הפטרת פרשת ויצא [הושע פרק יב (פס' יג-טו), יג, יד]

[הקשר לפרשה: בהפטרה מוזכרת בריחת יעקב מעשיו, בדומה לפרשה[1]]


הושע פרק יב


[ההפטרה מתחילה בפסוק י"ג של הושע פרק ב'. בפסוקים הקודמים בפרק (א-יב) מתאר הנביא כיצד שמר הקב"ה על יעקב מלידתו. כאן בפסוק יג ממשיך הנביא עניין זה ואומר, שמרתי על יעקב בכל מצב, גם כשנאלץ לברוח ולעבוד עבור לבן. וראו כיצד בתום שנים אלה חזר ברכוש גדול (כמתואר בפרשת ויצא). כיצד, אם כן, תוכלו לכפור בהשגחתי?].


יג) ויברח יעקב שדה ארם- יעקב ברח מפני עשיו אל ארם, ויעבוד ישראל בְּאִשָּׁה- יעקב עבד את לבן בעבור אשה (רחל), וּבְאִשָּׁה שמר- לאחר מכן נאלץ יעקב לשמור על צאן לבן בשנית כדי לקבל את רחל (לאחר שבפעם הראשונה ניתנה לו לאה במקום רחל, כמתואר בפרשה).


יד) ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים- גם לבניו של יעקב אחריו, עשיתי חסד ושמרתים, והעליתים ממצרים לאחר שהתנבאתי על כך למשה, ובנביא נשמר- משה, שניבא להם על הגאולה, הוא זה ששמרם בדרך בהשגחתי ובפקודתי (ואם כן, כיצד אתם כופרים בהשגחתי?).


טו) הכעיס אפרים, תמרורים- על אף כל המתואר לעיל, אפרים לא נמנע מלהכעיס את הקב"ה ב"תמרורים", במעשים מרים (שהרי ירבעם, שבא משבט אפרים, עשה עגלי זהב והחטיא את ישראל)[2]. ודמיו עליו יטוש- הדמים ששפך, יתפשטו נגדו, דהיינו, ינקמו בו ("יטוש"- יתפשט, כמו "ויטוש על המחנה"- במדבר יא, לא). וחרפתו ישיב לו אדוניו- הקב"ה ישיב לו חרפתו, כנגד מה שחירף כלפי מעלה, להחליף עבודת ה' בעגלי זהב.


הושע פרק יג


א) כדבר אפרים, רתֵת - בתחילה, לפני שחטא אפרים, הוא היה במעמד רם, עד שכאשר דיבר, היה אוחז בשומעיו רתת ורעדה. נשא הוא בישראל- אפרים היה רם ונישא בשבטים, בשבטי ישראל. ויאשם בבעל, וימות- אך מאז שחטא ואשם ב"בעל" (סוג של עבודה זרה), נגזר עליו "וימות", דהיינו, ניגף לפני אויביו[3].


ב) ועתה יוסיפו לחטוא, ויעשו להם מסכה מכספם- בני דור זה, לא די להם בעגלים שעשה ירבעם, אלא מוסיפים ועושים עגלים מכספם, כתבונם, עצבים- עגליהם עשויים באותה תבנית וצורה כמו העצבים שעשה ירבעם ("כתבונם"- לשון תבנית, צורה; עצבים- כינוי לעבודה זרה). מעשה חרשים כולו- הפסלים הם מעשה אומן, להידמות לפסל שבימי ירבעם. להם הם אומרים, זובחי אדם עגלים ישקון- כל כך חשובים הפסלים והעגלים הללו בעיניהם, עד שהם אומרים עליהם, שמי שישק לעגל זה, חשוב כאילו זבח לו אדם.


ג) לכן יהיו כענן בוקר, וכטל משכים הולך- הם יכלו כענן בוקר, וכטל המשכים ללכת (להיעלם) בזרוח השמש. כמוץ יסוער מגורן - יכלו כמוץ הפורח מן הגורן ברוח סערה, וכעשן מארובה- וכעשן הממהר לעלות דרך הארובה.


