דברי תורה לפרשת שמות



אשר לא ידע את יוסף (א, ח)- אומר על כך הכלי יקר: 

 

אחד הלקחים מסיפור יוסף ואחיו הוא, שדווקא הפעולות שעשו האחים כדי למנוע את מלכותו (זריקתו לבור ומכירתו למצרים), הן אלה שהביאו למלכותו. בדומה לכך אנו מוצאים ביחס לפרעה וגאולת ישראל, שדווקא הפעולות שפרעה עשה כדי למנוע את יציאת ישראל (השלכת הילדים ליאור כדי לפגוע במושיעם של ישראל וכו'), הן שהביאו לבסוף לגאולה (שהרי על ידי כך כך מצאה בתיה את משה, ולקחה אותו לגדלו, וכך גדל בבית פרעה עצמו).


נמצא, שבשני המקרים, דווקא הצעד שננקט כדי להתחכם נגד הגזירה, הוא שהביא לבסוף להתקיימותה. וזהו שנאמר, "אשר לא ידע את יוסף"- אילו היה פרעה יודע מה היה עם יוסף ואחיו, היה יודע שלא ניתן להתחכם נגד מה שנקבע זה מכבר, וכל התחכמות רק מקרבת את הגזירה.
*
וימררו את חייהם בעבודה קשה (א, יד)- כידוע, במקור נגזר על בני ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה (כמבואר בבראשית ט"ו), אך ע"י קושי השעבוד קיצר הקב"ה תקופה זו למאתים ועשר שנים. 

אומר על כך הגאון מוילנא (מובא בספר "פנינים משולחן הגר"א"), שניתן למצוא לדבר רמז בפסוק: הטעמים על המילים "וימררו את חייהם" הם הטעמים "קדמא ואזלא", לרמוז, שעל ידי שמיררו המצרים את חייהם, בני ישראל "קדמו ואזלו" (=קדמו והלכו, בתרגום מארמית).

זאת ועוד: המילים "קדמא ואזלא" הן בגימטריא מאה תשעים, וזהו בדיוק ההפרש בין מאתים ועשר לבין ארבע מאות!
*
וראיתן על האבנים, אם בן הוא, והמיתן אותו (א, טז)- ב"מסורה" מבואר, שג' פעמים נאמר בתורה "וראיתם": פעם אחת כאן ("וראיתן על האבנים"), פעם נוספת בעניין המרגלים ("וראיתם את הארץ מה היא"), ופעם נוספת בפרשת ציצית ("וראיתם אותו"). 

אומר על כך הגאון מוילנא (מובא בפנינים משולחן הגר"א), שיש בכך כדי לרמוז לדבריו הידועים של עקביא בן מהללאל (אבות ג, א), "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה- דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

שלוש הסתכלויות אלה רמוזות בג' הפעמים שמוזכר בתורה "וראיתם": "וראיתן על האבנים" רומז ל"מאין באת" (שהרי ה"אבנים" הוא כידוע  מקום לידת האשה); "וראיתם את הארץ מה היא" רומז ל"לאן אתה הולך, למקום עפר וכו'", ו"וראיתם אותו" רומז ל"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (שהרי ראיית הציצית כראיית השכינה וכו' כידוע). 

[והנה, בהגהה שם בתחתית העמוד (בספר פנינים משולחן הגר"א) מובאת קושיה על דברי המסורה הנ"ל, הרי ישנה גם פעם רביעית שנאמר "וראיתם", והיא בפרשת המן: "בוקר, וראיתם את כבוד ה' וכו'". נראה ליישב, שכוונת המסורה לג' פעמים שנאמר "וראיתם" דרך ציווי, ולא דרך הבטחה או הודעה על העתיד לקרות].
*
ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה (ב, י)- האבן עזרא (פרק ב, פסוק ג) מבאר שבכוונה תחילה סובב הקב"ה שמשה יגדל בבית פרעה, ושתי סיבות היו לדבר: א) ע"י כך, לא הייתה רוחו נמוכה ושפלה כדרך עבדים אלא כדרך מי שגדל בבית מלכות. ב) טבעו של הציבור הוא כזה, שהוא מחשיב את מי שבא "מבחוץ", יותר מאשר מי שבא מקרבו ומתוכו ומכירים אותו מנעוריו, ולכן עדיף היה שמשה לא יגדל בקרב העם אלא "מבחוץ", בבית המלכות.

