מסכת בבא קמא, שור שנגח את הפרה


מו, מחלוקת חכמים וסומכוס

עיין תוס' לעיל לה ע"ב ד"ה זאת אומרת, שם מבואר שאפילו סומכוס, החולק על דין המוציא מחבירו עליו הראיה, זהו דווקא כאשר הספק נובע מעצם המקרה, כמו שור הנוגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכו', אך כשראובן בא לשמעון ותובע ממנו חפץ מבלי שיש ספק לפנינו, ודאי יודה גם סומכוס.

מו, א, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו'

למסקנת הגמ', אם תמיד קונה שוורים לחרישה, או תמיד לשחיטה, אזי אנו תולים שגם כעת זו הייתה כוונתו, ובזה לא נחלקו רב ושמואל. ומחלוקתם היא רק באדם שקונה שוורים לפעמים לחרישה ולפעמים לשחיטה, ואין אנו יודעים אם הפעם קנה לחרישה או שחיטה. ובעמ' ב' תבאר הגמ' ששורש המחלוקת הוא אם הולכים בממונות אחר הרוב, ועיין מה שנבאר שם על פי הרא"ש.

מו, ב, ואי ליכא לאשתלומי מיניה וכו' ממרי רשוותך פארי אפרע

כוונת הגמ' היא להוכיח, שעל כרחך מחלוקת רב ושמואל (בשאלה האם יכול הלוקח לטעון למקח טעות), היא דווקא כשיש למוכר מעות. כי אם נאמר שאין למוכר מעות, אזי אין כל נפק"מ במחלוקתם: שהרי לפי שמואל, הסובר שלא ניתן לטעון מקח טעות, הלוקח יישאר עם השור, וגם לפי רב, שיכול הלוקח לטעון למקח טעות, גם אז ייאלץ הלוקח להישאר עם השור, כי יאמר לו המוכר, אמנם הנך צודק שהמקח הוא מקח טעות ואני חייב לך כסף, אך אין לי כסף, ולכן  ולכן עליך לקחת את השור במקום הכסף. ודברים אלה של הגמ' מבוססים על הדין, שלווה שאין לו כסף, יכול לשלם בדברים אחרים, והוא הדין במוכר, שנחשב ג"כ כלווה לעניין זה (ועיין תוס', שהלווה יכול לומר כך דווקא כשאין לו כסף, אך מזיק יכול לתת שווה כסף גם אם יש לו כסף).

ופירוש המילים "ממרי רשוותך פארי אפרע", על פי רשב"ם בבבא בתרא צב ע"ב ועוד, הוא כך: "מבעל חובך (כלומר מהלווה), אפילו אם הוא נותן לך סובין, תיקח" ["מרי רשוותך" - בעל חובך, כלומר הלווה. "פארי" - סובין]. 

מו, ב, רב אמר הרי זה מקח טעות, זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני

המפרשים תמהים, הרי בואר בעמ' א' שמדובר באדם שידוע לנו שהוא מוכר לפעמים לשחיטה ולפעמים לחרישה, וכל הספק הוא לאיזה צורך מכר כעת, ומה יעזור כאן "רובא דעלמא"? מהרא"ש  עולה שהוא הרגיש בקושיה זו, אך קשה להבין מה כוונת תירוצו, ועיין ברש"ש שכתב שיישוב הרא"ש דחוק, ויישב באופנים אחרים.

מו, ב, למה לי קרא, סברא הוא

תמה המהר"ם (וכן מפרשים נוספים), איך יכולה הגמ' להקשות שסברה פשוטה היא עד כדי כך שאין צריך פסוק, הרי עובדה היא שסומכוס חולק על כך וסובר שלא אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה אלא יחלוקו? ועוד הקשה, הרי בואר לעיל בגמ' שדין המוציא מחבירו עליו הראיה נאמר גם במקרים שהנתבע שמא, או במקרים שהרוב עם התובע, ובכהאי גוונא ודאי אין הדין פשוט עד שניתן לומר "למה לי קרא". 

המהר"ם מתרץ, שסוף סוף פשט הפסוק "מי בעל דברים יגש" עוסק רק במקרה הרגיל, שראובן תובע את שמעון ואין לו ראיות. ולכן מקשה הגמ', הרי ברור מאליו שבמקרה כזה על שמעון להביא ראיה, ואין צורך לכך בפסוק. ואפילו סומכוס, החולק על דין המוציא מחבירו עליו הראיה, במקרה כזה אינו חולק (כמבואר בתוס' לעיל לה ע"ב ד"ה זאת אומרת, שלא נחלק סומכוס אלא כאשר הספק נובע מעצם המקרה, כמו שור הנוגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכו').

מו, ב, פרה שנגחה את השור וכו'

ביאור מהלך הגמ' בקצרה: במשנה מבואר שפרה שנגחה את השור (ואין ידוע אם הייתה מעוברת כשנגחה כך שגם הולד "השתתף" בנגיחה), משלם המזיק חצי נזק מהפרה ורביע נזק מהולד. ומקשה הגמ', הרי לא ייתן שכוונת שכוונת המשנה לומר שהניזק מקבל שלושה רבעים מהנזק, דמאי שנא מכל תם.

אביי מתרץ שכוונת המשנה היא, שבעל הפרה משלם חצי מחצי, דהיינו רבע, ובעל הולד משלם רבע מחצי, דהיינו שמינית. והוא מבאר זאת כך: מדובר באופן שהולד שייך לאדם אחד, והפרה שייכת לאדם אחר (כגון שראובן מכר לשמעון את הפרה חוץ מולדה). והלכה פרה זו ונגחה שור, ובעל השור תובע חצי נזק (שהרי  תם משלם חצי נזק). והנה, אילו היה ידוע שהייתה מעוברת בשעת הנגיחה, היה בעל הפרה משלם רבע ובעל הולד משלם רבע, כמו שני שוורים (תמים) שנגחו, שתשלום החצי נזק מתחלק ביניהם (ועיין תוס' שהקשה איך ייתכן שתהיה חלוקה שווה בין הפרה לבין הולד, ותירץ שאין הכוונה שאכן בפועל עושים חלוקה שווה ממש, והגמ' נוקטת כך לשם הפשטת העניין). אך במשנה מדובר שאין ידוע אם הייתה מעוברת בשעת הנגיחה, כך שאנו מסופקים אם הפרה נגחה לבד (ואז רק בעל הפרה משלם חצי נזק), או שמא גם הולד "נגח" (ומשלם כל אחד רבע נזק). ובמצב זה של ספק, מחדשת המשנה שאם הניזק בא קודם אל בעל הולד, בכך גילה הניזק דעתו, שידוע לו שהולד כן השתתף בנגיחה, וזוהי כהודאת בעל דין כלפי בעל הפרה, ולכן בעל הפרה משלם רק רביע נזק (ועיין בתורת חיים, שפירש שמעשי הניזק מוכיחים שהוא יודע שהולד השתתף, כי אחרת לא היה תובע ממנו קודם). לעומת זאת, מבעל הולד, ניתן לגבות רק שמינית, כי בעל הולד טוען - הרי אפילו אם היה ידוע שהולד השתתף, הייתי משלם רבע, וכעת שיש ספק, עליי לשלם חצי מרבע (כסומכוס, הסובר שממון המוטל בספק חולקים). 

