דברי תורה לפרשת בוא



הנני מביא מחר ארבה בגבולך, וכסה את עין הארץ, ולא יוכל לראות את הארץ, ואכל את יתר הפלטה (י, ד-ה)- לפי הפשט הפשוט, המלים "ולא יוכל לראות את הארץ" מתייחסות לאדם הרואה מן הצד, שלא יוכל לראות את הארץ מחמת ריבוי הארבה.

אך הכלי יקר מפרש, שהמילים "ולא יוכל לראות את הארץ" מתייחסות לארבה עצמו: הארבה עצמו לא יוכל לראות את האדמה (מחמת הצל העצום שייווצר), ומכיוון שלא יראה את האדמה, יגבר קצב אכילתו, כמו שאמרו חז"ל (יומא דף עד ע"ב) שהעיוור אוכל ואינו שבע כי אינו רואה את אשר הוא אוכל.
*
ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' (י, כד)- בפסוק זה (שנאמר לאחר מכת חושך), קורא פרעה רק למשה, ואילו בשאר המכות קרא למשה ולאהרן.

הכלי יקר מסביר את ההבדל כך: "כי ידע שכאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה. וחשב, שאולי זה היה סימן על העתיד, שיהיה לו סגולה להביא האורה במקום החושך".
*
ויאמר משה, כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (יא, ד)- הלשון "כחצות" פירושה "בערך בחצות", כאילו הדבר מסופק. והנה, במס' ברכות דף ד' ע"א מבואר, שהקב"ה עצמו, כשדיבר אל משה, לא אמר לו "כחצות" אלא "בחצות", דהיינו בדיוק בחצות, כי אין אצל הקב"ה "ספק", או "בערך"; ורק משה, כשדיבר אל פרעה והעביר לו את דברי ה', לא אמר "בחצות" אלא "כחצות", דהיינו, בערך בחצות; וזאת משום שמשה חשש, שמא יטעו איצטגניני פרעה בחישוב רגע החצות, וכשיגיע הרגע לפי חשבונם ולא ימותו הבכורות, יחשבוהו לשקרן. לכן נקט "כחצות".

והנה, מדברי חז"ל האמורים עולה, שבפועל, המכה הייתה ברגע חצות בדיוק. וידועה שאלת הגרי"ז, שלמעשה אין רגע מוגדר שעונה  להגדרה "חצות בדיוק", שהרי כל רגע, ולו הקטן ביותר, שייך תמיד או לחלק הראשון של הלילה או לחלק השני (וגם אם נדמה לנו שיש רגע "אמצעי", ברור שגם רגע זה ניתן לחלק לשני רגעים קטנים יותר, שאחד מהם בחלק הראשון ואחד בחלק השני). נמצא, איפוא, שאין רגע בעולם שאותו ניתן להגדיר כ"חצות בדיוק", וכיצד הייתה המכה "בדיוק בחצות"?

תשובת הגרי"ז היא, שבדיוק באותה מידה ניתן גם לומר ביחס לחיים ולמוות: אין רגע מוגדר שניתן להגדירו כ"רגע מעבר מדויק בין חיים למוות", שהרי כל יחידת זמן שייכת בהכרח או לחלק החיים או לחלק המוות (ואף אם נדמה שיש רגע "אמצעי", ברור שגם רגע זה ניתן לחלק לשניים באופן שחציו יהיה שייך לחיים וחציו יהיה שייך למוות). וממילא ניתן לומר, שמיתת הבכורות ב"חצות בדיוק" התקיימה במובן זה, שבדיוק עד הרגע האחרון של חצי הלילה הראשון היה הבכור חי, ובדיוק ברגע הראשון של חצי הלילה השני היה הבכור מת.
*
ולכל בני ישראל, לא יחרץ כלב לשונו (יא, ז)- ידועים דברי חז"ל במכילתא פרשת משפטים, שבשכר שלא חרצו הכלבים לשונם, זכו לכך שמשליכים להם בשר בהמה טרפה (כפי שנאמר בפרשת משפטים "לכלב תשליכון אותו"), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.

התורה תמימה מעיר, שדברים אלה לכאורה מהווים סתירה לדברי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג פרק י"ז, שם כותב הרמב"ם שאין בחז"ל כל זכר לשכר או גמול לבעלי חיים (בלשון הרמב"ם: "אמנם עניין זה, הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל"). על כך מקשה התורה תמימה "ותימה רבה, שלא זכר כלל מאגדה זו, שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו. ואולי כוונתו לשכר נצחי. וצריך עיון".