ובלשון האבן עזרא: "אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה, בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס (=ועבד שרוחו רמוסה ונמוכה לא היה עושה כן), והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר, כי אילו היה גדל בין אחיו, ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם".
 
הטעם הראשון שבדברי האבן עזרא (הרגשת השפלות של עבד המונעת ממנו להילחם על זכויותיו) חוזר על עצמו בדברי האבן עזרא להלן בפרק יד, פסוק יג. שם עוסק האבן עזרא בשאלה, מדוע כה פחדו בני ישראל על שפת הים, על אף שהיו רבים כל כך, ולא נלחמו נגד המצרים, והוא מיישב על דרך האמור לעיל, ובלשונו: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל".

הוא מוסיף שם עוד, שלכן טוב הדבר שהדור שבא לכבוש את הארץ לא היה הדור היוצא ממצרים, אלא הדור הבא, שלא חווה את העבדות. ובלשונו: "והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (שמואל א, ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה".
*
ותקרא שמו משה (ב, י)- במסכת מגילה דף יג, א, אומרים חז"ל שלמשה היו שמות רבים נוספים - "ירד", על שם שירד לישראל מן בימיו, "גדור", על שם שגדר פרצות ישראל וכו'. והנה, אף על פי כן, בכל התורה כולה נקרא שמו "משה", כפי שקראתו בתיה. וכך נאמר בויקרא רבה, א, "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חייך, מכל שמות שנקרא לך, איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה, ותקרא שמו משה".

הטעם לכך מבואר בשמות רבה, א, וזו לשון המדרש: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה, אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר".
 
ויש לדייק מכאן כמה גדולה חשיבות מידת החסד. שהרי כל השמות שהיו לו למשה, המבוארים בגמרא במסכת מגילה, היו על שם מעשים גדולים מאד שעשה - הורדת המן, מתן תורה וכו'. ואף על פי כן, נקרא בשם המורה על חסדה של בתיה.

ובספר "שיחות מוסר" לגר"ח שמואלביץ (תשל"ב, מאמר ה) מבוארים הדברים כך: כל פעלו של משה רבינו בימי חייו, שהתבטא במסירות נפש והקרבה למען הכלל, הכול נבע מאותה גמילות חסד ומסירות נפש שהשקיעה בתיה בהצלתו, מסירות שהשפיעה על נפשו שלו. לכן, זכה ונקרא שמו "משה", כי שם זה מבטא את השורש למעלותיו, שלהן זכה לאחר מכן בימי חייו. 

ובלשונו:

"אך ראה זה פלא, שמו משה, שנקבע בו בכל התורה, מה הוא אומר? 'כי מן המים משיתיהו', ומה גדולה יש בכך, ואם אמנם יש כאן שבח על בת פרעה, מה לזה ולעצם מהותו של משה? 

אלא הן הדברים, מכוח מסירות נפשה של בתיה בת פרעה, שהמרתה פי אביה, והצילה את משה נגד גזירת פרעה, ומכוח גמילות החסד שגמלה עמו בגדלה אותה בהקרבה ובמסירות, קיבל משה רבינו אל תוך נפשו ובשרו את הכוחות הללו, ועל ידם נתעלה והוכשר להיות גואלן ומושיען של ישראל, כי בהקרבה ובמסירות נפש ניהל את צאן יתרו בתחילה, ובהקרבה ובמסירות נפש הושיע אח"כ את ישראל, בין בעמדו לפני פרעה ובין בעלייתו למרום, וכל ארבעים שנה במדבר היו חייו רצופים הפקרת נפשו עבור ישראל, מסירות נפש תמידית עבור כל אחד ואחד מישראל עד לאמירת 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'. 

כל זאת היה טבוע בנפשו והתפתח בו מן הגרעין של המסירות נפש שהשקיעה בו בתיה בת פרעה במשותה אותו מן המים, על כן נקבע בו השם משה יותר מכל עשר שמות שהיו לו, כי שם זה ממצה את גדולת משה רבינו יותר מכל השמות, וזהו שכרן של גומלי חסדים, שהחסד שעושים, עושה פירות, ומי שגמלו עמו חסד, על שם החסד הוא נקרא ושמו חי וקיים לעד, כשמו של משה רבינו גואלן של ישראל".
 
