דברי תורה לפרשת ויחי


ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה (מח, א) - כלומר, בא שליח ואמר ליוסף, שיעקב אביו חולה. ומכאן ראיה, שיוסף לא היה רגיל להיות אצל יעקב (ולכן הוצרכו לשליח לספר לו על מצב יעקב). 

ומדוע לא היה רגיל להיות אצל יעקב? ב"דעת זקנים בעלי התוספות" מבואר, שיוסף פחד תמיד שמא ישאל אותו יעקב איך הגיע למצרים וכו', ואז יצטרך לספר לו איך מכרוהו האחים וכו', ויקלל יעקב את האחים. מסיבה זו של דרכי שלום, נמנע יוסף מלשהות באופן תדיר אצל יעקב.

[ובלשונו: "ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב, כמו שמצינו נמי (=בפסוקים לעיל) 'ויקרא לבנו ליוסף'. ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם, לפי שהיה ירא שישאל לו העניין היאך הורד למצרים, ויגיד לו שמכרוהו אחיו, ויקללם יעקב, ונמצא מחריב את העולם כולו, שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת... נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת, הא אם יקללם מדעת לא כל שכן"].

מדברים אלה עולה, שיעקב כלל לא ידע עד סוף ימיו על המכירה! ועיין במה שנכתוב בעניין זה בשלהי הפרשה.
*
ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (מח, ה)- מפרש הרב קמנצקי, בספר "אמת ליעקב": דווקא משום שאפרים ומנשה גדלו וחונכו בארץ נכר, ומחמת הסכנה הרוחנית שבכך, הרגיש יעקב צורך לקרבם ולהחשיבם כחלק מהשבטים. ולכן הוא מדגיש את המילים "הנולדים לך בארץ מצרים".

ולכן גם הקדים את אפרים למנשה, כי אפרים היה נתון יותר לסכנה זו של השתרשות בתרבות מצרים. אפרים נולד בזמן שיוסף כבר הוטמע היטב במצרים, וראיה לכך הוא שמו של אפרים, שמשמעותו הוא "הפרני אלוקים בארץ עוניי" (כמבואר בפרשת מקץ). יתרה מזו, השם אפרים מכיל את האותיות פ' ו-ר', כדרך השמות המצריים (פרעה, פוטיפר, שפרה). מנשה, לעומתו, היה קשור יותר למקור, והראיה, שידע לשון הקודש ושימש כמתורגמן ומליץ בין יוסף לאחים, כמבואר ברש"י בפרשת מקץ. לכן, קירב יעקב יותר את אפרים (ואפרים אף היה רגיל אצלו בלימוד תורה, כמבואר ברש"י בתחילת הפרשה על המילים "ויאמר ליוסף"). 
*
ויברך את יוסף ויאמר...המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' (מח, טו-טז)- מקשים המפרשים, מצד אחד הפסוק מתחיל "ויברך את יוסף", ומצד שני בהמשך אין אנו מוצאים כלל שיעקב בירך את יוסף, אלא את הנערים, את מנשה ואפרים.

מתרץ הרמב"ן שברכת הנערים היא גם ברכה ליוסף (וכך כותב כאן הרש"ר הירש, "ברכת הבנים היא הגדולה שבברכות האב")

אמנם הספורנו מפרש באופן אחר, שחלקי הפסוק אינם קשורים זה לזה, דהיינו, ש"ויברך את יוסף" האמור בתחילת הפסוק, הוא עניין בפני עצמו, ואח"כ מתחיל הפסוק בעניין אחר, שהוא ברכת הנערים. ועיין עוד באור החיים.   
*
האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (מח, טו-טז)- יש לעיין, מדוע פתח ב"אלוקים" ("האלוקים הרועה אותי") ומייד המשיך ב"המלאך" ("המלאך הגואל וגו'")? הספורנו מפרש שתפילת יעקב הייתה, שגם כשלא יזכו למעלה העליונה של שפע ישיר מהקב"ה, יזכו לפחות לשפע ע"י מלאך ["צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים, אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי (=באופן ישיר)"]. 
*
ויקרא בהם שמי ושם אבותי (מח, טז)- כלומר, שיהיו אפרים ומנשה בדרגה כזו, שיהיו ראויים ליחוס הנכבד של אברהם יצחק ויעקב (ספורנו, ועיין באור החיים). והרמב"ן פירש, "שיעמוד זרעם ושמם, ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם". דהיינו, הברכה היא שלא יאבדו במהלך הדורות את ייחוסם ואת זכר מוצאם, ותמיד תיזכר העובדה שהם בני אברהם יצחק ויעקב (ועיין הסבר נוסף באבן עזרא, ובקושית הרמב"ן על דבריו). 

