דברי תורה לפרשת וארא


לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (ו, ד)- שמעתי פירוש לדברים על דרך ה"וורט", בשם הרב מזוז: 

כידוע, אחת מדרכי הקניין היא "קניין אגב", דהיינו, אדם מקנה לחברו מיטלטלין אגב הקנאת קרקע. והנה, כאשר אין למקנה קרקע, לכאורה אין הוא יכול להקנות בקניין אגב, אך הראשונים דנים, שאולי בכל זאת ניתן להקנות, בהסתמך על כך שלכל יהודי יש "ד' אמות בארץ ישראל", וממילא לכל אחד יש קרקע שהוא יכול להקנות [נדון זה מופיע בראשונים רבים (עיין תוספות בבבא בתרא דף מד ע"ב, וברמב"ם הלכות שלוחין ושותפים פרק ג הלכה ז)].  

ולכך, איפוא, רומז כאן הפסוק: "אשר גרו בה" הם ראשי תיבות "אגב", ומילים אלה באות אחרי המלים "לתת להם את ארץ כנען", המורות על כך שלכל יהודי יש חלק בארץ ישראל.


וידבר ה' אל משה לאמור (ו, י)- הרמב"ן כאן דן בפירוש הלשון "לאמור" (בפסוקים כגון "וידבר ה' אל משה לאמר" וכיוצא בזה).  


תחילה מביא הרמב"ן את דעת הרד"ק, ש"לאמור" פירושו: אמור לישראל ("מילת לאמור בכל התורה, לאמר לישראל... שיאמר השם למשה, אמור לישראל דברי אלה").

אך על פירוש זה מקשה הרמב"ן, שאין הוא מתאים לכל הפעמים בהם מופיעה המילה "לאמור" (עיין דוגמאות לכך ברמב"ן). ולכן מפרש הרמב"ן באופן אחר, שהמילה "לאמור" באה להדגיש את היותה של האמירה מפורשת וברורה, ולא ברמיזה או בדרך עקיפה אחרת. ובלשונו: 


"והנכון בעיני, כי מילת 'לאמור', להורות על בירור העניין בכל מקום: וידבר ה' אל משה, באמירה גמורה, לא באמירה מסופקת, ולא ברמז דבר. ולכן יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב, ח). ולבן אמר כן ליעקב, 'אמש אמר השם אלי לאמור' (בראשית ל"א כ"ט), באמירה ברורה שלא אזיק לכם, כי לולא כן הייתי עושה עמכם רע. וכן ויאמרו בני ישראל אל משה לאמור (במדבר י"ז כ"ז) שהיו אומרים להם כן בפירוש, וצועקים להם בגילוי פנים".
*
הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו, יב)- כלומר, משה טוען בדרך קל וחומר: אם בני ישראל לא שמעו אלי, איך ישמע אלי פרעה. אך מקשים המפרשים (רמב"ן, שפתי חכמים ועוד), איזה קל וחומר הוא זה, הרי העובדה שבני ישראל לא שמעו אל משה, נבעה "מקוצר רוח ומעבודה קשה", כפי שנאמר בפסוקים לעיל, וגורם זה אינו קיים ביחס לפרעה.  

נראה לתרץ, שכוונת משה כך היא: אם ערלות השפתיים שלי, וחוסר היכולת לשכנע, הביאו לכך שלא אצליח להתגבר על מחסום קל יחסית, שהוא ה"קוצר רוח ועבודה קשה" של בני ישראל, אזי קל וחומר שערלות שפתיים זו תגרום גם שלא אצליח להתגבר על מכשול קשה יותר- עקשותו וחוזקו של פרעה.


תירוץ אפשרי נוסף (שמעתי)- משה, מחמת ענוותנותו, תלה את החיסרון בעצמו ולא בבני ישראל, ולכן סבר שהסיבה שבני ישראל אינם שומעים לו, אינה קשורה לקושי עבודתם ואי יכולתם להאזין, אלא לחוסר יכולת שלו בגלל ערלות שפתיו.   
*
ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (ו, יג)- מבאר המשך חכמה: לעיל, אמר משה לבני ישראל "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב" (פסוק ח'), דהיינו, הוא הבטיח להם שיגיעו לארץ ישראל. הואיל וכך, בני ישראל לא שמעו אליו, שכך דרכו של מי שלחוץ וטרוד בעבודה ובלחץ הרגע, שאין הוא מקשיב לתכנונים מופלגים לטווח ארוך כמו הכניסה לארץ (וזהו ההסבר, שלא שמעו אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה"). לכן נאמר כעת "ויצוום אל בני ישראל...להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"- דהיינו, אל תחזור ותאמר להם על ענייני ארץ ישראל ועל היעד הסופי, אלא דבר אתם בשלב זה רק על ענייני הרגע, על היציאה ממצרים.  
*
אלה ראשי בית אבותם, בני ראובן וכו' (ו, יד)- הפסקת העניין לצורך מניין התולדות של ראובן שמעון ולוי, לכאורה אינה מובנת [ואמנם רש"י מפרש שהדבר נעשה כדי לבאר את ייחוסם של משה ואהרן, אך קשה- מדוע דווקא כאן?].