*
ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו (ב, י)- מכאן מוכח לכאורה, שבת פרעה דיברה לשון הקודש (שהרי מילת "משיתיהו" היא בלשון הקודש, ועל שם מילה זו קראתו משה), וכך אכן כתב החזקוני, שנתגיירה והייתה לומדת לשון הקודש. [ור' שם הסבר נוסף]. וגם האבן עזרא כתב שייתכן שידעה לשון הקודש. וכך כתב הדעת זקנים [אך הוא כותב גם הסבר נוסף, ולפיו, בת פרעה קראה לו שם אחר, בלשון מצרי, המקביל לפועל הוצאה מן המים בלשון מצרי, והתורה היא שתרגמה הכל ללשון הקודש].   
*
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (ג, א)- מדברי המדרש מבואר, שאיזכור התורה שמשה היה רועה צאן בא ללמד על כך, שהתנהגותו של משה עם צאנו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו כמנהיג ישראל. כך מבואר בשמות רבה, ב, ב:  

"ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן- אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, 'אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה'. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא,יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי ומשה היה רועה..."

[נעיר, כי פעמים רבות עוסקים בהשוואה בין משה לבלעם, על רקע העובדה ששניהם היו מנהיגים ונביאים. אנו רואים, שההבדל ביניהם מתבטא כבר ביחסם לבעלי החיים. משה נושא את השה על כתפו, בעוד בלעם מכה את אתונו באכזריות ואומר "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"].

דברים אלה של המדרש אודות משה, נאמרים שם כהמשך לדברים דומים אודות דוד המלך; המדרש מביא את הפסוק בתהלים יא, "ה' צדיק יבחן", ואומר על פסוק זה כך: 

"ובמה הוא בוחנו (=במה ה' בוחן את הצדיק)במרעה צאן . בדק (-הקדוש ברוך הוא-)  לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה...היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי...".

מדוע התנהגות זו עם הצאן, של משה ודוד, מלמדת על היותם ראויים להנהגה? שמעתי הסבר על כך בדרך הבאה- מנהיג אמיתי נמדד בכך שהוא דואג גם לפרטים, ולא רק ל"כלל" (בניגוד לנטייה טבעית של חלק מהמנהיגים לדאוג ל"טובת הכלל" באופן רחב ולהתעלם מזעקת הפרט). מי שרועה עדרים שלמים וגדולים של צאן, בדרך כלל אינו מתייחס לכבשים בודדים, אך משה ודוד הוכיחו שאינם כאלה, והתייחסו לכל פרט כראוי לדאגה בפני עצמו. ובכך הוכחה מנהיגותם.


לכך כנראה מתכוון הגר"ח שמואלביץ, בשיחות מוסר, תשל"ב, מאמר כה, המביא מדרש זה, ומוסיף: "רועה ומנהיג הדור, צריך להיות דואג לכל אחד ומספק צרכיו, לכל אחד לפי כוחו, וכמו שכתוב ביהושע 'איש אשר רוח בו' (במדבר כז, יח), ופירש רש"י, 'שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד', כי אין די בהשפעה כללית על הדור, אלא צריך להתאים את ההנהגה עם כל אחד ואחד לפי רוחו וכוחו, וללא מסירות נפש אי אפשר לדאוג לכל אחד מישראל".
 
וכך גם מבואר בספר "ברכת מרדכי" (הרב ברוך מרדכי אזרחי), שם מובא מדרש זה, ומוסיף שם המחבר (עמ' לה-לו): 

"עומק הפשט הוא, כי אלו, אשר הדברים הגדולים תופסים וסותמים את אישיותם, לא יכשרו להיות מנהיגי כלל ישראל. כי אדם גדול אמיתי, הוא זה אשר בכושרו לשים לב ולא להזניח, אף לא קולו של נער בוכה... אם אינם בעלי כושר כאלו, אין להם הזכות להיות מנהיגים. 

משה רבינו, נתון כל כולו בצרותיהם של ישראל במצרים, שיעבוד ופרך, רדייה ופורענות נוראה, ואף על פי כן, כשתועה שה מן העדר, יש לו למשה רבינו העוז והכוח, הזמן והמקום, שלא לוותר על דאגה לשה תועה.
 
... רק לאחר שנבדקו משה ודוד במה שנראה כדבר קטן, לאחר שהוכיחו כי אינם תפוסים ונעולים על 'דברים גדולים'...רק אז נמצאו ראויים לגדולה. את מידת אחריותו של אדם יש לבדוק על פי דאגתו ל'קטנות'".