נראה לענ"ד ליישב את שאלת התורה תמימה בדרך הבאה: מטרת הציווי לתת לכלבים בשר טרפה, איננה כדי שהכלבים יקבלו את גמולם; הציווי נועד
להשריש בנו את מידת הכרת הטוב, אך לא כגמול ישיר לכלב. לכן, אין מכאן קושיה על הרמב"ם, כי הרמב"ם התייחס לגמול ממש, הניתן בתורת שכר ועונש.  


ובאופן דומה מצאנו לעניין הכאת היאור (בפרשה הקודמת), שמשה לא היכה את היאור (אלא אהרן) משום שהיאור הגן על משה בילדותו (וכן לא היכה את העפר, שכן הוא הגן עליו בהסתירו את המצרי); והרי שם בוודאי לא יעלה על דעתו של מאן דהוא להגדיר עניין זה כ"גמול" ליאור או לעפר, שאינם מרגישים כלל, אלא העיקרון הוא השרשת הערך של הכרת הטוב ושלא להיות כפוי טובה (וביארנו עניין זה בפרשה הקודמת, על פי הרב דסלר, עיין שם באריכות). כך גם כאן, לא מדובר ב"גמול" לכלב אלא בהשרשת מידת הכרת הטוב, ומיושבת הקושיה על הרמב"ם.

[אגב כך, נזכיר חידוד ידוע בשם הגר"ח זוננפלד: לכאורה קשה, הרי הצפרדעים עשו יותר מן הכלבים, שכן הם מסרו נפשם במכת צפרדע, שנכנסו לתנורים וכו', ואם כן ראויים הם לשכר יותר מן הכלבים? יש לומר, שאין מסירות נפש גדולה יותר מלהתאפק ולשתוק נגד הטבע (כפי שעשו הכלבים)..].
*
והיה הדם לכם לאות על הבתים (יב, יג) - בדברינו על פרשת שמות הבאנו פירוש על דרך שנינות לפסוק זה, ראו שם (הכוונה לדברינו שם המתייחסים לפסוק "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון"). 
*
כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' (יב, טו)- מפסוק זה עולה, שעוד לפני שיצאו ממצרים כבר נצטוו בני ישראל שלא לאכול חמץ בפסח. ואם כך נמצא, שכשיצאו ממצרים, כבר ידעו שאסור להם לאכול חמץ.

אך קשה, אם כבר במצרים נצטוו לא לאכול חמץ, ובשעת היציאה ממצרים כבר היו תחת ציווי זה, כיצד מתיישב הדבר עם מה שאנו אומרים בהגדה, "שלא הספיק בצקם להחמיץ וכו'", שלפי פשוטו משמע שבשעת היציאה ממצרים רצו בני ישראל להחמיץ הלחם, והמצרים לא הניחום לעשות זאת? וכך מבואר גם ברש"י בפסוק ל"ד, שהמצרים הם שלא הניחום להחמיץ, ומשמע שלולא המצרים היו מחמיצים!

[והנה, לכאורה על מנת להקשות קושיה זו אין אנו נזקקים להגדה ולרש"י, שהרי כך מבואר בפירוש גם בתורה עצמה, לקמן בפסוק ל"ט. אך עיין שם ברמב"ן שמפרש את הפסוק בדרך שונה, כך שמהפסוק עצמו אין ראיה חד משמעית].

הר"ן במסכת פסחים, דף כה ע"ב בדפי הרי"ף, בסוף העמוד, מתרץ קושיה זו. לדבריו, במצרים נצטוו רק שלא לאכול חמץ, אך שלא ייראה חמץ, לא נצטוו. ולכן, לולא המצרים שלא הניחום להחמיץ, היו אופים חמץ, לא כדי לאוכלו כעת אלא על מנת לשמרו.

ועוד מוסיף הר"ן, שתכנונם היה לשמר את החמץ כנ"ל, ולאוכלו כבר למחרת יציאתם (דהיינו בט"ז ניסן); כי אף על פי שאיסור אכילת חמץ נוהג שבעה ימים, דין זה הוא דווקא בפסח דורות, אך בפסח מצרים לא היה האיסור אלא יום אחד, כמבואר בפסחים דף צו ע"ב. נמצא איפה, לפי הר"ן, שבני ישראל תכננו לאפות את החמץ ולשמר אותו ביום הראשון כדי שיוכלו לאכול מייד למחרת, אך המצרים לא הניחום להחמיץ. וכך תירץ בקצרה גם השפתי חכמים בפסוק ל"ד.

על תירוץ זה של הר"ן, שבפסח מצרים לא נצטוו בלא ייראה (והאיסור היה רק לאכול), הקשה הצל"ח שם במסכת פסחים, מניין לו דבר זה, הרי אדרבה, המשנה בפסחים דף צו מונה כמה חילוקים בין פסח מצרים לפסח דורות, ולא מנתה חילוק מחודש זה, שבפסח מצרים לא נצטוו בלא ייראה.