וכל זה כשבא אל בעל הולד תחילה, אך אם בא אל בעל הפרה תחילה, יש בזה ב' לישנות בגמ': ללישנא קמא, הוא יכול לתבוע מבעל הפרה את כל החצי, ואע"פ שבעל הפרה טוען כנגדו שגם הולד השתתף, מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי, וכשיש לנו ודאי מזיק, והוא טוען שעוד מישהו השתתף עמו, עליו להוכיח זאת. לישנא קמא חולקת וסוברת, שמכיוון שהפרה הייתה מעוברת, אם כן מטבע הדברים גם הולד השתתף, ולכן מי שטוען שהולד לא היה שותף, הוא זה שעליו מוטלת חובת הראיה, וגם סומכוס מודה בזה (ע"פ תוס' ד"ה מידע ידעי).
 
אך רבא מפרש את המשנה באופן אחר. מדובר שהפרה והולד המזיקים הם של אדם אחד. ובא המזיק לגבות מן הפרה (כדין שור תם שמשלם מגופו), ואבדה הפרה, וטוען הניזק שעדיין לא אבדה זכותו כי יכול לגבות מגוף הולד. על כך אומרת המשנה, שאילו היה ידוע לנו שהולד היה בבטנה בשעת הנגיחה, אם כן ודאי שהיה הניזק יכול לגבות את כל החצי נזק מהולד, כי הולד נחשב כאחד מאבריה ממש. אך מכיוון שלא ידוע שהיה בבטנה, מפאת הספק חולקים, וגובה במקום חצי, רבע. ומה שכתוב במשנה "חצי נזק מהפרה ורביע נזק מהולד", הכוונה היא כך: גובה חצי נזק מהפרה, ואם אבדה הפרה, גובה רבע נזק מגוף הולד.
 
מז, א, בקוטע יד עבדו של חבירו

הוא הדין גם בקוטע ידו של חבירו, כמבואר לקמן דף פג, ב, שהקוטע יד חבירו, רואים אותו כאילו נמכר בשוק, כמה נמכר עם היד וכמה נמכר בלי היד. תוס' ר"פ. 

מז, א, ואי דינא הוא, ליכחוש מזיק

עיין תוס' שהשאלה היא רק על פרה וולדה, ולא על שאר השומות. 

מז, ב - מח, ב, כלל הדינים במכניס דברים לחצר חבירו (ברשות ושלא ברשות)

א) ראובן שהכניס קדירות, פירות או שור לחצר שמעון (ועיין תוס' סוף מז, א, למה נקטה המשנה גם קדרות, גם פירות וגם שור), אם עשה כן שלא ברשות, בעל החצר פטור מכל נזק שגורם ממונו למכניס, והמכניס חייב על כל נזק שנגרם לבעל החצר.

ב) ואם הכניס ברשות, נחלקו חכמים ורבי: לפי חכמים, ברגע שנתן על החצר את רשותו, יש בכך קבלת אחריות לשמור על הדברים, ולכן אם בהמת בעל החצר הזיקה את הדברים המוכנסים, בעל החצר חייב. ורבי חולק על כך וסובר שאין בעל החצר מקבל אחריות אא"כ אמר בפירוש. והנה, בהוה אמינא הבינה הגמ', שכשם שמחלוקתם היא ביחס לבעל החצר, כך מחלוקתם גם ביחס למכניס, שלפי חכמים הוא מקבל על עצמו שמירה על כל היזק שיגרום לבעל החצר, ולפי רבי אינו מקבל וכו'. אך מסקנת הגמ' היא שאין הדבר כן, אלא ביחס למכניס מודים כו"ע שאינו מקבל אחריות אא"כ אמר בפירוש (ורק לגבי בעל החצר, כיוון שאמר "היכנס", נחלקו אם הזמנה זו פירושה גם קבלת אחריות).

ג) ובסוף מו ע"ב שואלת הגמ', "איבעיא להו, היכא דקביל עליה נטירותא, דנפשיה קביל או דלמא אפילו נטירותא דעלמא", ומבאר רש"י שהשאלה היא כך: כאשר אנו אומרים שבעל החצר מקבל אחריות, לרבי כדאית ליה ולחכמים כדאית להו, האם האחריות היא רק מפני נזקים שתזיק בהמתו של בעל החצר, או גם מנזקים שיזיקו שוורים אחרים. ועיין בתוס' ד"ה או דלמא, שני אופנים בביאור הספק. והגמ' אינה פושטת.

ד) אמרנו שאם הכניס שלא ברשות, חייב המכניס על נזקים שאירעו לבעל החצר. אמנם, רב מחדש שכאשר בהמתו של בעל החצר אכלה את הפירות של הנכנס, והפריזה באכילתה עד שמתה, פטור, כי "הוה לה שלא תאכל" (ועיין תוס' בביאור סברה זו). אלא שמהגמ' עולה, שפטור זה הוא דווקא בדיני אדם, ובדיני שמים חייב. רב חסדא חולק ומחייב גם בדיני אדם. וכל זה במכניס שלא ברשות, אך אם אירע מקרה הפוך, שאדם הכניס שורו ברשות, והשור אכל את פירותיו של בעל החצר והפריז באכילתו ומת, בעל החצר חייב, ואין אומרים "הוה לה שלא תאכל", כי מאחר שבעל החצר קיבל עליו אחריות (כאמור לעיל, שהמזמין ברשות מקבל אחריות לפי חכמים), האחריות כוללת גם מקרה כזה. 

ה) אשה הנכנסת לאפות, ועשתה כן ברשות בעל הבית, מקבלת על עצמה אחריות על הנזקים שתחולל וכן פטור בעל הבית מהנזקים שייגרמו לה. והטעם, שאפייה היא דבר הנעשה שלא בצניעות (שמפשילה שרווליה וכו'), ולכן בעל החצר מסתלק, וממילא ברור שהיא מקבלת אחריות.

ז) כאשר לא ממונו הזיק, אלא בעל החצר עצמו הזיק לנכנס שלא ברשות, פטור (ולהלן נבאר מה הדין כשידע בעל החצר שהשני נכנס). וממשיכה הגמ' - שניים שמהלכים ברשות הרבים, אם שניהם "ברשות", דהיינו שניהם הולכים כדרכם, וכן אם שניהם "שלא ברשות", דהיינו ששניהם רצים, אזי אם הוזקו זה בזה, פטורים, אך אם הזיקו, חייבים. ומבאר ברש"י שאין כוונת הגמ' לחלק בין נזק במתכוון לנזק שלא במתכוון, אלא הכוונה היא לחלק בין היזק בידיים לבין היזק דממילא דוגמת היתקלות. לעומת זאת אם אחד מתנהג ברשות ואחד שלא ברשות (כגון אחד רץ ואחד מהלך, או כגון אדם שנכנס לחצר חבירו שלא ברשות), אזי זה שברשות פטור (בין "הזיק" בידיים ובין כשהוזק השני ע"י היתקלות בו) וזה שפעל שלא ברשות, תמיד חייב.