הכלי יקר מפרש כך: שמותיהם של האבות טומנים משמעויות שונות, ולמשל, השם יצחק רומז על צחוק ושמחה וכו', השם ישראל רומז על ההתמודדות עם המלאך וכו' (הכל כמבואר בפרשיות הקודמות). והמילים "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", הן בגדר תפילה, שיתקיימו באפרים ומנשה כל המשמעויות הנ"ל - שיהיו שמחים כמו שמורה השם יצחק, שיהיו "אב המון גוים" כמו שמורה השם אברהם, וכו'.

ונראה לענ"ד שכך יש להסביר גם את הנוסח בברית המילה "ויקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני", שאין זה תיאור שם בעלמא, אלא זהו חלק מהברכה- שיזכה הילד לאותן משמעויות הטמונות בשם שנותנים לו כעת הוריו.   
*
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כב)- האונקלוס מתרגם "בחרבי ובקשתי" שלא כפשוטו, אלא "בצלותי ובבעותי", כלומר תפילתי ובקשתי. וכך מבואר בבבא בתרא דף קכ"ג [ועיין בלשון רש"י כאן בפרשה שכתב- בחכמתי ובבקשתי, עיין בעיקר שפתי חכמים].

נשאלת השאלה, כיצד "תפילתי ובקשתי" מהווה תרגום של "בחרבי ובקשתי"? מבאר המשך חכמה, שההבדל בין חרב לקשת מתבטא בכך, שחרב הוא כלי נשק שאינו תלוי כ"כ בכוח האוחז, שהרי החרב יעילה מכוח עצם חדותה. מה שאין כן קשת, שם מעוף החץ תלוי לגמרי בכוח היורה, ואם לא יפעיל כוח ממשי, לא יעוף החץ כלל. וזהו גם ההבדל שבין תפילה לבקשה: "תפילה", היא תפילת האדם בנוסח שקבעו חז"ל, וכיוון שמתפלל בנוסח הקבוע, מועילה תפילתו אפילו אם לא יכוון כ"כ (העניין מבואר יותר בנפש החיים לגר"ח מוולוז'ין, שם מפורש שהמילים עצמן, שנתחברו ברוח הקודש, יש בהן כוח גם בלא כוונת המכוון), ועל כן נמשלה התפילה לחרב. מה שאין כן "בקשה", עניינה תפילת האדם לה' בנוסח שהוא קובע לעצמו, ואין לזה השפעה כלל אם לא תצטרף כוונת המכוון. ועל כן נמשלה לקשת.

[בספר כמוצא שלל רב ראיתי ביאור נוסף לכוונת הגמ' והאונקלוס, והוא, שתפילות האדם וובקשותיו, בכוחן להועיל הן כ"חרב" והן כ"קשת": חרב, מועילה בטווח קרוב. קשת, מועילה לטווח רחוק. אף התפילה, מועילה כנגד כל כוחות הרע- הן כוחות הרע שמ"קרוב", דהיינו הכוחות הפנימיים שבנו, היצר המנסה להכשילנו ולהטותנו מן הדרך, והן כוחות הרע החיצוניים, דהיינו השטן המקטרג בשמים].
*
ויכל יעקב לצוות את בניו... ויאסף אל עמיו (מט, לג)- רש"י מביא את דברי חז"ל "יעקב אבינו לא מת". וכך אכן מבואר במסכת תענית סוף דף ה ע"ב, שאמר ר' יצחק בשם ר' יוחנן, יעקב אבינו לא מת. ושם מובא עוד שרב נחמן שאל את רב יצחק, איך ייתכנו דבריך שלא מת, וכי בחינם ספדוהו הספדנים, חנטוהו החונטים וקברוהו הקוברים? על כך עונה לו ר' יצחק - "מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים; מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".

