הרב אברהם יצחק הכהן קוק- לקט אמרות מחיבוריו השונים

"הצדיקים האמיתיים, 
אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק. 
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. 
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" 
(ערפילי טוהר, עמ' לט; וב"שמונה קבצים", חלק ב, אות צט). 
*
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, 
מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, 
איננו סובל הריסות רוחניות, 
אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים. 
הוא חוסה בצילם של בניינים הטבעיים, 
כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. 
אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, 
נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני..." 
(אורות הקודש, ב, עמ' שכד).
*
"אהבת ישראל, והעבודה של הסנגוריה 
על הכלל ועל הפרטים, 
איננה רק עבודה הרגשית לבדה, 
כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, 
רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד" 
("אורות", עמ' קמח).
*
"הנני כותב, לא מפני שיש לי כוח לכתוב, 
אלא מפני שכבר אין לי כוח לידום" 
(אגרות ראי"ה א, כד). 
*
"מי שאמר עלי (כוונתו לסופר יוסף חיים ברנר) כי נשמתי קרועה, יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו וברוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה". 
*
כל הנאמר לגדלותו של האדם, 
וכל מה שנאמר לקטנותו, 
הרי הוא אמת" 
(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רפ"א).
*
"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית, בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי, שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד, הוא משתקע בעניני הלכה כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה, לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה ועושה חיל בתורה... אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר, הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי. ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. ובחלוק המקצועות השונים בסדרי הלמוד לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות (=חכמות חול) שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית ויקבע עתים לתורה, וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו התוספות ישנים בשלהי יומא בזה מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד במקצוע השייך לו (אורות התורה, פרק ט סעיף ו).

*
"לשמחת לבבי הגיעני מכתבך אשר זה כמה חכיתי. שמחתי כי הודעתני מלימודך, אף כי מאד נבהלתי ממה שראיתי, שהנך חוזר רק שלש פעמים על תלמודך. דע לך אחי יקירי, כי הנני יודע ועד על פי הנסיון, כי אי אפשר כלל לזכות בחזרה של ג' פעמים, ואבקשך מאד אחי יקירי להרגיל עצמך לחזור לכל הפחות עשר פעמים כל פרק, קודם שתתחיל פרק אחר, כי איו תועלת כלל בלימוד שנשכח מיד אחר הלימוד" (אגרות הראי"ה א, אגרת ו).
*
"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עוון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא, מפני ענווה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האל-הי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר" (שמונה קבצים, קובץ א אות שי"ח).
*
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (שם, אות ש"ס; אורות הקודש ג, עמ' כז).

[ובעמ' לב: "המוסר הטבעי והגלוי צריך שיתבהר טרם שיתגלו בנפש אותם השבילים של התוכנים אשר להמוסר העליון הסודי. רק באופן זה של הקדמת הבסיס האיתן היסודי, יש מקום לכונן עליו את כל הבניין העליון, שראשו בשמים"]. 
*
"האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי ע"י השגיאות העולות מהלימודים, וע"י חלישות הכחות וההתקצפות הבאה ע"י העול הלימודי. ומכל מקום הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים. והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם, כפי האפשרי להם, את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים, שישנם רשעים כאלה, שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כל כך, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דוקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחת מהם לחבירתה, וביחוד בין אומות העולם לישראל" (שם, אות תס"ג).
*
"כל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו" (שם, אות תר"ט).
*
"הקדושה, אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי. אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה" (אורות הקודש, חלק ג, דף יג).

[פירוש: משמעותה של הקדושה איננה שהאדם יתנתק מאהבת עצמו. אלא המשמעות היא שיאהב את עצמו, רק שצרכי הכלל והסביבה יהיו חלק מה"עצמו"]. 

[דברים דומים אומר רבי שמעון שקאפ, בהקדמתו לספר שערי יושר. הרב שקאפ מתייחס שם למאמר חז"ל, "קדושים תהיו, יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם". ומבאר הרב שקאפ את המאמר באופן זה: 