ומחדש רב פפא (מח, א), שמה שפטרנו את ה"ברשות", כגון בעל החצר, זהו דווקא כשלא ידע בעל החצר שהאחר נכנס לשם, אך אם ידע ובכל זאת הזיק (ועיין טור, שעח, ו, בשם רמ"ה, שאין הבדל לעניין זה אם הזיק בידיים או שהוזק בו השני ממילא) חייב, כי אומר לו הנכנס, היה לך רשות להוציאי אך לא להזיקני.

מח, ב, במועד ליפול על בני אדם בבורות וכו'

עיין רש"י, ובביאור שיטתו עיין כאן בתוס' ועיין מהר"ם. וביארנו את הדברים לעיל בדף מג-מד.

מח, ב, כנוס שורך ושמרו

המילה "ושמרו" היא בלשון ציווי, "שמור אותו". ומחדשת הברייתא שאם אמר בעל החצר כך, אזי אם הזיק שורו את ממון הנכנס, הוא פטור, ואם הזיק הנכנס את בעל החצר, חייב. ובהמשך תדייק מזה הגמ' שדין זה הוא לכאורה רק לדעת חכמים, שהרי לפי רבי, גם אם לא אומר לו "שמרו", כך הוא הדין, שאין בעל החצר מקבל כל אחריות.

מח, ב, כיצד משלם דמי ולדות וכו'

מפשטות לשון המשנה (וכן מלשון רש"י דף מט, א, ד"ה דמי ולדות שבח ולדות)  עולה, שלפי ת"ק אין משלם הולדות בפני עצמם כלל, אלא רק שמים את האשה כמה שווה עם ובלי הולדות. אמנם בתוס' דף מז ע"א ד"ה וכן אתה מוצא, מבואר שביחס לולדות אין ספק שמשלמים אותם בפני עצמם, וזהו דין התורה, וכל מחלוקת ת"ק ורשב"ג היא ביחס לשבח האשה כשהיא מעוברת (כמבואר בגמ' שנקנית ביותר מחמת ולדותיה וכו') שלפי ת"ק יש להתחשב בו, ולפי רשב"ג אין להתחשב בו, כי אדרבה, האשה לאחר לידה משביחה וכו'. ועיין עוד בגמ' בביאור מחלוקתם.

מט, א, דמי ולדות? שבח ולדות מיבעי ליה

בפשטות, כוונת הגמ' להקשות כך: ת"ק אמר את דינו (ששמים את האשה עם ובלי הולדות וכו') כדי לחשב הן את דמי הולדות והן את השבח שמשביחה האשה, ולמה אם כן נוקטת המשנה רק "דמי ולדות"? כך עולה מהגהות הב"ח, וכן מפשטות לשון רש"י. אמנם עיין תוס' לעיל, מז, א, ד"ה וכן.

מט, א, אטו ולדות צררי נינהו וכו'

ביאור הקושיה: אשה אינה יורשת את בעלה. ולכן גר שמת, לא אשתו יורשת אותו אלא כל אדם שהקדים  ותפס. וכאן, מי שתפוס בדמים אינו האשה אלא המזיק, שהוא בעל הדמים. אלא מה תאמר, שהאשה זוכה מכוח כך שהולדות ברשותה, על כך מקשה הגמ', הרי הולדות אינן "צררי", דהיינו מה שזיכתה תורה דמי ולדות לבעל, אין זה מכוח העובדה שהולדות הם "חפצים" השווים כסף (שאז ניתן לזכות את מי שתופס בהם והם ברשותו), אלא יש דין מיוחד בתורה שהבעל מקבל דמים במקרה של היזק ולדות, ובדמים אלה, כאמור, אין האשה תופסת ולכן אין עליה לזכות.   

מט, ב, אמרי, משבח ולדות לשמע דמי ולדות וכו'

כלומר אם סובר רשב"ג שלאחר מיתת הגר מקבלת האשה בשבח ולדות יותר ממה שהייתה מקבלת אם הייתה בחיים (כמבואר לעיל שאם היה בחיים הייתה מקבלת חצי, וכעת שהוא מת מקבלת הכול), אם כן ניתן ללמוד מכאן שגם לעניין דמי ולדות, תקבל האשה בזכות מיתת הגר, וכשיטת רבה לעיל, ואם כן קשה על רב חסדא.

מט, ב, או דלמא דעתיה נמי אשטרא

עיין מה שביאר המהרש"ל בחכמת שלמה.

מט, ב, תקני ליה חצרו וכו'

למעשה, יש כאן בגמ' הוה אמינא ומסקנה: בהו"א סבורה הגמ' שהסיבה שאין קניין חצר, היא שמדובר שהבעלים אינו נמצא ליד חצרו (כי חשבה הגמ', שחצר, אפילו חצר משתמרת, אינה קונה אא"כ הבעלים ליד חצרו). ובמסקנה ("והלכתא וכו'") חוזרת בה הגמ' מהסבר זה ומעמידה, שהמשכון לא היה בחצר.

ומה שהאריכה הגמ' בלשונה בהוה אמינא, כל היכא דאיתיה לדידיה וכו', עיין מהר"ץ חיות. הערה נוספת - מה שכתב רש"י בהוה אמינא, שהבעלים אינו בעיר, עיין רש"ש שביאר, שכוונת רש"י בזה היא שאפילו לפי ההו"א ידעה הגמ' שאדם יכול לקנות אם אינו ליד חצרו, אך חשבה הגמ' שמכל מקום אם אינו בעיר כלל, שאני.
 
מט, ב - נ, א סיכום מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע לפי רבה ורב יוסף

ר' ישמעאל ור"ע נחלקו מהו הבור שחייבה תורה, ובביאור מחלוקתם נחלקו רבה ורב יוסף. לפני ביאור המחלוקת נקדים, שכאשר אנו אומרים "בור ברשות הרבים", ו"בור ברשות היחיד" וכו', בכל אלה הולכים אחר הפתח (דהיינו אם חלל הבור במקום אחד והפתח במקום אחר, אזלינן אחר מקום הפתח, כמבואר בתוס' מט, ב, ד"ה החופר בור.

ביאור מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל לפי רבה: הן ר' ישמעאל והן ר"ע סוברים שבור ברה"ר חייב. ולא נחלקו אלא בבור ברשות היחיד, שר' ישמעאל פוטר ור"ע מחייב. ומהו אותו בור ברשות היחיד שנחלקו בו ר"ע ור' ישמעאל? הרי ודאי אין הכוונה שחפר בור ברשותו שלו ובא אדם אחר ונכנס לשם, כי אם כן פשיטא שפטור (שאומר לו מאי בעית ברשותי). אלא מדובר באדם שחפר תחילה בתוך רשותו שלו, ואח"כ הפקיר את רשותו, ולא הפקיר את בורו. שבזה ר' עקיבא מחייב, ואילו רבי ישמעאל פוטר, ומסביר רש"י (מט, ב, ד"ה לא פליגי) שהפטור לפי ר' ישמעאל הוא משום שהחופר יכול לומר, אמנם הפקרתי את רשותי שיוכלו ללכת כאן, אך לא לעניין שאתחייב על בורי אם ייפול לתוכו אדם. 