ד) ואנוכי ה' אלוקיך, מארץ מצרים, ואלוהים זולתי לא תדע, ומושיע אַיִן בלתי- והרי אנוכי ה' אלוקיך מאז שהוצאתיך מארץ מצרים וקיבלת את מלכותי, ולכן היה עליך להבין, שנוכח ברית זו עם הקב"ה, אל לך לפנות לאלוהי שווא אחרים, ולהבין שאין לך מושיע חוץ ממני (דברים אלה נאמרים כדי להסביר מדוע נקט הנביא בפסוק הקודם בביטויים קשים כל כך נגד החוטאים- "כענן בוקר וכטל משכים וגו'". הסיבה לכך היא, שפנו אל האלילים וזנחו את הקשר העתיק עם הקב"ה).


ה) אני ידעתיך במדבר- השגחתי עליך במסעותיך במדבר, בארץ תלאובות- בארץ צמאון[4].

 

ו) כמרעיתם וַיִשְׂבָּעו, שבעו וירם לבם, על כן שכחוני- כשהגיעו למקום מרעיתם, לארץ ישראל, שבעו טובה, ואז רם לבם ושכחו את אלוקיהם.


ז) ואהי להם כמו שחל- אעמוד מולם (להענישם) כמו שחל (אחד משמות האריה), כנמר על דרך- כמו נמר המצפה על הדרך לטרוף טרף, אשור- כך אני אשור עליהם, אביט עליהם ("שור" לשון הבטה, כמו "אשורנו ולא קרוב"- במדבר כד, יז).


ח) אפגשם כדוב שכול- אהיה להם כדוב שכול, שדרכו להזיק כל מי שיפגוש, ואקרע סגור לבם- מפרש רש"י: "כדרך הדוב, אוחז ציפורניו בחזה וקורע עד הלב. לשון אחר, סגור לבם, את לבם הסגור מלהבין לשוב אלי" (ועיין רד"ק ומצודות). ואוכלם שם כלביא, חית השדה תבקעם- אוכלם כאריה, וכחית השדה הרגילה לבקע את טרפה.

 

ט) שחתך, ישראל- העגל, העבודה זרה הנזכרת לעיל, גרמה להשחתתך, כי בי בעזרך- אלמלא עגל זה, היה עזרך בי, בקב"ה[5].

 

י) אהי מלכך אפוא, ויושיעך בכל עריך- איה מלכך, מלך בשר ודם שהעמדת לעצמך ובטחת בו שיושיעך מפני האויב המגיע לעריך[6]. ושופטיך, אשר אמרת, תנה לי מלך ושרים- והיכן הם שופטיך (מושליך, מלכיך), שאותם רצית מאז ימי שמואל הנביא [שביקשת מלך ואמרת "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א, ח, כ)]. מה תועלת בהם, אם אתה זונח את הקב"ה ופונה לעבודה זרה?


יא) אתן לך מלך באפי- נתתי לך מלך בימי שמואל (כששאלת לך מלך כמתואר לעיל), את שאול, על אף שבקשה זו הכעיסה אותי וגרמה לי כביכול חרון אף. ואקח בעברתי- לקחתי מן העולם מלך זה טרם זמנו, מחמת כעסי ("עברתי" מלשון עברה וזעם). הכוונה היא לשאול, שמת בגיל נ"ב שנים בקרב עם פלשתים (ויש אומרים ש"ואקח בעברתי" מתייחס לצדקיהו, המלך האחרון, שנלכד בידי הבבלים- עיין רד"ק ומצודות).

 

יב) צרור עוון אפרים, צפונה חטאתו- חטאי אפרים צרורים וצפונים אצלי, אל תחשבו ששכחתים.

 

יג) חבלי לידה יבואו לו- יבואו עליו מכאובים קשים, כמכאובי יולדת. הוא בן לא חכם- אפרים אינו חכם לראות את הנולד, וממשיך בדרכו (הנביא נוקט לשון "בן" הואיל וקודם לכן התייחס לאשה יולדת). כי עת לא יעמוד במִשְׁבַּר בנים- הנביא ממשיך את המשלת צרות אפרים לכאב היולדת- הוא יהיה כיולדת היושבת על המשבר, ואינה יכולה לעמוד מפני כאבה[7].