ולכן הולך הצל"ח בדרך אחרת לתרץ את השאלה דלעיל (כיצד רצו בני ישראל לאפות חמץ לולא המצרים שהפריעום), וכדבריו מבואר גם במלבי"ם (בפרק יב, אות פג), וזה תירוצם: כאמור לעיל, במסכת פסחים דף צו ע"ב מבואר שאיסור חמץ בפסח מצרים נהג רק יום אחד ולא שבעה ימים. על כך מוסיפים הצל"ח והמלבי"ם חידוש, שהיום האחד הנ"ל איננו ט"ו ניסן והלילה שלפניו, אלא יום י"ד (יום הקרבת הפסח) והלילה שלאחריו (וכפי שמבאר המלבי"ם, שיש לכך שתי סיבות - א) היה זה קודם מתן תורה, וקודם מתן תורה הלך הלילה אחר היום שלפניו, ב) בקדשים, ובכלל זה קרבן פסח, הכלל הוא שהלילה הולך אחר היום שלפניו). נמצא שבבוקר ט"ו כבר לא היה איסור חמץ, וממילא מובן כיצד רצו להחמיץ את הבצק, שהרי יצאו בבוקר ט"ו.

ועיין תירוץ נוסף במלבי"ם (תירוץ הדומה לדברים שנביא בהמשך בשם האברבנאל).
*
המשך לדבר תורה הקודם: ישנה דרך מחודשת באברבנאל, ולפיה, מה שנאמר בהגדה "שלא הספיק בצקם להחמיץ", אין פירושו שבני ישראל תכננו מלכתחילה להחמיץ, אלא הכוונה היא רק, שהחימוץ היה קורה בדרך הטבע. ולהלן ביאור הדברים:

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם תכננו לאפות את הבצק מהר כל כך, שלא יספיק להחמיץ (שהרי כידוע, חימוץ נובע מהשהיית הבצק זמן מה ללא אפייה), וזאת משום שכך נצטוו במצרים, שלא לאכול חמץ, ורצו לקיים את הציווי. אלא, שבאו המצרים וגרשום ולא הניחום לאפות, ולכן בדרך הטבע הבצק היה מחמיץ (לא כתוצאה מרצונם אלא כתוצאה מהפרעת המצרים, שכאמור לא הניחום לאפות). אלא שעשה להם הקב"ה נס, שהגיעו מרעמסס לסוכות (ששם לא הפריעום המצרים) במהירות כזו, שהבצק לא הספיק להחמיץ, ויכלו עדיין להמשיך לאפותו (בסוכות) בלי שיחמיץ.

ולפי זה מה שנאמר בהגדה "שלא הספיק בצקם להחמיץ", אין הכוונה כמו שרגילים לפרש, שבנ"י מצד רצונם תכננו להחמיץ וכו', אלא הכוונה היא כמבואר לעיל, שבדרך הטבע היה הבצק מחמיץ כתוצאה מהפרעת המצרים, אך הקב"ה עשה להם נס וקפיצת הדרך, ולא הספיק בצקם להחמיץ.

[וכמו כן יש להוסיף שלפי פירוש זה, מה שמבואר בפסוק לט "כי גורשו ממצרים", זוהי סיבה מדוע לא יכלו לאפות במצרים, ולא סיבה למה לא החמיץ. ועיין ברמב"ן על פסוק זה].

ואדרבה, האברבנאל מוסיף שזוהי הסיבה שהקב"ה ציווה עליהם מלכתחילה לאכול מצות ולא חמץ: שעל ידי ציווי זה התגלגל הדבר שישתדלו שהבצק לא יחמיץ, ולאחר מכן ייעצבו אל לבם בחושבם שהבצק מחמיץ (כתוצאה מהפרעת המצרים), ולבסוף יראו שהגיעו לסוכות במהירות עצומה כזו שלא הספיק הבצק להחמיץ. דבר זה גרם לבנ"י להבין באיזו מהירות הביא אותם הקב"ה לסוכות, ואת עוצמת הקב"ה ושליטתו במקום ובזמן.

נביא את הדברים בלשון האברבנאל, בשמות פרק יב: "
הערים הקב"ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם, ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה, היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו, וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי, ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו, והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם. וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם, בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות, כי לא היו חמץ, ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס, וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות, ולכך אמר רבן גמליאל שהיה טעם המצה באמת מפני שלא הספיק (-בצקם להחמיץ-) שהוא מהירות היציאה, עם היות שנצטוו ראשונה עליה לאותה סבה שזכרתי".