ומקשים המפרשים, הרי לא תירץ לו ר' יצחק על קושייתו כלל (ששאל וכי בחינם ספדוהו וקברוהו וכו'), אלא רק הוסיף לו מקור מהפסוק, דבר שהמקשן לא ביקש כלל? (עיין רש"י בסוגיה שמרגיש בקושיה זו ומתרץ, אך דבריו צריכים עיון גדול כמבואר למעיין). נאמרו על כך תירוצים שונים ונביא חלק מהם.

[בשם ר' שמואל רוזובסקי אומרים, בדרך שנינות, שר' יצחק לא תירץ לו על הקושיה כי רצה ללמד אותו ש"מקושיה לא מתים" (תרתי משמע...)].

התורה תמימה מיישב, שר' יצחק כן ענה על הקושיה, שכן כאשר אמר לו 'מקרא אני דורש...מה זרעו בחיים אף הוא בחיים', כיוון לומר בזה, שאמנם הוא מודה שיעקב מת במובן הפשוט, אך כיוון שזרעו בחיים, דהיינו שיעקב הניח בנים כשרים וצדיקים כמותו, נחשב כאילו לא מת. וכך מצאנו בבבא בתרא קט"ז, שלא נאמרה מיתה בדוד המלך כי הניח בן כמותו. בעיני שמואל (מובא בחלק מהמהדורות בסוף מס' תענית), ביאר באופן דומה, שכוונת ר' יצחק היא שעם ישראל חי וקיים לעולם, וזהו "יעקב לא מת"- אבי י"ב השבטים, שהם שורש ישראל, לא מת, שכן עם ישראל חי וקיים לעולם.

ברוח זו כותב ר' צדוק הכהן, בספרו תקנת השבים, סימן ו, והוא אף מוסיף, שמסיבה זו הדגיש ר' יצחק "מקרא אני דורש", כלומר, מה שאמרתי ש"לא מת", הכוונה היא על דרך הדרש, ולא על דרך הפשט. (ובלשונו: "רוצה לומר, אתה מביא לי מעדות הכתוב על מה שראו במוחש בעולם הזה, אבל אני דורש המקרא, שהדרש הוא השגת העומק הנעלם מהפשט"). כוונת הדברים היא, שעל דרך הפשט, מיתה וחיים נמדדים בצורה פיזית, אך ישנה דרך של דרש, שהיא רובד דק ועמוק יותר. ברובד זה, כאשר אדם משאיר זרע ראוי וכדומה, הוא למעשה עדיין "חי". 
 
וכך מבואר ביתר הרחבה בפחד יצחק (הרב הוטנר) במאמר נ"ב, המבאר בהרחבה את ההבדל בין רובד הפשט לבין שאר הרבדים כגון דרש וסוד וכו', כדלקמן: בלשון חולין רגילה, כשאדם אומר לחבירו "זהו סוד", או "זהו רמז", הוא אינו מתכוון כלל לומר, שתוכנם של הדברים הוא עמוק או מופשט יותר, אלא כוונתו אך ורק לומר, שצורת האמירה של הדברים נסתרת יותר. לעומת זאת, ברבדי התורה, דברים ומציאויות הנלמדות בדרך דרש, או סוד וכו', הם עמוקים יותר ומוחשיים פחות מדברים ומציאויות הנלמדות בדרך פשט.
 