ורש"י מוסיף ומדגיש, בדף נ ע"א ד"ה בעל התקלה, שכל מה שפטר ר' ישמעאל הוא דווקא כשאת הבור עצמו לא הפקיר (אלא רק את הרשות שבה נמצא הבור), אך אם הפקיר גם את הבור, הוי ליה כבור ברה"ר ומודה ר' ישמעאל שחייב. והקשה על כך הפני יהושע, מה טעם הדבר, הרי עדיין יכול לומר, לא הפקרתי את רשותי לעניין זה שאתחייב. זכורני שראיתי בספר חידושי בתרא שמבאר, שאם הפקיר הכול, אזי אינו יכול לומר אח"כ הפקרתי רק לעניין זה ולא לעניין זה, דהו"ל דברים שבלב. ורק אם שייר לעצמו בעלות, אז אנו כבר דנים, מה כולל השיור.

תוס' בדף נ' ע"א מוסיפים, שכשם שר' ישמעאל פוטר בהפקיר רשותו ולא בורו, כך הוא גם פוטר אדם שחפר בור ברשותו והסמיך אותו לרה"ר כך שניתן ליפול לתוכו. ובכהאי גוונא אומרים תוס' שטעם הפטור הוא, שהמזיק אומר "תורך ברשותי מאי בעי", דהיינו לא היה לך ללכת צמוד כל כך אצל רשותי עד שתיפול בבור (מעין סברת "אין דרך בני אדם להתחכך בכתלים").

ביאור מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל לפי רב יוסף: רב יוסף מבאר את מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע באופן הפוך מרבה: בבור ברשותו (דהיינו שחפר ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וכו' כדלעיל), בזה מודים כולם שחייב, שנאמר בתורה "בעל הבור". ולא נחלקו אלא כשחופר ברה"ר, שאז אין זה שלו - לפי ר' עקיבא פטור כי הוא איננו "בעל הבור", ולפי ר' ישמעאל חייב, שנאמר כי יפתח וכי יכרה וכו' כמבואר בגמ'.

נ, א, לפי שאין עושין חלל תחת רה"ר

שמא תיפחת הקרקע, כמבואר בבבא בתרא, ס ע"א.

נ, א, ומסר לרבים

ומכל מקום יכולים הרבים לסרב, עיין ים של שלמה סימן כ"ב.

נ, ב, רש"י ד"ה חריצין

מה שכתב רש"י "ארוכה וקצרה", הכוונה היא "ארוכה וצרה".

נ, ב, מה בור שיש בו כדי להמית עשרה

בדף צא ע"א פירש רש"י, שסתם בור יש בו עשרה טפחים. ועיין לעיל תוס' דף ג ע"א ד"ה לא.

נ, ב, להבלו ולא לחבטו

ולקמן בדף נד ע"א תקשה הגמ', אם כן לא מצאנו היזק כלים בבור, ומה עניין "חמור ולא כלים" וכו'.

נ, ב, קרקע עולם וכו'

ביאור דעת רב, על פי חידושי הגרנ"ט סימן קכט (עיין עוד בקהילות יעקב וכן עיין בש"ס ארטסקול מקורות נוספים): דין זה, שאדם חייב על בור גם אם אינו ממונו, הוא חידוש של התורה, ולא חידשה אותו התורה אלא לעניין ההבל, שהוא בגדר מזיק שלם שנוצר ע"י החופר, אך בקרקע, המזיק לא "יצר קרקע", אלא גרם ע"י מעשיו שהנופל יינזק מהקרקע ע"י כוח נפילתו, ובזה לא נאמר חידוש התורה לחייב גם על בור שאינו שלו.
 
נ, ב, עד שיפול דרך נפילה

ביאר רש"י "בעומק משמע ועל פניו". כוונתו למה שמבואר בהמשך הגמ' (בסוף דף נב ותחילת דף נג), שהיזק הבל הוא דווקא כשהנפילה הייתה עם הפנים כלפי מטה ולא אם הנפילה הייתה עם הפנים כלפי מעלה (ועיין גם תוס' ד"ה איכא בינייהו, שם מבואר שכאשר שאלה הגמ' מה הנפק"מ בין רב לשמואל, היא יכלה לתרץ שהנפק"מ היא כשנופל עם הפנים כלפי מעלה, שאז הבל ליכא וחבטה איכא).  

נא, א, הייתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים וכו'

הקשה הסמ"ע (חו"מ, תכז, סק"ח) מאיזה טעם היינו חושבים לחייב מעקה בכהאי גוונא, הרי בפשטות, חיוב מעקה הוא דווקא כשאדם בונה בית ויוצר סכנה (שאדם ייפול מגובה וכו'), ואילו כאן, שרשות הרבים גבוהה מרשותו, וכל הבעיה היא שיפול אדם מרה"ר לרשותו, איזו סיבה יש לחייב אותו למנוע זאת ע"י מעקה? הרי הסכנה למי שנופל מרה"ר למקומות עמוקים שליד רשות הרבים, אינה קשורה כלל לכך שהוא בונה שם בית. ועיין שם שיישב בדוחק. ואולי י"ל שמדובר כשבונה בית במקום שלולא ביתו היה שם עפר רך, ונמצא שהוא זה שיוצר את הסכנה.
 
נא, א, שאני בית דכל פחות מעשרה לאו בית הוא

כלומר אין חיוב מעקה אלא כאשר יש על המקום שם "בית". ועיין בש"ס ארטסקול שהקשה על זה ממקורות אחרים, ומה שהביא לתרץ בשם חזו"א.

נא, א, אלא היינו טעמא דרב נחמן סבר מכריסא דתורא וכו'

כלומר באמת אין חבטה בפחות מי', ומה שהטריף רב נחמן את השור, הוא משום שעומק הבור היה ו' טפחים, ויחד עם ד' טפחים שמהקרקע לבטן השור, יש י' טפחים. 

אמנם לפי זה קשה עדיין קושיית הגמ' לעיל, מדוע אין חובת עשיית מעקה בבית שהוא פחות מי' טפחים? הרי יש להחשיב גם את גובה האדם העומד. עיין בשיטמ"ק בשם רבינו פרץ מה שתירץ (שאין דרך בנ"א לעמוד על הגג אלא לשבת), וכן במהרש"א במהדורא בתרא, שמחלק בין אדם לבהמה.