עונה על כך רש"ר הירש: עד עתה, שליחותם של משה ואהרן לא נשאה פרי, ופרעה רק הכביד את עולו. לעומת זאת, מעתה ואילך, יציגו משה ואהרן כוחות אדירים ושליטה מלאה בטבע (מופתים, הפיכת היאור לדם ושאר המכות). מכאן עלולה להתפתח סכנה, שאנשים יחשבו שהם אינם בשר ודם, כמו שמצאנו בדתות דוגמת הנצרות. לכן מודיע הכתוב, בפתח הצלחתם, שייחוסם הוא ייחוס בשר ודם, והרי הם בני תמותה.  
*
ואלה שמות בני לוי לתולדותם, גרשון קהת ומררי (ו, טז)- השל"ה (בדבריו על סוף פרשת וארא) עומד על כך, שעל אף שהתורה מפרשת כאן את שמות בני ראובן, שמעון ולוי, אנו מוצאים שרק אצל לוי נאמרה לשון מפורטת זו- "ואלה שמות בני לוי וכו''". 

וזו לשון השל"ה: "קשה, למה אמר תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון? העניין הוא, כי שבט לוי לא היו בגלות, ולוי ידע דבר זה, ורצה להשתתף בצרת הציבור, מה עשה? קרא שמות לבניו על שם הגלות, דהיינו, שם גרשון, על שם כי גרים הם בארץ לא להם, ושם קהת על שם שיניהם קהות, ושם מררי על שם וימררו את חייהם, זהו שכתוב, 'ואלה שמות בני לוי', ומכאן ילמוד האדם להשתתף בצער הציבור, אף על פי שאין הצרה מגעת לו".
 
כלומר, התורה מדגישה כאן את תכונת השיתוף שהייתה לשבט לוי: על אף שלא נשתעבד במצרים, קרא לבניו שמות המשקפים את ייסורי הגלות: גרשון- על שם שעם ישראל הינם גרים בארץ לא להם. קהת- שקהו שיניהם מהשעבוד. מררי- שמררו חייהם של בני ישראל. ובאה התורה ללמדנו לדבוק בתכונה חשובה זו.  

*
ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה (ו, כ)- כמבואר במס' סנהדרין דף נ"ז ודף נ"ח, מותר היה לבן עמרם לישא את דודתו, שכן קורבה כזו לא נאסרה בבני נח, עיין שם בגמ' מספר שיטות ועיין להלכה ברמב"ם, מלכים, ט, ה. 

אך על כל פנים מוכח לכאורה, שעמרם אבי משה לא שמר את כל התורה כולה כישראל, אלא נהג כבן נח. אמנם ברמב"ן, בפירושו לבראשית, כו, ה, מבואר שהסיבה לכך שעמרם נשא את דודתו היא שהאבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל ולא בחו"ל (ולכן גם נשא יעקב שתי אחיות).  

ועיין במהר"ל בגור אריה בפרשת ויגש (פרק מו פסוק ה) שמביא את דברי הרמב"ן וחולק עליהם. לדבריו, הסיבה לכך שיעקב נשא שתי אחיות וכו' איננה קשורה להיותם בחוץ לארץ, אלא לכך שרק אברהם שמר כל התורה ממש, והשאר קיימו מצוות עשה בלבד, שהם קניין בנפש, ולא קיימו מצוות לא תעשה, עיין שם באריכות.
 
ועיין בדברינו לעיל בפרשת תולדות (על "מצוותי חוקותי ותורותי"), שם הבאנו בעניין זה מספר שיטות.
*
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (ו, כג)- כידוע, מכך שנאמר כאן "אחות נחשון", למדים חז"ל ש"הנושא אשה יבדוק באחיה". הטעם לכך הוא ש"רוב בנים דומים לאחי האם" (בבא בתרא קי ע"א).
 