"...אם יאמר האדם להכניע את טבעו, להגיע למידה יתרה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך... שבהשקפה ראשונה (=במבט ראשון, שטחי) היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות, ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להידמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושתו למעלה מקדושתנו... מה שרוצה מאיתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו רבי עקיבא 'חייך קודמין' (ב"מ דף סב), וגם רמזו לנו (במסכת שבת דף לא) לפרש את המקרא 'ואהבת לרעך כמוך' בדרך שלילי, מאי דעלך סני לחברך לא תעביד (=מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), אבל בדרך חיובי, ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום, שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאוד... והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא הסגולה המאחדת אותם, אחרי כי שניהם דורש ה' מאיתנו. וסגולה זו, היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה'אני' שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו: האיש הגס והשפל, כל 'אני' שלו מצומצם רק בחומרו וגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש'אני' שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס ל'אני' שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה, ה'אני' שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו להרגיש, שכל העולמות כולם הוא ה'אני' שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה, ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה" (ובהמשך מבאר ע"פ זה את מאמר הלל "וכשאני לעצמי מה אני", עיין שם)].
*
"כשמתגדל השיעמום והעצבון בלבו של אדם, ידע שממקור היגון וממחשכי השממון יבוא הששון ואור החיים, כי תוהו ובוהו קדמו לעולם הבנין, ואורות מאופל אמר ויהי" (שמונה קבצים, קובץ ג, אות פ"ז).
*
"עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול... גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות" (שם, קובץ ג, אות קנ"ח, ועיין שם עוד בלשונו). 

וממשיך הרב קוק: "גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר 'לא תחמול ולא תכסה', זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה (-כלומר כשצריכים להענישם בבית דין, אין לפטור אותם מעונש-), אבל בהצד העיוני (=כיצד להתייחס אליהם מבחינת המחשבה עליהם), יש לדון הרבה למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה להיות גנוזה גם בהסתה והדחה. וכשמוצאים אותה הנקודה, מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים. וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, 'מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלם, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק', אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא. ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב".

[עיין בדברי הרמ"ק (הרב משה קורדובירו), בחיבורו "תומר דבורה", פרק ב: "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחים, ויותר מזה עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הר שעים, יאהב אותם בלבו, ויאמר מי יתן והיו אלו צדיקים, שבים בתשובה..."]. 
*
"ומארי דחושבנא (=בעלי חשבונות, חשבונות הנפש), בכל יום מסלקים את הרשעה היומית, מתוודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו. לפחות, מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית והכללית, בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נוכח הטוב והקודש, מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי" (אורות הקודש, עמ' שב, "חשבון הנפש לפני השינה").

[ועוד שם, בהמשך: "התשובה לפני השינה מביאה ברכה כמוסה לעולם, ומברכת את הנשמה משפע מקורה"].
*
"...הדיבור הבטל והמותר (=הדיבור הסתמי והמיותר) מגביר את הטשטוש הנפשי, ומערפל את האור הטהור שהנשמה משפעת מתוך פנימיותה...ואפילו הברה קולנית ריקה, הגבהת קול, יותר מערך המטרה שהרוח, הרצון, והעריגה המקודשה תובעת, הרי היא מאפילה את אור הרגש, וסותמת את חרכי הנשמה מהופיע את מאורותיה" (שמונה קבצים, ז, מ).

[ובמקום אחר: "כל דיבור פותח הוא צינור בנשמה, מעין אותו התוכן שהדיבור חצוב משם. ודיבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח הוא את הצינור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד אשר יעבור רוח טוב וישוכו"]. 
*
"...אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו" (שמונה קבצים, ז, רה).
*
"כשהנשמה מאירה, גם שמים מלאי ערפל מפיקים אור נעים" (מאמרי הראי"ה, 500). 
*
"התכונה של הגבר היא בנויה לבא לאשרו ע"י הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי. והתכונה של האשה היא בנויה, להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים, וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. כל קלקולי החיים באים, ועל כל פנים רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדל מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבש. יבאו ימים ויכיר העולם את עוותתו, ויחזיק כל מין במדתו, ואז יהיה לנו מין אנושי, ממוזג, שהטבע הבריא כשהוא לעצמו, מצד האם, והופעת רוח הפועל והמחפש מצד האב, שניהם כללו את יופיו".
*
"עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודות העֹנֶג, השומרים אותו שלא ייהפך לנֶגַע" [פירוש: המילה "נגע" היא היפוך אותיות של "ענג". התכונות השומרות על האדם שלא יהפוך ענג, רמוזות בראשי התיבות של המילה "ענג"- עבודה, נאמנות, גבורה (אולי הכוונה להתגברות על יצרו)]. 
*
"...אור הנשמה של כל יחיד, הוא מקושר עם הנשמה הכללית של ההוויה כולה... ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו... מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל, ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן. ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב, מתעדנים ומזדככים מזיו הקדושה הנוספת על ידי נשמה אחת, השמה לב באמת על הכלל כולו" (אגרות הראי"ה, אגרת ש"א). 
*
(הסבר מדוע הנשים מחויבות בפחות מצוות ופטורות מתלמוד תורה-) 

"הנשים, מידת הנפש זורחת בהן, על כן רשמי הקודש קבועים בהן, ודי שהן מחיות אותם על ידי מקצת המצוות שבידן, ואינן צריכות לתחית רוח תדירי של תלמוד תורה. 