 

יד) מיד שאול אפדם, ממוות אגאלם- מאז ומתמיד פדיתי וגאלתי אותם משאול וממוות. אהי דבריך מוות- אך מעתה, כשגדשה הסאה, אין ברירה בידי. אדבר עליך (אגזור עליך) דברי מוות, אהי קטבך שאול- אכרית אותך ואגזור עליך לרדת שאולה ("קטב" לשון כריתה, כמו "מקטב ישוד צהרים", תהלים צא, ו). נוחם יסתר מעינָי- לא אנחמך מצרתך, כדרך שעשיתי בעבר.

 

טו) כי הוא בין אחים יפריא- עד שחטא אפרים, היה הולך ופורה בין אחיו (שאר השבטים), כמו שאמר עליו יעקב "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים"- בראשית מח, יט. יבוא קדים, רוח ה'- אך כעת כשחטא, תבוא רוח חזקה, רוח מזרחית מאת ה', להגלותם (הכוונה היא למלך אשור, הבא מן המזרח). ממדבר עולה- רוח חזקה, כרוח הנושבת במדבר (שאין דבר החוסם אותה ולכן היא נושבת בחזקה)[8]. ויבוש מקורו, ויחרב מעינו- רוח זו תייבש את מקורות המים ואת מעיינותיו[9]. הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה- מלך אשור שיגלה אתכם (שהוא הנמשל ל"רוח המזרחית" הנזכרת לעיל), יבזוז את אוצרות כלי החמדה שבידכם ("ישסה" פירושו יבזוז, עיין מצודת ציון).


הושע פרק יד

 

א) תאשם שומרון, כי מרתה באלהיה[10]. בחרב יפולו, עולליהם ירוטשו- ע"י האויב, והריותיו- הנשים ההרות יבקעו.

 

ב) שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי כשלת בעוונך.

 

ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'- איני שואל מכם זבחים, רק התוודו שחטאתם וחזרו בכם. אמרו אליו, כל תשא עוון- התפללו אליו, תישא ותמחל לכל עוונותינו, וקח טוב- התפללו לקב"ה שייקח "במקום" העוון מעשים טובים (כלומר, שהמעשים הטובים יגנו עליכם מפני העוונות). ונשלמה פרים שפתינו- הפרים, הקרבנות, שהיינו צריכים להקריב, נוכל "לשלם" אותם בוידוי שפתים, כלומר, בהתוודות על החטא ובחזרה למוטב[11].

 

ד) אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב- בני ישראל היו בוטחים באשור, וכן בסוסים ששלחו אליהם ממצרים. אומר הנביא, מעתה אמרו, טעינו בכך שתליתם את יהבכם בעזרת אשור ומצרים (ע"פ רש"י, ועיין מצודות), ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו- לא נקרא עוד "אלוהינו" לפסלים שאותם עשינו במו ידינו. אשר בך ירוחם יתום- אתה הקב"ה, הוא מקור הסעד והרחמים, ומי שהוא יתום או תש כוח, אתה הוא שתרחמהו ותיתן בו כוח.

 

ה) ארפא משובתם- אומר הנביא בשם הקב"ה, אם בני ישראל ינהגו כאמור, אסלח על מרידתם ("משובה" עניינו מרידה, כמו "שובו בנים שובבים" בירמיה ג, יד), אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו- אוהבם בנדבת לבי (דהיינו, גם אם לא יהיו ראויים לכך), ואסיר את כעסי ממנו.

 

ו) אהיה כטל לישראל- לא תפסוק אהבתי מהם, כדרך טל, שאינו פוסק לעולם. יפרח כשושנה, ויך שורשיו כלבנון- הם יפרחו כשושנה, אך בשונה מהשושנה, שנוח לעוקרה, יהיו לבני ישראל גם שורשים חזקים ומתפשטים כשורשי עצי הלבנון (שם יער- מצודות), שהם "גדולים ושורשיהם רבים, כן יהיו נטועים באדמתם ויתנו שרשים חזקים, לא יוכלו להנתש ממקומם" (רד"ק).