נא, א, דאיגנדר

כלומר אין הכי נמי, ניתן להתחייב גם על בור ששה אם מת שם שור, שכן ששה טפחים ועוד עשרה שמהקרקע לכרס השור, הם עשרה. ומה שמצריכה המשנה י' טפחים בבור, הוא דווקא כשהשור מתגלגל, שאז בשעת הנפילה אין ד' טפחים מהקרקע לכריסו. 

[זהו הפירוש הפשוט, אך השיטמ"ק מביא מפרשים, שכוונת הגמ' היא שלעולם חייב על בור עשרה ולא על פחות, כי לא חייבה תורה (בגין מיתת השור) אלא על בור כזה, ששור ימות בו גם אם יתגלגל].

נא, א, אחד ולא שניים

דווקא כשעשו זה אחר זה, אך כשעקרו שניהם ביחד חוליה מהבור, ודאי חייבים (שיטמ"ק בשם רשב"א).

נא, א, סיכום מחלוקת רבי וחכמים (לפי תוס', מהרש"ל ומהר"ם)

א) החופר בור פחות ועשרה, ובא אחר והשלימו לעשרה, לפי חכמים האחרון חייב, בין במיתה בין בנזיקין, שנאמר "והמת יהיה לו" - מי שעשה שיעור מיתה הוא זה שחייב. ולפי רבי, הדבר תלוי: אם אירעה מיתה, אכן האחרון חייב (כי הוא זה שהשלים לי'), אך אם רק ניזק, שניהם חייבים.  

ב) תוס' בד"ה האחרון, מוסיפים, שאם לאחר מעשה שניהם לא הגיע הבור לעומק עשרה, כגון שחפר הראשון ח' ובא השני והשלימו לט', אזי גם חכמים מודים ששניהם חייבים, כי מה שאמרו חכמים שהאחרון חייב, הוא משום שחידש דבר שלא היה בתחילה (שכן בור י' הוא יצירה חדשה).  

ג) כשהראשון כבר עשה שיעור מיתה (י') ובא אחר והוסיף עליו, בעניין זה יש שתי ברייתות, והגמ' מקשה סתירה ביניהן. בברייתא אחת מבואר, שהחופר בור עשרה, ובא אחר והשלימו לעשרים, שניהם חייבים. אך בברייתא אחרת מבואר, שהחופר בור עשרה ובא אחר והוסיף הבל ע"י ש"סייד וכייד" בבור (והבינה הגמ' שהיה כבר הבל למיתה גם בלי מעשה השני, ורק בא והוסיף מעט הבל), אין אומרים ששניהם חייבים אלא רק השני, וא"כ סתירה בין הברייתות. ומתרצת הגמ' ג' תירוצים: 

תירוץ ראשון בגמ' - הברייתא הראשונה שמחייבת את שניהם, היא כרבי, והשניה, המחייבת את האחרון, היא כחכמים. שכן לפי תירוץ זה, כשם שנחלקו רבי וחכמים במשלים מט' לי', כך נחלקו גם כשהראשון עשה שיעור מיתה ובא השני והוסיף, שגם אז רבי מחייב את שניהם וחכמים מחייבים רק את האחרון.

והנה מתירוץ זה יוצא (וזו כוונת תוס' בסוף עמ' א' ד"ה בור, ולהלן נבאר דבריהם יותר), שמה שמחייבים חכמים את האחרון, הוא אפילו במקרה קיצוני שהראשון עשה שיעור מיתה והשני הוסיף הוספה מועטת בלבד (שהרי זהו בדיוק המקרה של "סייד וכייד", לפי הבנת הגמ' כעת), ואם כן כשהראשון עשה י' והשני הוסיף טפח בלבד, גם אז מחייבים את השני לבד. ודברים אלה קשים מאוד, כי מלבד שזהו חידוש גדול בדעת חכמים, הדברים גם מנוגדים לכאורה למה שאמרה הגמ' לעיל: לעיל בואר שחכמים למדים את דינם מהפסוק "והמת יהיה לו", דהיינו מי שעשה שיעור מיתה הוא זה שחייב. ואילו כאן, הרי הראשון עשה שיעור מיתה, ואיך ניתן לפוטרו? בתורת חיים מבאר, שאכן לפי שלב זה בגמ', הלימוד מ"והמת יהיה לו" בא בעיקר לומר שתמיד האחרון חייב, עיין שם. ובהמשך נעמוד עוד על עניין זה על פי שיטת תוס' ומהר"ם.

אמנם מלשון הגמ' שתירוץ זה לא נשאר למסקנה והוא נדחה מייד (תירוץ זה נאמר רק בלשון "לימא", והגמ' דוחה שיש תירוצים אחרים, עדיפים ממנו).

תירוץ שני - שתי הברייתות הן לפי חכמים. אלא שכל חידוש חכמים שרק האחרון חייב, הוא דווקא כשהראשון לא עשה שיעור מיתה, אך אם עשה הראשון עשה שיעור מיתה, אין לפטרו, ושניהם חייבים. ולכן מובנות היטב שתי הברייתות: הברייתא הראשונה מדברת במקרה שהראשון עשה שיעור מיתה, ולכן שניהם חייבים. והברייתא השניה מדברת במקרה שהראשון לא עשה שיעור מיתה, על אף שחפר י', וכגון שיצר חפירה רחבה מאוד, שאין בה הבל למיתה למרות שהיא רחבה י', ורק ע"י האחרון, שהצר את החפירה והוסיף הבל, נהייתה החפירה ראויה להמית.
 
תירוץ שלישי - שתי הברייתות כרבי, ומה שנאמר בברייתא השניה שהאחרון חייב, מדובר שמעשה הראשון לא יצר הבל כלל, לא למיתה ולא לנזקין.
 
תוספת לכל האמור על פי התוספות (בסוף עמ' א' ד"ה בור): ראינו לעיל שלפי התירוץ הראשון בגמ' ("הא רבי והא רבנן") עולה לכאורה, שאין הבדל לדינא בין מקרה שהשני הוסיף טפח אחד והשלים מי' לי"א, לבין מקרה שהוסיף עשרה טפחים והשלים מי' לכ'. והראיה לכך שאין הבדל, היא מהמקרה של סייד וכייד, שבשלב זה הבינה הגמ' שהשני הוסיף רק תוספת מועטה, ובכל זאת כתבה שלפי חכמים האחרון חייב, וא"כ הוא הדין י' וי"א. וזהו חידוש גדול כפי שהערנו לעיל. זו כוונת תוס' בסוף עמ' א' ד"ה בור.

וכתב המהר"ם (וכך הוא מפרש את תוס', ומציין שפירוש זה הוא בניגוד לפירוש המהרש"ל), שכל זה נכון רק לפי התירוץ הראשון בגמ'. אך לפי התירוץ השני, כשם שתירוץ זה מחלק ביחס לראשון בין מקרה שחפר שיעור מיתה לבין מקרה שלא חפר שיעור מיתה, כך גם יהיה נכון לחלק ביחס לאחרון: שאם השלים מי' לכ', שאז עשה בפני עצמו שיעור מיתה, רק אז ראוי לחייבו יחד עם הראשון, אך אם חפר מי' לי"א, שאז נמצא שרק הראשון עשה שיעור מיתה והשני בפני עצמו אין בו שיעור מיתה, במקרה כזה רק הראשון יהיה חייב ולא האחרון.