[האברבנאל חוזר על יסוד זה גם בדברים פרק טז: "
שהשם יתברך צופה ומביט הדברים שהיו קודם היותם, ורצה להראות את ישראל יציאתם ממצרים שיהיה במהירות מופלא, וכדי שהם ירגישו בדבר ויתנו אליו לב, לכן צוה אליהם קודם היציאה שלא יאכלו חמץ כי אם מצה, וכאשר באה עליהם מהירות היציאה היו מתחלחלים כלם על לחמם שלא יחמץ מפני הצווי האלהי שכבר קדם אליהם. וכאשר יצאו וראו שלא הספיק בצקם להחמיץ, ושגם עם יציאתם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, הכירו וידעו מהירות גאולתם ויציאתם כמה היא. הנה התבאר לך שהיתה מצות המצה אשר נאמרה להם במצרים, סבה לשהכירו מהירות יציאתם שהיה הנס הגדול. וצדקו אם כן דברי בעל ההגדה בטעם המצה, שהוא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ושקדם הצווי לפועל הנס, כדי שירגישו ויכירו וגו'"].

ונראה שמעין זה גם כוונת הספורנו בדבריו על פסוק לט. אמנם מרש"י בפסוק ל"ד מבואר לכאורה שלא כאברבנאל.  
*
המשך לד"ת הקודם: על פי מהלך האברבנאל, ישנו תירוץ לקושיה ידועה, מדוע אנו מדגישים כל כך בפסח את עניין המצה דווקא? מה מיוחד כל כך באירוע המשני לכאורה, שהבצק לא הספיק להחמיץ, ומדוע עניין זה הוא עיקר ומרכז הפסח. לפי מהלך אברבנאל מיושבת שאלה זו, שכן מצוות המצה ואיסור החמץ הם אלה שבסופו של דבר הביאו את בנ"י להכרה במהירות הגאולה ובכוחו של הקב"ה.
*
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, ארבע מאות ושלשים שנה (יב, מ)
- כיצד ארבע מאות ושלושים שנה? הרי היו בארץ מצרים מאתים ועשר שנים בלבד? על פי רש"י, הכוונה היא שמאז ברית בין הבתרים עברו ארבע מאות שלשים שנה, וזאת על פי החישוב הבא: בבין הבתרים היה אברהם בן שבעים. מאז עברו שלושים שנה עד לידת יצחק, עוד ששים שנה עד שנולד יעקב, עוד מאה ושלשים שנה עד שירד יעקב למצרים, ועוד מאתים ועשר שנים ששהו במצרים. יחד ארבע מאות שלושים.

אך קשה על כל האמור, איך ייתכן בכלל לומר שבברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים? הרי ברית בין הבתרים נאמרה בתורה באמצע פרשת לך לך, ובשלב זה אברהם לכאורה כבר מעל לגיל שבעים וחמש, שהרי בתחילת פרשת לך לך נאמר "ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה". 

על כך יש לומר, וכך עולה מהרמב"ן (יב, מ), ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולכן, אע"פ שברית בין הבתרים מתוארת באמצע פרשת לך לך, בפועל מאורע זה קדם לאירועים שבתחילת פרשת לך לך, שבהם היה אברהם בן שבעים וחמש. 

אך ישנה שאלה נוספת, חמורה יותר: הרי ברית בין הבתרים הייתה בארץ ישראל (שנאמר בה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"), ובגיל שבעים אברהם לכאורה לא היה כלל בארץ ישראל; שהרי כשהקב"ה אמר לאברהם לעלות לארץ ישראל, אברהם היה בן שבעים וחמש (כאמור בתחילת פרשת לך לך, "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן").

על כך עונה הרמב"ן, שאברהם היה פעמיים בארץ ישראל: בפעם הראשונה כשהיה בה, נכרתה ברית בין הבתרים, כשהיה בן שבעים. לאחר מכן יצא אברהם מארץ ישראל, וציווה אותו הקב"ה שוב לעלות לארץ, והיה זה בגיל שבעים וחמש, והיא הפעם המתוארת בתחילת לך לך.

[לפי זה נמצא דבר מחודש, שכל מה שמתואר בתחילת פרשת לך לך, שאומר הקב"ה לאברהם ללכת "אל הארץ אשר אראך וכו'", אין זו הפעם הראשונה שאברהם יוצא לארץ ישראל, וכבר היה שם קודם לכן!]
*
פטר כל רחם וגו' (יג, ב)- כמבואר ברש"י (על פרק יג פסוק יג), אחד הטעמים לקדושת בכור חמור דווקא (בניגוד לכל בהמה טמאה אחרת) הוא כדי לתת שכר לחמורים על שסייעו לבני ישראל כשיצאו ממצרים.

הדברים שאמרנו לעיל בעניין שכר הכלב (קושית התורה תמימה על הרמב"ם וכו'), שייכים לכאורה גם כאן.





שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;