דברי תורה לפרשת תרומה

 


ויקחו לי תרומה (כה, ג)- 
פרשת תרומה באה בסמוך לאחר פרשת משפטים. יש בכך משום רמז, שלפני שאדם נותן תרומה (צדקה), עליו לדאוג שיהיה ממונו בידו במשפט הראוי, בלא גזל (בית הלוי). הסבר אחר שראיתי [בספר "פרפראות לתורה" (מנחם בקר) בשם חכמים]- לרמוז שלא יסתפק אדם ביושר ובמשפט, אלא גם יוסיף ויתרום משלו.

*

ויקחו לי תרומה (כה, ג)- לכאורה הלשון הייתה צריכה להיות "ויתנו לי תרומה", ולא "ויקחו לי תרומה". עיין כאן למספר תשובות לשאלה זו.  

*
זהב וכסף ונחשת (כה, ג)- ידועים דברי החתם סופר, שמילים אלה ("זהב וכסף ונחשת") הן ראשי התיבות של כל המועדים שמוציאים בהם ספר תורה: 

זהב- ז', ה', וב' [קוראים בתורה ג' פעמים בשבוע: שביעי (שבת), חמישי ושני].
 
כסף- ראשי תיבות כיפורים, סוכות, פסח, פורים.
 
נחשת- ראשי תיבות נרות (חנוכה), חודש (ראש חודש, וכן ר"ה שאף הוא ר"ח), שבועות, תעניות.  
*
ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם (כה, ח)- כידוע, בית המקדש הראשון היה קיים ארבע מאות ועשר שנים, ובית המקדש השני היה קיים ארבע מאות ועשרים שנה. בעל הטורים כותב, ששתי עובדות אלה רמוזות במילה "ושכנתי":  


א) המילה "שכנתי" מתחלקת ל"שכן - תי", דהיינו, הקב"ה שכן ת"י שנים בבית המקדש הראשון. 

ב) האותיות הראשונה, האמצעית והאחרונה (במילה "שכנתי") מרכיבות את המילה "שני". ואילו האותיות השניה והרביעית הן ת' וכ', ארבע מאות עשרים. ומכאן רמז שבבית המקדש השני שכן הקב"ה ארבע מאות ועשרים שנה. 
*
ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו (כה, י)- מידות הארון לא היו שלמות, אלא כולן בחצאים (אמתים וחצי אורך, אמה וחצי רוחב ואמה וחצי גובה). לעומת זאת, מידות המזבח היו כולן שלמות (להלן כז, א, ועיין גם להלן, ל, א-ב); ואילו מידות השולחן, היו חלקן שלמות וחלקן בלתי שלמות (להלן כה, כג).


אומר על כך הכלי יקר, שההבדלים האמורים מרמזים על מהות הכלים:


הארון, כידוע, מסמל את התורה (כמבואר במס' יומא דף עב ע"ב). בלימוד תורה, אדם חייב להרגיש עצמו תמיד חסר ובלתי שלם, ושעליו להתקדם וללמוד עוד, שכן התורה אינסופית. לכן, מידות הארון הינן כולן חצאים, כאמור לעיל, ובלשון הכלי יקר- "ועל כן היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלמות החכמה וצריך למדוד עדיין למלא חסרונו, כי כל אמרה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו. כך עיקר החכמה, מאין תימצא, ממי שחושב את עצמו לאין וחסר, אבל לא במי שהוא חכם בעיניו, הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה" [ועיין שם בהמשך להסברים נוספים. ובבעל הטורים מבואר: "כל מדותיו היו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו").


השולחן מסמל עושר והצלחה גשמית, ולכן חלק ממידותיו שלמות, ללמד שבכל הנוגע לעושר גשמי, בשונה מרוחניות, על האדם להרגיש שלם עם חלקו ולהסתפק בו. אך חלק ממידותיו היו חצויות, כדי ללמד על עניין אחר הקשור בגשמיות, והוא, שבתאוות גשמיות כגון אכילה וכיו"ב, אדם צריך "שישבור תאוותו", דהיינו, שלא יאכל או יהנה עד לקצה גבול המידה שהוא מתאווה לה, אלא ירגיל עצמו לעצור קודם לכן, ויימנע מלהשלים את תאוותו עד תומה. ובלשון הכלי יקר: "אבל השולחן, המרמז לכתר מלכות ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משולחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלמות, כי כל משכיל ישמח בחלקו, וידמה בנפשו כאילו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה, שכן יעקב אמר 'יש לי כל' (בראשית לג, יא). אמנם קצתם היו שבורות, להורות שלא ישלים האדם תאוותו מכל וכל, ולא יתן אל החומר כל אוות נפשו, אלא צריך שישבור תאוותו".   


מידות המזבח היו כולן שלמות, ובכך יש כדי ללמד על מהותו, שהיא כפרה על החטא. החטא הוא חיסרון באדם, והכפרה המושגת באמצעות המזבח מחזירה לו את שלמותו, ובלשון הכלי יקר, "אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה, כי עניין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו, כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו...".   