ז) ילכו יונקותיו- ענפיו יתפשטו למרחוק. ויהי כזית הודו- יהיה הוד יפיו כאילן זית, שעליו לחים כל השנה, וריח לו כלבנון- יהיה ריחו כריח יער הלבנון, שהוא ריח טוב הואיל וגדלים בו אילנות ועשבים רבים.


ח) ישובו, יושבי בצילו- היושבים בצילו של הקב"ה, "ישובו", יזכו לשקט ולמרגוע (כמו "שובה ונחת"- ישעיה ל, טו) (מצודות, ועיין ברש"י וברד"ק להסבר אחר). יְחַיּוּ דגן- יחיו את נפשם במצוות ובעשיית רצון ה', כשם שהדגן מחיה את הגוף (וכאילו נאמר "כדגן"). ויפרחו כגפן[12], זכרו כיין לבנון- יזכירו את שמו לשבח, כשם שמזכירים לשבח את היין הגדל ביער הלבנון.


ט) אפרים מה לי עוד לעצבים, אני עניתי ואשורנו- כשאפרים יאמר "מה לי עוד לעצבים", אין טעם בעבודה זרה (המכונה "עצבים"), אזי "אני עניתי", אענה למשאלותיו, ו"אשורנו", אראה אותו ואשגיח בו (כמבואר לעיל, ש"אשור" הוא לשון ראיה. מכל מקום הכוונה היא, שאתבונן ואשגיח בו השגחה מיוחדת לדאוג למחסורו). אני כברוש רענן- כמו ברוש לח ורטוב, שניתן לכפוף את ראשו כיפוף רב, כך גם אני, על אף שאני שוכן מרום, אשפיל עיניי להשגיח בהצלחתך. ממני פריך נמצא- תמצא את פריך, את הצלחתך, בי (וזאת בשונה מברוש, שאינו נותן פירות- רד"ק).


י) מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם- (בפסוק זה מסתיים ספר הושע, והוא מסכם את נבואתו ותוכחתו- ) מי שהוא חכם ונבון בכם, יבין ויידע את דברי התוכחה שנאמרו, כלומר יכיר בהם ויפעל לפיהם, וישוב אל ה' (רש"י). כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם. ופושעים, יכשלו בם[13]. הצדיק הולך בדרך ה' ומאמין בה, ובסופו של דבר יבוא על שכרו, אך אצל הרשע, התבוננותו בדרכי ה' כשהוא מתבונן בדרכי ה', הוא סיבת כשלונם של הרשעים ועונשם לעתיד לבוא, הוא על אי הליכתם בדרכי ה'.

[יש שמוסיפים כאן פסוקים מיואל ב, פסוקים כו-כז, עיין בהערה 1 לעיל].



[1] יש שמוסיפים פסוקים מספר יואל ב, כו- כז, והוא על פי המשנה ברורה בסימן תכח סקכ"ב (טעם מנהג זה הוא כדי לסיים בדבר טוב, ואילו ההפטרה בנוסחה הנוכחי מסתיימת במילים "ופושעים יכשלו בם").

[2] כך מסביר הרד"ק (לעיל יא, יג), כי התוכחה כאן היא במיוחד לשבט אפרים, כי ירבעם שבא משבט אפרים הוא זה שעשה את עגלי הזהב.

[3] פירשנו על פי רד"ק. ואילו לפי רש"י ומצודות, פסוק זה מתייחס לירבעם לבדו (שבא משבט אפרים), והפירוש הוא כך: "כדבר אפרים רתת" ירבעם שבא משבט אפרים הוכיח את שלמה המלך באומץ, על אף שרתת מפניו (כי שלמה היה מלך גדול), ולכן זכה ירבעם ל"נשא הוא בישראל", דהיינו, להיות מלך. אך לאחר מכן "ויאשם בבעל וימות", לאחר שעלה ירבעם לגדולה, חטא בעבודה זרה ונטרד מן העולם.