נא, ב, נחזי אנן, אי בחבטה מיית וכו'

מלבד מה שתמהו על כך תוס' ד"ה אי, יש להקשות עוד מרש"י לעיל נ' ע"ב ד"ה מאי בינייהו, שגם כאשר שור מת ע"י חבטה, אנו תולים שההבל גרם לכך (ולכן בדרך כלל אין נפק"מ בין רב לשמואל כמבואר שם). בפלפולא חריפתא (באות ח', על הרא"ש סימן ח') תירץ ש"בחבטה מיית" הכוונה היא שידוע שלא ניזוק מההבל, כגון שנפל ופניו כלפי מעלה וכד', שמבואר להלן בדף נב ע"ב שאין בזה הבל. ועיין שם עוד באות ז', יישוב לקושיית תוס'.      

נא, ב, כשמניחו משתמש

כמבואר ברש"י בעמ' א, על המשנה.

נא, ב, ראב"י סבר יש ברירה וכו'

חכמים וראב"י חולקים מה גדר הבעלות בחצר של שותפים (הבעייתיות היא, שאין לפרש שלכל אחד יש בעלות שלמה על הכול, שהרי בעלות שלמה היא שליטה מוחלטת, וכאן אין לשותף רשות למחות בשותף האחר שלא ישתמש).

לפי ר"א בן יעקב, הגדר הוא שכאשר ראובן משתמש, החצר לגמרי שלו, וכאשר שמעון משתמש, החצר לגמרי שלו. כי כשם שאין חולק, ששניים יכולים לרכוש חצר על דעת שהחצר תהיה של ראובן חודש ושל שמעון חודש (או כל זמן מוגדר), כך גם כאשר אין זמן קבוע ומוגדר של חודש וכד', אלא כל אחד משתמש בזמנים אקראיים כפי הצורך והחפץ, אין בכך בעיה, כי יש "ברירה", דהיינו - אין צורך שהזמנים יהיו מוגדרים מראש, אלא הם יכולים להתברר בהמשך, כך ניתן לומר מלכתחילה "החצר שלך לכל זמן שתשתמש בה", ויתברר הדבר בכל עת לפי השימוש.

ולכן סובר ראב"י שלא מועיל נדר של שותף אחד, לאסור את השימוש על האחר, שהרי כשהאחר נכנס, החצר לגמרי שלו, ואין נדר של ראובן מועיל לאסור על שמעון את חצירו שלו.

אך לפי חכמים "אין ברירה", ולכן לא ניתן לומר כך. לכן סוברים חכמים, לכל אחד יש בכל עת קניין מוחלט בחצי מהחצר (חצי בלתי מסויים). ומה שמותר לכל אחד להשתמש בכל החצר, הוא משום שגם ביחס לחצי שאינו בבעלותו, מכל מקום יש לו זכות שימוש, דהיינו יש מעין שעבוד של כל אחד כלפי השני, שראובן לא ימחה ביד שמעון מלהשתמש כחפצו, וכן שמעון לא ימחה ביד ראובן.

ולכן סוברים חכמים, שנדר של ראובן מועיל לאסור על שמעון, כי כל מה שראובן אינו יכול למחות בדרך כלל, הוא מדין שעבוד, כמבואר, והרי הכלל הוא שנדר גובר על שעבוד ("קונמות מפקיעים מידי שעבוד").

כל זה מבואר בהרחבה בפירוש הר"ן למסכת נדרים מה, ב. ומה שהגמ' כאן מוסיפה שממחלוקתם יש נפק"מ לעניין הבור ונזקיו, מבואר ברש"י ד"ה והאי.

הערה: לעיל בעמ' א' בוארו בגמ' שני אופנים מהו "בור שותפים". וכל המהלך כאן בגמ' הוא דווקא לפי האופן הראשון שם, שהיה בור בבעלות שני אנשים, ולא לפי האופן השני, שחפרו ברשות הרבים ביחד בור שאינו שלהם. וצ"ע.
 
נב, א, כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא   

פירש השיטמ"ק בשם רבינו יהונתן: "כלומר זה הגלילי היה אמורא של רב חסדא (אמורא= מי שתפקידו לומר בקול את מה שדורש הרב הדרשן לרבים, כמבואר להלן), ורב חסדא היה דורש לו פסוקים של מוסר לפי שהיו בדור פרנסים שלא היו מנהיגין את העם כהוגן... וזה האמורא היה משמיעו לרבים. והוסיף האמורא משלו בדרשא, זה המשל, כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת... לוקח העז הסומא שבעדר ותולה לה זוג בצוארה".

נב, א, רש"י ד"ה השני חייב

מה שכתב רש"י "ודקתני השני חייב הא אוקימנא וכו'" כמובן אין כוונתו למילים "השני חייב" שכאן במשנה, אלא למילים "השני חייב" במשנה הקודמת.

נב, א, נפל לפניו מקול הכרייה וכו'

כלומר כאשר השור נופל ופניו כלפי מטה, הוא ניזוק מהבל הבור, ולכן חייב בעל הבור. אך כאשר הוא נופל ופניו למעלה, אין הוא ניזוק מההבל אלא מהחבטה בלבד, ולא חייבה תורה על החבטה אלא על ההבל. פירוש זה הוא כמובן רק לפי רב לעיל, ועיין להלן בגמ' כיצד תתפרש המשנה לפי שמואל. ובעניין מה שאומרת המשנה שנפל מ"קול הכרייה", עיין בהערה הבאה לפירוש דברי רש"י.

נב, א, רש"י ד"ה נפל לפניו

ללישנא קמא ברש"י, מה שמדגישה המשנה שהשור נפל כתוצאה מקול כרייה, הוא כדי לחדש שאפילו אם מדובר בשור פקח [שבדרך כלל בכהאי גוונא אנו פוטרים את בעל הבור דאיבעי ליה לשור לעיוני ומיזל (כי דרך שוורים, בשונה מבני אדם, הוא להסתכל כלפי מטה ולא ליפול)], מכל מקום בעל הבור אינו יכול לומר "איבעי ליה לעיוני ומיזל", כי נפל מקול הכרייה. והגמ' בהמשך תקשה מדוע לא נאמר שהכורה גרם הנפילה.

ללישנא בתרא ברש"י, מבואר בשור שוטה, דבפקח אמרינן איבעי ליה לעיוני ומיזל. ומה שמדגישה המשנה שנפל מקול כרייה, הוא כדי לחדש שלא אמרינן כורה גרם ליה וייפטר בעל הבור. 

(על פי שיטה מקובצת בביאור דברי רש"י). 

נב, א, ופטור על הכלים

עיין להלן נד, ע"א, מה שייך הבל בכלים (למ"ד שחייבה תורה רק להבלו).