האנשים, הרוח מאיר בהם, והוא הולך ואינו פוסק מתנועותיו הרוחניות, ועלולים הם מאוד לירידות, כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחיית רוח של תורה. אמנם, כשהם קובעים עתים לתורה, מסעדים הם את רוחם הסוער, ותומכים אותו שלא ימוט". 
*
"כל אדם יכול להעשיר את העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כוח לגלות אותו. ולאו דווקא חכם ומלומד, כי אם גם אדם פשוט. כי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ה' בעולם". 
*
"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיות, בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד" (מיוחס לרב קוק, לא ראיתי את הפתגם במקורו). 
*
"אהבת הבריות, צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם... אהבת הבריות צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים... רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית המעשית. וצרות העין, הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת... רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" (מידות הראי"ה).

[ובנוסח המופיע באורות הקודש, ד, עמ' תה: "המעמד היותר עליון באהבת הבריות, צריכה לקחת אהבת האדם, והיא גם כן צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית המעשית. וצרות העין, הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת... רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו"]. 
*
"החיסרון היותר גדול, שיש בתכונתה של יראת שמים שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על פני יראת המחשבה. וכיוון שהאדם מתחיל להיות מתיירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כוחו ומעיבה את רוחו" (אורות הקודש ג, עמ' כז). 
*
"כשמתחברים על נפשות פחותות של פורצים ורשעים, נפגמים. אבל אם יש בהם איזה דבר טוב, ומתכוונים בההתחברות רק אל הצד של הטוב, אז, אם כוחו יפה, הוא מתעלה (אורות הקודש ג, עמ' שלג). 

[ובהמשך מתייחס הרב קוק לדברי חז"ל לפיהם אין להסתכל בפני אדם רשע: ואפילו ההסתכלות בפני אדם רשע, שאסורה, אם יש בו צדדים של טוב ומתכוון בההסתכלות רק לקלוט את הטוב, נראה שיש בזה דרך של מצווה]. 
*
"חסד של אברהם, הוא כולל את כל באי עולם, וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל. ומי שמתדבק במידת החסד לאמיתו, באור תורה, צריך שיחבר את שני ענני הכבוד הללו, של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו עליו שני האורות. ואז יאמר, חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה" (אורות הקודש ג, עמ' שלז).
*
"כל אחד ואחד מישראל, לפי מידתו, 
מצטער הוא מעוון הדור. 
וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקייה,
נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה. 
וכל מה שהצער, 
הבא על ידי האהבה אל הכלל, אל האומה,
מדכא יותר את הלב, 
כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה, 
והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, 
בדרך קדושה עליונה,
כאילו היא נתבעת להשלים 
את מה שהוא חסר מצד הדור.
ובזה באמת משלמת (=משלימה) הנפש הטהורה של הצדיק
את המחסור הכללי". 

[אורות הקודש ג, עמ' של].
*
"כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, 
היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל...
נשמות אלה מלאות הן אהבה וחסד עולם, 
וחפצן הוא מלא טוב...
וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, 
אור החסד והסליחה מופיע, 
ועוונות ופשעים נמחקים, 
וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, 
הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו,
מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי"
(אורות הקודש ג, עמ' שלב).

[הערה: לצד זאת מדגיש הרב קוק במספר מקומות, כי על האדם לשמור גם על גבולות בעניין זה- "כשאוהבים את האומה בכללותה, בכל כוחותיה, כשאוהבים את כלל האדם עם כל חילוקי קיבוציו, כשאוהבים את כל היצור עם כל מדרגותיו, צריכים תמיד להיזהר מלהיסחף באותו הזרם של השִפְלות, המצוי בהכללות... על כן צריך מושב החסד להיות מבוסס בגבורה פנימית; וזעף עצמי על הכשלון הרוחני של העולם, וממילא קל וחומר על של עצמו, צריך להיות עצור בתוכיות הלב ופועל על מערכי הלב" (אורות הקודש ג, עמ' שלה). וכן- "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות המעשים והדעות הרעות להידבק בו ולפגמו. ואע"פ שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה, ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תנטף רגליה ביוון מצלות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה" (שם, עמ' שלד)]
*
"הדאגה הטהורה המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש מרגשת, איך להיות להועיל אל הכלל כולו, זהו הניצוץ האל-הי שבנשמת האדם... על כן, מאוד צריך האדם לפתח בו את הרגש הטהור הזה... אך אל יחניק את קול אלוקים זה, הקורא אליו מטהרת נפשו פנימה" (לנבוכי הדור, פרק יט)

 
דברי תורה והלכות בדוא''ל
ניתן לקבל בדוא"ל דברי תורה והלכה יומית
[לידיעה המלאה]