בנוסף לאמור, מן הראוי גם להביא את דברי הרד"ל על המדרש, בהתייחסו לתיאור שבו רודף משה אחר השה עד שהשה מגיע למקום מים ומוחזר על ידי משה: "אולי הרמז בזה לרועה נאמן, שירדוף תמיד להחזיר הרשע בתשובה לעדר צאן קדשים, ואף אם ירדוף אחריו כל כך עד שכבר יגע ואין מגיעו, לא יתייאש ממנו, כי אולי יסבב ה' שיעמוד מים של תשובה, על ידי ייסורים הבאים עליו וכיוצא בו, ואז יגיענו (=הרועה יגיע אל הרשע) וינהלנו לאט בחיקו להשיבו אל מקומו, אל ה'". 

*
המשך הדברים: האברבנאל מתייחס אף הוא לפסוק "ומשה היה רועה". בתחילת דבריו מבאר אברבנאל את אזכור היותו של משה רועה צאן, בדרך שונה מהמדרש לעיל:  

"כל זמן שמשה רבינו עליו השלום נתעסק בעניני הכבוד והשררות (=שהיה בבית המלך), לא חלה עליו הנבואה האלהית. אמנם בהיותו רועה צאן ושכן חררים במדבר, יחידי מתבודד, אז נראה אליו האלהים".

 

אך בהמשך לכך מביא אברבנאל גם את דברי המדרש, ומבאר אותם:


"ובאלה שמות רבה אמרו חז"ל (שמות רבה ג') ה' צדיק יבחן, ובמה בחנו, במרעה צאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. ובדק למשה רבינו עליו השלום בצאן ומצאו רחמן. אמר ליה, חייך,  אתה תרעה את עמי, הוי ומשה היה רועה. כיוונו בזה שהיו האבות הקדושים רועי צאן, לפי שהשלמים באותו מלאכה הם הראויים והמוכנים להנהיג העם בשלם שבענינים, והיה זה לפי שעדת ה' כצאן; והרועה אשר עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל, לחמלתו על צאנו ותדד שנתו מעיניו לשמור עדרו, הוא המוכן לרעות ביעקב לנהוג כצאן יוסף. והוכיחו זה בב' עדים נאמנים. האחד, אדון הנביאים וראשם. והשני, ראשון המלכים והתחלתם. וכבר נמצא זה בנביאים אחרים וכמ"ש עמוס (עמוס ו') ויקחני ה' מאחרי הצאן, עד שמזה הצד והבחינה יתואר האל ית' ברועה, שנאמר 'רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף'. הנה הלמוד הזה בה באמרו ומשה היה רועה"

*
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה (ג, ב) - עיין ברש"י מדוע נגלה אליו הקב"ה דווקא מתוך הסנה (וכן עיין בגמ' במסכת סוטה, דף ה' ע"א). ובכלי יקר מובא שיש מפרשים, "שהסנה רמז לשפלותן של ישראל, כי אש הצרות מתלקחת סביביו ואיננו אוכל". 

עוד מוסיף הכלי יקר פירוש נוסף, בלשון חריפה: 

"דבר אחר... מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות? לפי שיש בהם דלטורין (מלשינים ודוברי רכיל), משמיעים קול ענות בחרופים וגדופין... כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש, כך ישראל, אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו, מכל מקום כל אחד לחברו קוץ מכאיב וסילון ממאיר, כמנהג דורות הללו... וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות, מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות, ובעלי הלשון השמיעו את כל ישראל, אין נקי, כי תצא אש המחלוקת מסלע המחלוקת, האבות מבערים אש, והבנים מלקטים עצים, על כן בערה בהם אש ה', לכך נאמר 'והסנה איננו אכל', כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב, מכל מקום מציאת הסנה נשאר קיים בכל מקום ואיננו אכל, כי לא יכלו הקוצים מן כרם ה' צבאות בית ישראל". ועיין שם עוד בדבריו.
 