נב, א, נפל לתוכו שור חרש וכו'

כלומר מה שאמרנו לעיל שחייב בעל הבור על נזקי שור, הוא דווקא בשור חרש שוטה וקטן, אך לא בשור פקח, כי בשור פקח אומרים "איבעי ליה לעיוני ומיזל" (כי בשונה מבני אדם, עיניו בקרקע, כמבואר לעיל כז ע"ב תד"ה לפי).
 
נב, א, בכדי שידע וכו'

מרש"י משמע שהלשון "בכדי", אין פירושה שיעור זמן, אלא קרות הדברים בפועל. כלומר לפי רב חייב מרגע שיראה את הבור מגולה, ולפי שמואל מרגע שהודיעוהו על כך אפילו אם לא ידע, וכו'. ורבים חולקים על רש"י בביאור הסוגיה, עיין ר"פ, שיטמ"ק וים של שלמה.

נב, א, ויכרות ארזים וכו'

כלומר גם לאחר שהודיעוהו וכו', עדיין אינו חייב אא"כ חלף זמן שבו יכול היה לכרות ארזים וכו' (ודווקא ביחס לראשון אמרינן קולא זו, כמבואר ברש"י).  

נב, א, כיסוי שיכול לעמוד לפני שוורים וכו'

למסקנת הגמ' הספק הוא כך: אדם עשה כיסוי לבור, שאינו יכול לעמוד בפני גמל, אך יכול לעמוד בפני שור, ובא גמל וקלקל את הכיסוי, ונפל שם שור, האם היה צריך להביא זאת בחשבון כך שהוא חייב. ומדובר באופן שהגמלים מגיעים לפרקים, וכאשר כיסה את הבור לא היו שם גמלים, האם הוא פושע בכך שהיה צריך לחשוב שיש תקופות שמגיעים גמלים.

רש"י כותב, שכל ספק הגמ' הוא אם נפלו שוורים (לאחר שקלקלו גמלים את הכיסוי), אך אם נפלו גמלים, ודאי שחייב, גם אם אין גמלים מצויים. נאמרו בזה כמה ביאורים. יש מפרשים בצורה פשוטה, שנפילת גמל שכיחה יותר מאשר המקרה שהגמל מקלקל את הכיסוי ואז מגיע שור ונופל (כך משמע מפשטות לשון תוס' ד"ה ואתו). יש מפרשים בכוונת רש"י (כך מבארים ערוך השולחן תי, כט ועוד), שדווקא כלפי השוורים, יכול לומר "לא יצרתי בור שראוי להזיקכם" (כי השוורים אינם מפילים כיסוי כזה, וגמלים אינם שכיחים, כך שכלפי השור אין כאן שם מזיק כלל), אך כלפי הגמלים, אינו יכול לומר "לא יצרתי בור שראוי להזיקכם", שהרי הבור כן ראוי להזיקם, ועצם העובדה שהניזק אינו מגיע בשכיחות, אינה פוטרת את המזיק. ישנם פירושים נוספים בדברי רש"י, עיין במנחת יהודה, ועיין בהרחבה בש"ס ארטסקול.
 
נב, ב, מי אמרינן מיגו דהווה פושע וכו'

ואפילו מאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כאן ייתכן שפוטר, כמבואר בתוס' מספר דרכים מדוע לא שייך כאן לומר כך.

בביאור ה"מיגו", ראיתי בספר מנחת יהודה (מסביר כך את דעת הרמב"ן) שכותב כך: בבור, החפירה היא זו שמחייבת, אלא שחידשה התורה פטור לחופר כאשר הוא מכסה (וזהו חידוש, דלולא כן היינו אומרים שצריך לאטום). אך כאשר הכיסוי איננו כיסוי ראוי, מחמת שאינו עומד בפני הגמלים, ייתכן שבכהאי גוונא לא חידשה התורה את הפטור. 

נב, ב, פקח ומהלך ביום פטור

אך לגבי אדם שנפל בבור, אין אומרים כן, כמבואר הטעם בתוס' לעיל כז ע"ב ד"ה אי (שבני אדם עיניהם למעלה).

נג, א, כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור

שבכהאי גוונא פטור אף לפי שמואל, כי מחלוקתו עם רב (לעניין חיוב על החבטה) היא דווקא כשהחבטה היא מקרקע הבור, היות והוא יצר את הבור, אך כשנחבט מקרקע רגילה שהייתה כאן תמיד, אינו חייב (תוספות לעיל כח ע"ב, ד"ה ונישוף).

נג, א, נימא כורה גרם ליה

כלומר בעל הבור צריך להיות פטור, שכן הכורה גרם לנפילה. והכורה גם הוא פטור, כי מעשהו אינו אלא גרמא.  

ומהגמ' לא ברור, האם הכורה פטור גם במקרה שהוא עצמו בעל הבור. רש"י מביא שני פירושים בעניין זה, האחד בסוגריים, ועיין במהרש"ל, מהר"ם ומהר"ם שיף על דברי רש"י (המהר"ם שיף מביא ראיה ללישנא הפוטרת, מהגמ' לעיל דף כו, שם מבואר שאם כלי נפל מראש הגג, ובא אדם והסיר את הכרים והכסתות שעל הרצפה וכך נשבר הכלי, הוא פטור אפילו אם הוא עצמו זה שזרק את הכלים). 

מה שכתב רש"י בסוף הדיבור, וכגון שהייתה כרויה וכו' ואין שליח לדבר עבירה וכו', כוונתו לתרץ שאלה: איך ייתכן ש"בעל הבור" וה"כורה" הם שני אנשים שונים, הרי זה שכורה את הבור הוא לעולם גם בעל הבור, כי אפילו אם ראובן חופר עבור שמעון, מי שנחשב לבעל הבור אינו שמעון, אלא ראובן, דאין שליח לדבר עבירה. לכן תירץ רש"י, שמדובר שראובן כורה בבור, והבור כבר היה חפור ע"י שמעון, וכך אחד הוא בעל הבור (שמעון) ואחד הוא הכורה (ראובן). 

נג, א, בעל השור חייב בעל הבור פטור (ביאור דעת חכמים)

רש"י כאן בסוגיה מבאר בדעת חכמים, שמכיוון שבעל השור עשה את כל המעשה, לכן הוא חייב הכול, ובעל הבור למעשה לא עשה דבר ולכן פטור (למרות שהשור נהרג בו, אבל מכל מקום לא עשה שום פעולה אלא השור נדחף אל הבור ע"י השור האחר). וממילא, בשור מועד, משלם בעל השור הכול ובעל הבור פטור, ואפילו בשור תם, משלם התם חצי ובעל הבור פטור ואין הניזוק יכול לגבות את החצי הנוסף מבעל הבור (ובקיצור, כאילו השור לבדו הזיק). וכבר הקשו עליו התוס' לעיל יג, א, לפי דבריו כיצד מוכיחה הגמ' מדעת חכמים (שם בדף יג) ש"כי ליכא לאשתלומי מהאי לא אשתלם מהאי", הרי הסיבה שבעל הבור פטור הוא מכיוון שלא עשה דבר.

