עשר האבנים שהיו כתובים בשמות שנים עשר שבטי ישראל, הם עצמם קראם הכתוב כאן בשם אורים ותומים, כי הם עצמם היו מאירים ותמימים בדבריהם בבליטת אותיותיהם אל הנשאל בהם")].

אפשרות אחרת ליישב את שאלת הראב"ד על הרמב"ם, מעלה הרב וייס בספרו מנחת אשר על פרשת תרומה: ייתכן שהרמב"ם סבר שאורים ותומים הם אמנם כתב נפרד שהיו מכניסים אל החושן (כפי שכותב כאן רש"י), אך בכל זאת הוא סבר, כי כתב זה הוא חלק בלתי נפרד מהחושן ומהווה את מהותו ממש, ולכן, בהעדר אורים ותומים, נחשב הדבר כהעדר חושן. 

*
את האורים ואת התומים (כח, ל)- הרמב"ן מקשה, מדוע הוסיפה התורה ל"אורים ותומים" את ה"א הידיעה ("את האורים ואת התומים"), כאילו ברור במה מדובר? הרי לא דובר בהם כלל לעיל ולא בואר עניינם בפסוקים שקודם לכן.

והוא מיישב, שהאורים ותומים היו "סוד המסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכם יזכירם סתם, ובידיעה, כמו 'וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים' (בראשית ג' כ"ד)".
*
פתוחי חתם, קדש לה' (כח, לו)- במסכת תענית דף ב ע"א נאמר, שיש שלושה מפתחות שלא נמסרו בידי שליח, אלא נמצאים בידו של הקב"ה עצמו: א) "מפתח של חיה" (דהיינו, יולדת, הקרויה "חיה" בלשון חז"ל); ב) "מפתח של גשמים"; ג) "מפתח של תחית המתים". 

אומר הגר"א (מובא בפנינים משולחן הגר"א), שהדבר רמוז כאן במילות הפסוק ("פתוחי חתם קדש לה'): המילה "חתם", היא ראשי תיבות, חיה, תחית המתים, מטר (או- מים). ועל כך אומר הכתוב: "פתוחי" (מלשון מפתחות) "חתם", (ראשי תיבות חיה תחיית המתים ומטר כנ"ל) הרי הם "קדש לה'", ג' המפתחות האלו מסורים ביד הקב"ה לבדו.    
*
ועשית מזבח מקטר קטורת וכו' (ל, א)- כידוע, שני מזבחות היו במשכן- המזבח החיצון (שעמד בחצר המשכן) המכונה "מזבח העולה", והמזבח הפנימי, המכונה גם "מזבח הזהב", או "מזבח הקטורת", שעמד בתוך המשכן ולא בחצר. וכאן באה התורה לתאר את עניין המזבח הפנימי, מזבח הזהב.

וכבר עמדו המפרשים בשאלה- מה ראה הכתוב להפריד את מזבח הזהב משאר הכלים? כלומר, מדוע ענייניהם של כל שאר הכלים, חוץ ממזבח הזהב, מרוכזים בפרשת תרומה (לרבות המזבח החיצון), ורק מזבח הזהב נכתב כאן, בסוף תצוה? וכן, מדוע הפסיק הכתוב בין שאר הכלים לבין מזבח הזהב בעניינים שאינם קשורים כלל לבניית המשכן וכליו- בגדי כהונה, ז' ימי מילואים, כבשי תמיד וכו'?

הספורנו מיישב- "ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא הייתה הכוונה בו להשכין האל יתברך בתוכינו, כמו שהיה העניין בשאר הכלים...אבל היה עניין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לפניו" (ועיין תירוץ אחר ברמב"ן, וכן באור החיים, ועיין בספר הכתב והקבלה שסיכם כמה תירוצים נוספים).



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;