[בשמות רבה, ב, ה', נאמר, "שאל גוי אחד את ר"י בן קרחה, מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו, אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה, כך היית שואלני (כלומר אילו היה כתוב שהקב"ה נגלה מעץ חרוב, היית שואל למה חרוב...). אלא להוציאך חלק (=בלי תשובה) אי אפשר, למה מתוך הסנה? ללמדך, שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה". הסבר אחר שם בשמות רבה: "מה הסנה שפל מכל אילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים ויורדים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם, שנאמר 'וארד להצילו מיד מצרים'"].
*

הן לא יאמינו לי (ד, א)- מניין היה משה בטוח שבני ישראל לא יאמינו לו? הכתב והקבלה מפרש שהמילה "הן" האמורה כאן, פירושה הוא "אם" (כמו בירמיהו ב' י', שפירש שם רש"י ש"הן" פירושו "אם"), ואם כן כוונת משה היא רק לשאול מה יהיה אם לא יאמינו לו, ואין כוונתו לומר שבוודאי לא יאמינו.  
*
והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (ד, ח)- למה נקט הכתוב "האות האחרון", הרי לאחריו יש אות נוסף (הפיכת המים לדם)?!

אלא מכאן מוכח, ש"אחרון" בלשון התורה, לאו דווקא בא לומר שאין אחריו דבר נוסף, אלא רק לומר שהוא מאוחר ביחס לראשון.

ההוכחה הנ"ל למשמעות המילה "אחרון", עולה משו"ת הרשב"א, חלק ד, תשובה קפז. שם נשאל הרשב"א, הלוא התורה קוראת לבית השני "אחרון" (חגי פרק ב- גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון), ואם כן מוכח שלא ייבנה בית המקדש השלישי. על כך השיב הרשב"א, שישנם מספר מקורות שמהם עולה שהמילה "אחרון" היא ביחס לראשון בלבד, ואין הכוונה שלא יהיה אחריו עוד. תחילה מוכיח כך הרשב"א מהאמור בפרשת וישלח "ואת לאה וילדיה אחרונים", על אף שברור שלא היו ממש אחרונים, שהרי נאמר לאחר מכן "ואת רחל ואת יוסף אחרונים". אך על הוכחה זו נשאל הרשב"א, שמא בנבואות שונה הדבר (דהיינו, כשהמילה "אחרון" נאמרת בדרך נבואה, ע"י הקב"ה או נביא, שמא יש לפרשו כפשוטו ממש). מכוח קושיה זו הוסיף הרשב"א והוכיח מהפסוק כאן בפרשה ("והאמינו לקול האות האחרון"), שגם כשהמילה "אחרון" נאמרת ע"י הקב"ה עצמו, "אחרון" לאו דווקא, כאמור לעיל (שהרי לאחר האות המכונה "אחרון", הגיע אות הדם, כמובהר לעיל).


[שתי ראיות אלה למשמעות המילה "אחרון" מובאות גם בתוספות יו"ט במסכת דמאי פרק ז' משנה ג'. כמו כן, בדומה לרשב"א, גם התוס' יו"ט כותב שמכאן תשובה לאותם שכופרים בבית שלישי ומתבססים על כינויו של הבית השני בשם "הבית האחרון"]. 


וראיתי מבארים על פי זה בדרך שנינות (כמדומני שראיתי כך ברשב"א עצמו, אך כעת איני מוצא) את הפסוק בפרשת בוא "והיה הדם לכם לאות על הבתים", באופן הבא: "הדם", דהיינו הפיכת המים לדם (המוכיחה ש"אחרון" האמור באותות אינו כפשוטו) יהיה ל"אות על הבתים", כלומר זהו אות שגם לגבי "הבתים", בתי המקדש, המילה אחרון אינה כפשוטה.

ועיין בהרחבה בשדי חמד, מערכת האל"ף, בערך "אחרון".      
*
כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (ד, יט)- מכאן מבואר, שאם המבקשים את נפשו היו עדיין חיים, לא היה משה מצטווה לילך למצרים, למרות שבהליכה זו למצרים תלויה הצלת כל עם ישראל. כותב על כך המשך חכמה, שמכאן מקור לדברי המשנה במכות, ב, ז, שהגולה לעיר מקלט אינו יוצא משם אפילו אם הצלת כל ישראל תלויה בו כגון שהוא שר צבא ברמתו של יואב. ועיין שם בתפארת ישראל על משנה זו.
*
למה הרעותה לעם הזה...למה זה שלחתני (ה, כב)- לכאורה קשה, הרי הקב"ה אמר כבר למשה מלכתחילה, בפירוש, שפרעה לא ישמע בקולו. יש לומר, שמשה חשב שפרעה אמנם לא ייתן להם ללכת אך לפחות יקל קצת את עולו, ולא כך היה (חזקוני).




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;