והנה בשיטת רש"י יש לכאורה סתירה: כאן כותב רש"י כפי שביארנו בדבריו, וכך כותבים בשם רש"י גם התוס' לעיל בדף יג. לעומת זאת ברש"י לעיל דף יג, א, מתבארת דעת חכמים באופן אחר. וכתבו שם המהר"ם ועוד, שתלמיד טועה כתב שם הדברים בשם רש"י, ולמעשה שיטת רש"י האמיתית היא כמבואר כאן.

[ומכל מקום תוס' בדף יג חולקים על רש"י בהבנת דברי חכמים, וסוברים שגם לשיטת חכמים בעל הבור כן עושה נזק, כך שכל אחד עושה חצי, אלא שיש גזירת הכתוב לפטור את בעל הבור. ולכן, בשור מועד, בעל הבור פטור ובעל השור משלם מחצה, כי נחשב שעשה חצי. ובשור תם, בעל השור משלם רבע ובעל הבור פטור].
 
נג, א, שותפותאי מאי אהניא לי

כלומר מאחר שללא שותף הייתי משלם חצי, עכשיו שיש לי שותף עלי לשלם רבע. ומכיוון שמשלם רק רבע, משלם השני שלושת רבעי, כי לפי רבי נתן הניזק תמיד מקבל את כל נזקו, וכל השאלה היא רק כיצד לחלק זאת בין המזיקים. 

נג, א, הניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל ונפל בבור וכו'

לכאורה קשה, הרי השור נחבט בסופו של דבר מקרקע שלא נחפרה ע"י המזיק (בעל האבן), ואמרנו לעיל בתחילת עמוד זה (על פי הגמ' וע"פ תוס' לעיל כח ע"ב ד"ה ונישוף), שאף שמואל מודה לפטור כשהחבטה הייתה מקרקע שאינה קשורה למניח הנזק ולא נוצרה על ידו. תוס' לעיל כח ע"ב ד"ה ונישוף מעלים קושיה זו ומתרצים אותה, עיין שם (תירוצם צ"ב, ולכאורה כוונתם לומר, שאכן מודה שמואל כשנחבט בקרקע של הרחוב, שאין עליה שם תקלה כלל, אך אם נחבט בקרקע המוגדרת כ"תקלה", תמיד חייב, בין אם נוצרה על ידו ובין אם לא, ועדיין צ"ב).

ועוד הוסיפו התוס', שדברי הגמ' כאן הם לכאורה נגד שיטת רב, שהרי לפי רב, כשם שמחבטה תמיד פוטרים מטעם "קרקע עולם", דהיינו הקרקע אינה שלו, כך גם כאן צריך להיות פטור כי ניזוק בקרקע שאינה שלו. 

נג, ב, שור ושור פסולי המוקדשים וכו' הא כרבנן והא כרבי נתן

הנה, לעיל סברו חכמים שבעל הבור פטור כי בעל השור עשה את כל המעשה, אך כאן ודאי לא שייך לומר כך, כי שני השוורים נגחו, ולכן, השור ההדיוט ישלם רק חצי נזק אם הוא מועד, ורביע נזק אם הוא תם. ומכל מקום המכנה המשותף בין מקרה זה לבין המקרה לעיל, הוא שבשניהם לא אומרים שכאשר אחד פטור, ישלם השני את מה שחיסר הראשון.

ובאשר לדעת ר' נתן - מבואר כאן בגמ' שלפי ר' נתן, ההדיוט משלם את כל המוטל עליו (בתם חצי נזק ובמועד נזק שלם). תוס' בד"ה הא (בסוף תוס') מקשים על כך, הרי לעיל בואר בגמ' שרק על בעל בור מחמיר ר' נתן כך, הואיל ו"תורא בבירך אשכחתיה". מתרצים תוס' - כמבואר בעמ' א, סברה זו אינה מוסכמת על הכול, והיא נאמרה בעמוד א' רק לפי אחד ההסברים בר' נתן. וכאן שנויה הגמ' לפי ההסבר האחר, אשר איננו נזקק לסברה זו ואינו סובר אותה. 

נג, ב, שור ואדם שדחפו לבור וכו'

מבואר כאן בגמ' שהשור משלם את הכופר ושני המזיקים האחרים פטורים מכופר. ועיין בתוס' ר"פ שכתב, שהכוונה היא שמשלם את כל הכופר (למרות שלא היה היחיד שעשה), שהרי דברי רבא הם לפי ר' נתן (כמבואר ברש"י ד"ה לעניין נזקין), ולר' נתן, מה שלא ניתן להשתלם מאחרים  משתלם ממנו. 

נג, ב, או לרבות את הכלים 

ובהמשך תקשה הגמ', אם כן לר' יהודה חמור למה לי.  

נד, ב, דבעי ליה עיוני ומיזל

וזאת בשונה מאדם, כי שור עיניו למטה ואדם עיניו למעלה - תוס' לעיל כז ע"ב ד"ה לפי.

נד, ב, ולתשלומי כפל וכו'

תשלומי כפל נוהג לא רק בבעלי חיים, אלא גם בחפצים. ומכל מקום עיקר חידוש המשנה הוא שלא נחשוב שדין התורה מוגבל דווקא לשור וחמור המוזכרים בכתוב במפורש (ראב"ד). 

נד, ב, בהמתך דדברות ראשונות למה לי

שאלה זו לכאורה תמוהה, וכי מה היה צריך הפסוק לכתוב? עיין בשיטמ"ק, וצ"ב תירוצו.
 
נה, א, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב וכו'

תוס' בבבא בתרא, קיג, א, ד"ה תרווייהו, מביאים גמרא זו ומוכיחים ממנו שפעמים שלא היו האמוראים בקיאים בפסוקים.

נה, א, הרואה הספד וכו' חסו עליו ופדאוהו וכו'

על פי ביאור המהרש"ל, כוונת הגמ' היא כך: בלשון הקודש, ה"א וחי"ת הן אותיות מתחלפות. ולכן המילה "הספד" ניתנת לקריאה גם כ"חספד", והמילה "חספד" מתחלקת לשניים: חס-פד, דהיינו "חסו ופדאוהו".

ומוסיפה הגמ' "הני מילי בכתבא", כלומר לא שראה בחלומו שמתרחש הספד, אלא שראה בחלום את המילה הספד, כתובה.

נה, א, דרבו בהדי הדדי

כלומר שגדלים יחד.

נה, א, חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ

ההוה אמינא בגמ', שניסתה להוכיח ממקרה של חיטה בארץ וכו' למקרה של עיזא ושיבוטא וכו', נראית לכאורה תמוהה. בדוחק צריך לומר, שבהו"א חשבה הגמ' שבחיטה בארץ וכו' סיבת הפטור היא שמדובר בשני מקומות עם חילוק מהותי ביניהם, ולכן לא שייך בהם חיבור (ודוחה הגמ', שסיבת הפטור שם היא אחרת). ועיין בדברות משה, לג.


הדרן עלך פרק שור שנגח את הפרה

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;