[4] על המילה "תלאובות" כותב המצודות "עניין צמאון, ואין לו דמיון", וכך מבואר ברש"י- "אין לו דמיון, ופתרונו לפי עניינו, תל שאובין בו (-שמשתוקקים בו) כל טובה, ואין מוצאין".

[5] פירשנו על פי רד"ק. המצודות מפרש, "שחתך ישראל", אתה עצמך גרמת להשחתתך, "כי בי בעזרך", צריך היית לפנות אליי, ולא לעגל. ועיין ברש"י.

[6] לפי פירוש זה, "אהי" הוא מלשון "איה", היכן. כך מפורש בתרגום יונתן. רש"י מביא פירוש זה, אך כותב שעדיף בעיניו פירוש אחר, שהמילה "אהי" היא מלשון "אהיה", והמילים "אהי מלכך אפוא" פירושן- אהי עומד מנגד, לראות איפה מלכך. ואילו מהמצודות נראה, שיש לחלק את תחילת הפסוק ולקראו כך: "אהי", אני הקב"ה אהיה לעולם, "מלכך איפה", אך היכן הוא מלכך, מלך בשר ודם שבטחת בו?

[7] כך נראה מפירוש רש"י ומצודות. הרד"ק מפרש בדרך אחרת: דורות אפרים הנולדים, שרואים את צרות אבותיהם ועל אף זאת אינם חוזרים בתשובה, הם "בן לא חכם", כי החכם לומד ממשגי אביו. וממשיך הנביא "עת לא יעמוד במשבר בנים", במקום להיות כילד זריז היוצא מן הרחם במהרה ומונע סיבוכים וכאבים, הרי הם כילד השוהה ברחם יתר על המידה וגורם לסיבוכים ולכאבי לידה (זהו משל, והנמשל הוא שהיו יכולים לשוב בתשובה ולהימלט מן הצרה ברגע אחד, אך הם מתעקשים להישאר בכאבם וייסוריהם. ונקט הכתוב משל זה הואיל ובתחילה הכתוב הובא משל היולדת וכאביה).

[8] ויש מפרשים שהכוונה למדבר שבין אשור לארץ ישראל (עיין רד"ק ומצודות)

[9] אפרים נמשלו בעבר לעץ פורה על מים, שנאמר (בראשית מט, כב) "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". כעת "ייבש" הקב"ה את המים הללו, כלומר, יגדע את תפארתו.

[10] מבאר הרד"ק, ששומרון היא ראש ממלכת אפרים (כמבואר בישעיה כד, ו, "וראש אפרים שומרון"), ולכן נזכרת כאן. ומוסיף הרד"ק "והיא נלכדה אחרונה שבארץ ישראל".

[11] נראה שהכוונה היא לומר, שגם בגלות, כשאין אפשרות להקריב, אין החזרה בתשובה נחסמת, כי עצם החזרה בתשובה חשובה מן הקרבנות.

[12] עיין ברד"ק מדוע נקט כאן הכתוב גפן דווקא.

[13] פסוק זה לכאורה איננו מובן- כיצד יכולים הפושעים להיכשל בדרכי ה' ("ופושעים יכשלו בם")? הרי אדרבה, סיבת כשלונם היא שאינם הולכים בדרכי ה'. רש"י מפרש, על פי התרגום, ש"בם" פירושו- בגינם, בגללם. כלומר, בגלל שאינם הולכים בדרכים אלה וסוטים מהם, הם נכשלים ובאים על עונשם. הרד"ק מפרש, שהרשע, כשהוא רואה את דרכי ה' בעולם, בא לידי מכשול, כי הוא רואה שדרך העולם היא "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", והדבר מפתה אותו לדבוק ברשעו. ואילו הצדיק הולך בדרכי ה', מתוך הבנה שבסופו של חשבון יש דין צדק, גם אם הוא נסתר מאיתנו בעולם הזה.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;