מספרים בדרך הלצה על אדם אחד שנשא אשה מחמת עושרה הרב, ולא בדק כלל באחיה. שאלוהו, מה בדבר הכלל "הנושא אשה יבדוק באחיה"? ענה להם, הרי כלל זה נובע מכך ש"רוב בנים דומים לאחי האם", אך הואיל ובשידוך זה עומד על הפרק ממון ועושר גדול, הרי בממון הכלל הוא כידוע ש"אין הולכים בממון אחר הרוב (בבא בתרא צ"ב)"...
*
ואני אקשה את לב פרעה וגו' (ז, ג)- ידועה השאלה, כיצד ייתכן שהקב"ה ימנע מאדם את הבחירה? ואם נמנעת ממנו הבחירה, כיצד ניתן להענישו על כך (למעשה, ניכר מרש"י שהוא מכוון בדבריו לתרץ קושיה זו, אך תירוצו צריך ביאור, עיין רש"י, ז', ג, ושפתי חכמים על רש"י).

ישנן מספר שיטות בעניין זה, המסוכמות בספרו של הרב דסלר, מכתב מאליהו חלק ב', עמ' 235-238 [ועיין גם כאן (הקישור מוביל ל"נושאים בפרשה", מאת הרב דב ברטמן, על פר' שמות - וארא].

כאן נתמקד בהסברו של הספורנו, שנראה כי הרב דסלר הולך בדרכו. הספורנו כותב: "שמנע ממנו התשובה הבלתי אמיתית, שהייתה באה על ידי כובד המכות" (ומעין זה ברמב"ן בתירוצו השני).

כלומר, הקשיית לב פרעה לא באה לשלול מפרעה את הבחירה, אלא להחזיר לו את יכולת הבחירה: המכות היו כואבות וקשות כל כך, שהן שללו מפרעה בחירה אמיתית האם להוציא את בני ישראל ממצרים (כי אין אדם שמסוגל לעמוד בפני מכות כאלה ולהמשיך בהתעקשותו), ולכן חיזק הקב"ה את לב פרעה, באופן שהייתה לו יכולת בחירה, על אף המכות הקשות, בשאלה האם להוציא את ישראל ממצרים.   

וכך מבאר גם הרב דסלר, במכתב מאליהו, חלק ב, עמ' 238:

"...שם הקב"ה חוק בבריאה, שמשקל הבחירה לא יתבטל אצל האדם לעולם, ובכל פעם שיזכה ליתרון אור, מיד גם צד ההסתר עולה כנגדו זה לעומת זה...

כיוון שפרעה ראה את המופתים שעשו לפניו משה ואהרן, ואת נסי המכות, הגדילו כנגד זה את יצרו - הוקשה לבו - כדי לאזן את משקל הבחירה, כדרך חוקי היצר והבחירה...

סיכומו של דבר, לא היה שום דבר יוצא מהכלל בחיזוק לב פרעה. התהליך היה כסדר טכסיסי היצר הרע בכל אדם. ביאור זה למדנו ממה שתרגם יונתן, 'ואני אקשי ית יצרא דלבא דפרעה וכו'', וכן תרגם שם הרבה פעמים, הרי שדוגמה הוא לכל מלאכתו של היצר הרע"
.  
  
*
הערה כללית לעשר המכות-

רש"י בפרק ז פסוק כה, כותב, שכל מכה הייתה שבעה ימים. ובספר "עיון הפרשה" (קובץ קושיות ובירורים על פרשיות השבוע) מקשה על כך מכמה מקומות: ראשית, מכת דבר הייתה יום אחד בלבד, כמפורש בפרק ט, פסוקים ה-ו, "ויהי ממחרת וימת כל מקנה מצרים". שנית, מכת חושך הייתה רק ששה ימים, כמבואר להלן י, כב, וברש"י שם. שלישית, מכת בכורות הייתה רק "רגע" אחד, בחצות הלילה!