ובלשונו של הרב הוטנר: "בשעה שאנו מדברים אודות פשט וסוד במקצוע החול, הרי שני הדרכים הללו של הפשט ושל הסוד מתייחסים לאותה המציאות עצמה. אותה הידיעה המגיעה לאדם במפורש ובהדיא דרך הפשט, היה אפשר לה שתגיע לאותו אדם באיתכסיא ובלחישה דרך הסוד, וכל ההבדל בין הפשט ובין הסוד אינו אלא באופן הגעת הדברים לאוזן המקבל. כתוצאה מזה, גם בשעה שאנו מדברים על פשט וסוד בתחום הקודש, הרי שגרת המחשבה עושה את שלה, ותופסת היא גם בזה כי כל ההבדל בין הפשט ובין הסוד אינו אלא באופן הגילוי...אבל לאמיתן של דברים אין זה נכון כלל... מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט, ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז. והוא הדין והיא המידה בכל השבעים פנים אשר לתורה...".

[וממשיך הרב הוטנר שלפי יסוד זה מיושבות מספר קושיות. למשל, מבואר בחז"ל שעד שלא אמרו בני ישראל שירה על הים, לא היה אדם שאמר שירה לפני הקב"ה. וידועה הקושיה, הרי מבואר במדרש שאדם הראשון אמר את "מזמור שיר ליום השבת". אך לפי האמור לעיל אין קושיה: שמכיוון שבפשט הכתוב לא נאמר שאדם הראשון אמר מזמור זה, אלא הדבר נלמד רק מדרש, פירוש הדבר הוא שאמירה זו של אדם הראשון לא אירעה בעולם הפשט, אלא ברובד נסתר יותר, השייך ל"עולם הדרש". ודברי חז"ל שלפיהם לא נאמרה שירה עד בני ישראל וכו', נאמרו בעולם הפשט וברובד הפשט]. 

ולאור זאת מבאר הרב הוטנר את הגמ' הנ"ל בתענית שהובאה לעיל, יעקב אבינו לא מת... מקרא אני דורש וכו', שזו גופא הייתה כוונתו, שהדגיש "מקרא אני דורש", דהיינו, מה שאמרתי שיעקב לא מת, היה זה ברובד הדרש ולא ברובד הפשט.
*
ויעל יוסף לקבור את אביו...וכל זקני ארץ מצרים (נ, ז)- בבעל הטורים מובא, שג' פעמים נאמר בתורה "וכל זקני": פעם אחת כאן (וכל זקני ארץ מצרים), פעם אחת בפרשת יתרו (ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם, שמות י"ח י"ג), ופעם בפרשת עגלה ערופה, בסוף פרשת שופטים ("וכל זקני העיר ההיא...ידינו לא שפכו את הדם הזה").

בכך, אומר הבעל הטורים, ישנו רמז לדרשה הידועה של חז"ל, לפיה כאשר אומרים זקני העיר בפרשת עגלה ערופה "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הכוונה היא "לא פטרנוהו בלא לחם ובלא לוויה" (ומובא שם ברש"י על פרשת עגלה ערופה). והרמז על כך הוא כאמור לעיל, ששתי הפעמים היחידות בתורה שנאמר בהם "וכל זקני" (מלבד "וכל זקני" שנאמר בפרשת עגלה ערופה), עוסקות אחת בעניין לחם ואחת בעניין לויה (ביתרו- וכל זקני ישראל לאכול לחם, ובויחי- ויעל יוסף לקבור את אביו...וכל זקני ארץ מצרים).
*
ויצוו אל יוסף לאמור, אביך ציווה לפני מותו לאמור, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וכו' (נ, טז-יז)- דהיינו, האחים אמרו ליוסף, שיעקב ציווה שיוסף לא ינקום באחיו על מה שעוללו לו. והנה, ברש"י מבואר שבדו כן מלבם, ולא אמר יעקב דבר זה מעולם. נשאלת השאלה, מדוע באמת לא פנו האחים אל יעקב וביקשו ממנו לומר כך ליוסף?

כך מקשה הרמב"ן בפרשת ויגש, מה, כז, והוא מתרץ שלמעשה מעולם לא נודע ליעקב מה עשו האחים ליוסף! ובלשון הרמב"ן: "יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה, והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמור וגו' (כעת יסביר למה הוצרכו לבדות מלבם), ואילו ידע יעקב בעניין הזה, היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו,, לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה (=אם היו עושים כך), ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים".
 