*
מבית ומחוץ תצפנו (כה, יא)- מכאן למדה הגמ' ביומא דף עב ע"ב, ש"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם" (בדומה לארון שהיה מצופה זהב לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים).
*
ועשית שנים כרובים (כה, יח)- במס' חגיגה דף יג ע"ב מבואר שהכרובים היו עשויים בדמות תינוק (ומכאן באה המילה "כרוב", שכן, "רביא" בארמית פירושו תינוק, כך שהמילה "כרוב" היא כמו "כ-רביא", כתינוק, כמו תינוק). כמו כן, יש מדייקים מהגמ' במסכת יומא דף נד ע"א, שהכרובים היו אחד כדמות זכר ואחד כדמות נקבה (כך משמעות לשון הגמ' שם, אם כי אין זו ראיה ברורה, ועיין בתורה תמימה כאן שדוחה את הראיה מהגמ'). וכך כותב רבינו בחיי, כי הכרובים "חלוקים הם בעניינם, זה זכר וזה נקבה". וכן כותב גם האלשיך.

בפירוש "שם טוב" על המורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"ה), מבואר עניין זה כך:
 הכרובים היו בצורת זכר ונקבה, כדי לסמל את המין האנושי כולו (המורכב בכללותו מזכר ונקבה); ונעשו להם כנפיים, כדי לרמז את עלייתו והתקדמותו של מי שפניו לתורה (שהרי פני הכרובים היו מופנים כלפי הארון, ששם היו הלוחות, שהם יסודי התורה). ולכן גם הייתה צורתם כתינוק, לומר שהתורה יכולה לרומם "אדם קטן" אל פסגות גבוהות (כך נראה לפרש כוונתו, עיין שם).


[זהו הסבר הכרובים ע"פ השם טוב, ואילו מהרמב"ם עצמו (שם) עולה לכאורה טעם אחר, עיין שם. ועיין עוד בהסבר התורה תמימה, וכן בהסברו הנוסף בשם עין אליהו. ובבעל הטורים, ד"ה כרובים כרביא,  משמע כהסבר התורה תמימה].  
*

והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו (כה, כ)- "אומרים על כך חכמים אחרונים: כל אדם מישראל צריך לחתור בחיים להשגת שתי תכונות באישיותו: מצד אחד עליו להיות בין 'פורשי כנפיים למעלה' - להימנות עם השואפים לעלות מעלה מעלה ולחתור בהתמדה לאור חיים של קדושה וטהרה; ומצד שני עליו לקיים 'ופניהם איש אל אחיו' - להתבונן בכל הנעשה בסביבתו הקרובה והרחוקה, ובשעת הצורך להושיט עזרה נדיבה לכל נצרך" (צוטט מתוך- מנחם בקר, פרפראות לתורה). 

*
ונועדתי לך שם (כה, כב)- במסכת סנהדרין דף ז ע"א משווה הגמ' בין מה שנאמר כאן לבין מה שנאמר בישעיהו (סו, א): כאן בפסוק נאמר "ונועדתי לך שם", דהיינו, שיספיק המקום המצומצם של המשכן להיוועדות הקב"ה עם בני ישראל, ואילו בישעיה מתבטא הקב"ה על מקדש שלמה, שהיה מקדש גדול הרבה יותר מהמשכן, "השמים כסאי... איזה בית אשר תבנו לי", דהיינו, שאפילו מקום גדול כל כך כמו המקדש, אינו מספיק לכך.

ומסבירה הגמ' את פשר ההבדל כך: בזמן שהאהבה עזה בין שניים, די לשני האוהבים במקום מצומצם, ובזמן שאין האהבה ביניהם עזה, אפילו מקום גדול איננו מספיק ונחשב צפוף עבורם (בהקשר דנן, הכוונה היא לאהבה בין הקב"ה לעם ישראל).

ומביאה הגמ' שכך שגור גם בפי אנשים- "היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים], כד רחימתן הוה עזיזא [כשהאהבה שלי ושל אשתי הייתה עזה], אפותיא דספסירא שכיבן [יכולנו לשכב יחד אפילו על חודה של חרב], השתא דלא עזיזא רחימתן, פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן [עכשיו שאין אהבתנו עזה, אפילו מטה בת ששים אמה אינה מספיקה לנו]".
*
ועשית שולחן (כה, כג)- כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ה, "אבל השולחן, והיות עליו הלחם תמיד, לא אדע בו סיבה, ואיני יודע לאיזה דבר אייחס אותו, עד היום". כלומר הרמב"ם כותב שאינו מבין את הטעם לציווי התורה לעשות שולחן שיהא עליו לחם תמיד. ועיין בפירוש שם טוב על הרמב"ם שם, שטרח למצוא טעם, ועיין בחינוך מצווה צ"ז, שהאריך בטעם השולחן (ולבסוף הביא את לשון הרמב"ם שכתב שאינו יודע הטעם).

 



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;