והוא מביא שם את תירוצו של הגר"ח קנייבסקי לשאלות אלו, בזו הלשון: "מכת דבר נהגה ז' ימים, שאם קנו עוד בהמה מהחוץ, מתו מיד, כל ז' ימים (כלומר כל הבהמות שהיו בבעלות מצרית בשעה שגזר הקב"ה מכת דבר, מתו אמנם מייד למחרת, אך טבע זה של הבהמות, למות מייד עם כניסתם לבעלות מצרית, נמשך שבעה ימים). ומכת חושך התחיל מבעוד יום, ומקצת היום ככולו (כלומר ולכן אין כאן ששה ימים אלא למעשה שבעה). ומכת בכורות, קברום ז' ימים".
*
אמור אל אהרן (פרק ז' פסוק יט, ופרק ח' פסוק יב)- רש"י מביא את דברי חז"ל, שהטעם שלא היכה משה עצמו את היאור אלא אהרן, הוא משום שהיאור הגן על משה מהמצרים. וכן הטעם שלא הכה משה את העפר, הוא משום שהעפר היטיב למשה בכך שקבר שם את המצרי שהרג.

מקשה על כך הרב דסלר, במכתב מאליהו חלק ג' עמ' 100-101:
 
"גם דברים אלה דורשים הסבר. מנקודת ראות השכל, איזו פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו... גם לא ייתכן ביזוי הדומם, כי אינו מרגיש בזה. וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר, הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך, אם כן איזה ביזיון יש בהכאת משה, אם על ידי שמושם לעבודת ה' מתעלים הם מאד (כמבואר במסילת ישרים פרק א')"?
 
ותשובתו היא:

"יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב".
 
וממשיך הרב דסלר:

"אף שהשכל צופה למרחקים, כחכם הרואה את הנולד, ודן על הכאת היאור לפי התכלית המסובבת על ידי זה שהיא קידוש ה', לא כן הרגש, הניזון מהמתרחש בהווה ומושפע ממה שהעיניים רואות בחוש, מעשה ההכאה גרידא. נמצא, שעל ידי הפגיעה ברגש על ידי מעשה ההכאה, הייתה עלולה להיפגם במשהו מידת הכרת הטוב של משה רבינו. והרי מידה זו היא כלי חשוב לעבודת ה', לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מידה זו בשלמות", ועיין שם עוד בהמשך דבריו. 

בכך הוא גם מסביר את דברי חז"ל בבבא קמא צב ע"ב (בתרגום מארמית), בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן: על אף שהדומם אינו מרגיש בביזוי, מכל מקום הנפש מרגישה את פעולת הביזוי. וברוח זו הוא מבאר גם את הכלל "אין מעבירין על האוכלים" (דהיינו שהמוצא אוכל בדרך אינו רשאי לעבור ולהניחו שם, עיין עירובין סד ע"ב, וכך נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים סימן קפ סעיף ד'). הדומם אינו מרגיש את הביזוי, אלא נפשו של המבזה היא שמרגישה.
*
ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, והדגה אשר ביאור מתה, ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור (ז, כ-כא)- לכאורה תמוה, מה הפירוש "ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור", הרי לא היו כלל מים ביאור, כי הכל הפך לדם!

מתרץ החזקוני, שמשה הפך את המים לדם רק לכמה רגעים, ולאחר מכן חזר הדם להיות מים, ועל כן מספר הפסוק, שגם כשחזר הדם להיות מים, לא יכלו מצרים לשתות מים אלה, כי באותם רגעים שהמים הפכו לדם, מתו כל הדגים ביאור, כך שגם אח"כ כשנהפך הדם חזרה למים, אי אפשר היה לשתות את המים כי הדגים המתים הבאישו אותם.

ואם כן כוונת הפסוק מתחילתו היא כך- "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם (=לרגעים מספר), והדגה אשר ביאור מתה, ויבאש היאור (=לאחר שחזר הדם להיות מים, באש היאור מחמת מות הדגים), ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור (=כלומר היו מים אך לא יכלו לשתותם, מחמת באשת הדגים המתים)".
*
ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם (ז, כב)- כלומר גם החרטומים הפכו את המים לדם. מקשים המפרשים, מהיכן היה לחרטומים מים (כדי להופכו לדם), הרי כל המים שבמצרים כבר הפכו לדם. אמנם לדברי החזקוני, שהבאנו לעיל (שהמים הפכו לדם רק לכמה רגעים ואח"כ חזר הכול להיות מים), לא קשה כלל, וזו אכן ראייתו של החזקוני לפירושו דלעיל.

ובאבן עזרא ביאר, שרק המים שעל פני הקרקע הפכו לדם, אך אפשר היה עדיין לחפור מים מתחת לקרקע, ומשם לקחו החרטומים מים להופכו לדם. וכך מתרץ גם האור החיים, ומוסיף גם תירוץ נוסף- אמרו חז"ל, שהיהודים נתעשרו ממכת דם, ע"י כך שהדם שבידיהם הפך למים, ומכרוהו למצרים. וממילא מובן מהיכן היה למצרים מים.