אם כן לפי הרמב"ן, יעקב לא ידע על המכירה עד סוף ימיו, וכך עולה גם מדברי "דעת זקנים בעלי התוספות" שהבאנו בתחילת הפרשה, על "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה".

אמנם, צריך לומר, שעל אף שלא ידע, מכל מקום עדיין חשד, כמבואר לעיל בפרק מב, לו, שאומר יעקב לבניו "אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו וגו'", וכמבואר שם ברש"י, "מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף. מכאן עולה שיעקב לפחות חשד באחים.
 
יצוין, כי מדברי האור החיים (לעיל מה, ח) עולה בפירוש שיעקב ידע מן המעשה. ולכאורה גם מפירוש רש"י לברכות יעקב, עולה שיעקב ידע (שהרי אמר על שמעון ולוי "וברצונם עקרו שור", ומפרש רש"י שרצו לעקור את יוסף, וכן עיין בפירוש רש"י לברכתו של יהודה). 

ביתר הרחבה בעניין זה ראו דברי התורה של הרב ברטמן על פרשת מקץ, נמצא ב"קישורים לפרשת השבוע".
*
לסיום, מספר הערות בפשט:

א) יעקב נקרא בפרשה זו פעמים בשם "יעקב" ופעמים בשם "ישראל". (למשל: בפסוק כ"ח, "ויחי יעקב", ובפסוק כ"ט, "ויקרבו ימי ישראל למות"). ועיין באור החיים, שביאר עניין זה באריכות. 

ב) בתחילת הפרשה כותב רש"י, "מפני מה פרשה זו סתומה, לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". 

על מנת להסביר את שאלת רש"י "מפני מה פרשה זו סתומה", נבאר תחילה מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה. 

בספר תורה ישנם שני מצבים- א) כאשר עניין מסתיים באמצע שורה והעניין הבא מתחיל בשורה הבאה, מצב כזה מכונה "פרשה פתוחה"; ב) כאשר עניין מסתיים באמצע שורה, והעניין הבא מתחיל באותה שורה עצמה, מצב כזה מכונה "פרשה סתומה". אך גם במצב של פרשה סתומה, על אף העובדה שהעניין החדש מתחיל באותה שורה של סיום העניין הקודם, עדיין ניכרת ההפרדה בין העניינים ע"י מרווח (בשיעור של כמה אותיות) בין עניין לעניין.
 
[הערה - אין להחליף בטעות בין "פרשה" במונחים הנ"ל לבין המונח "פרשת השבוע", המציין את מה שאנו קוראים בכל שבוע].

והנה, "ויחי יעקב" היא פרשה סתומה, דהיינו, היא מתחילה באותה שורה שבה מסתיימת הפרשה הקודמת. אך בעוד שבפרשה סתומה באופן רגיל יש מרווח בשיעור של כמה אותיות בין פרשה לפרשה, בפרשת ויחי אין זה כך, ואין מרווח כלל בין סוף הפרשה הקודמת לבין המילים "ויחי יעקב".

וזו אם כן כוונת שאלת רש"י (כפי שמבארים השפתי חכמים והכלי יקר): אין כוונת רש"י לשאול סתם מדוע פרשת ויחי היא סתומה ולא פתוחה, אלא מדוע פרשת ויחי מתחילה מייד לאחר סיום הפרשה הקודמת, בלי הפסק כלל, כך שהיא סתומה יותר משאר פרשיות סתומות, כי כאמור אין כאן מרווח כלל. 

[ואם תאמר, אם אין מרווח בספר התורה בין ויגש לויחי, מניין בכלל שויחי היא פרשה נפרדת (סתומה או פתוחה), אולי אין היא פרשה בפני עצמה כלל? מתרצים המפרשים, שקבלה היא מעזרא הסופר (שפתי חכמים, כלי יקר). ועיין בבכור שור (כמדומני שמובא ב"כמוצא שלל רב") יישוב לשאלה זו על דרך פלפול].




שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;