בדעת זקנים, מתרץ תחילה שהביאו מים ממקום אחר (כנראה כוונתו שהביאו מארץ אחרת מחוץ למצרים). לאחר מכן הוא מוסיף תירוץ נוסף, כדברי האבן עזרא והאור החיים, שחפרו וכך מצאו מים. אך מקשה על זה, שעניין החפירה נאמר רק להלן בפסוק כ"ד. ואין לתרץ על פי הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כי בתוך פרשיה אחת אין אומרים אין מוקדם ומאוחר (פסחים דף ו').

בתרגום יונתן כתב "והפיכו מן מיא דגושן לאדמא". כלומר לקחו ממימי גושן, מקום מושב היהודים.
*
ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו' (ז, כד)- האבן עזרא מחדש (בניגוד למקובל), שישנן מכות מסוימות, וביניהן מכת דם, שלקו בהן כל תושבי מצרים, גם המצרים וגם היהודים! וזה לשונו "רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם ונתלבנו ביד הישראלי. אם כן, למה לא נכתב אות זה בתורה? ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכינים הייתה כוללת המצרים והעבריים. כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש, מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהייתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל, וככה מכת הדבר והברד, בעבור מקניהם. ולא כן בשחין ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים. וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העבריים".

אמנם ב"אבי עזר" (פירוש על האבן עזרא), כתב נגד זה: "ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל, כי ממכת דם נתעשרו ישראל, ואפילו נכרי וישראל שותין בספל אחת, היה חציו דם וחציו מים. ולפי דעתי תלמיד טועה ועני בדעת כתב הדברים האלה. וכבר גיליתי לך בריש בראשית, שתלמידים טועים פקו פליליה".
*
הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים (ז, כז)- מהי הלשון "כל גבולך"? במדרש מבואר, שהייתה מחלוקת בין מצרים לשכנותיה היכן עובר קו הגבול בין המדינות. מכת צפרדע פתרה מחלוקת זו, שכן הגבול נקבע לפי מקום הגעת הצפרדעים.

אך קשה על כך ממה שבמכת ארבה מוזכר עניין הגבול ("הנני מביא מחר ארבה בגבולך"), ושם הלוא כבר נפתרה בעיית הגבול במכת צפרדע?
 
ראיתי תירוץ על כך בשם הרב מטשעבין: בתהלים (קה, לב-לג) נאמר ביחס למכת ברד (שקדמה לארבה), "נתן גשמיהם ברד, אש להבות בארצם, ויך גפנם ותאנתם, וישבר עץ גבולם". בפסוק זה מבואר, שמכת הברד שיברה את העמודים והעצים שסימנו לשם גבול בעת מכת צפרדע (וזהו "וישבר עץ גבולם"). לכן, מודיע משה לפרעה שבמכת ארבה (שבאה מייד אחרי מכת ברד) יסומנו גבולות מצרים בשנית ויוחזרו על כנם..  
*
ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים (ח, ב)- ידועים דברי מדרש תנחומא, המובאים ברש"י, "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה, ומתזת צפרדעין הרבה" (וכך כותב רש"י, שהייתה מתזת נחילים נחילים וכו').
 
שואל הקהילות יעקב (מובא בספרו של הגר"ח קנייבסקי "טעמא דקרא", עמ' מא), הלוא מייד כשראו המצרים שההכאה רק מחריפה את המצב, והצפרדע רק מתרבה, היה עליהם פשוט לחדול, ומדוע המשיכו בהכאות? אלא שהכעס והרצון להינקם ולהעניש את הצפרדע גבר על כל היגיון, והמשיכו להכותה בטירוף ובכך רק להזיק לעצמם.

וממשיך הקהילות יעקב, שטירוף זה אינו מאפיין את המצרים בלבד, אלא כך לעתים קרובות נוהגים אנשים, שיצר הנקמה מעוור את דעתם מעבר לכל היגיון. ישנן מריבות שניתן לחסלן בעודן באיבן במעט התאפקות, "אבל מידת הכעס אומרת, הכי אנוכי אשתוק על זאת, ומתחיל להשיב או להתנקם, וגם שכנגדו הולך ומוסיף, ומידת הכעס שלו אומרת שכל שכן שיש להשיב מנה אחת אפים, וכך לעולם, וסופו כמכת הצפרדעים במצרים".
      




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;