הפטרת פרשת תולדות [ספר מלאכי, פרק א ופרק ב פס' א-ז

 [הקשר לפרשה: עשיו ויעקב והניגוד ביניהם][1]

 

 

מלאכי א

 

א) משא דבר ה' אל ישראל, ביד מלאכי- אלה דברי הנבואה[2], ששלח אותם הקב"ה לישראל ביד הנביא מלאכי[3].

 

ב) אהבתי אתכם, אמר ה'. ואמרתם- במה אהבתנו? - כלומר, אם תשאלו, במה מתבטאת אהבתך אלינו? הלוא אח עשיו ליעקב, נאום ה', ואוהב את יעקב- תשובתי היא כי האהבה מתבטאת בכך, שעל אף שיעקב ועשיו היו אחים, ושניהם בני יצחק, נתתי את ארץ ישראל ליעקב, ולא לעשיו (רש"י).

 

ג) ואת עשיו שנאתי- את עשיו הבאתי אל ארץ שעיר, ולא נתתי לו חלק בארץ ישראל, על אף שהיה בכור ומגיע לו לכאורה חלק משובח (רש"י). ואשים את הריו שממה, ואת נחלתו לתנות מדבר- ארץ שעיר והריה, ביחס לארץ ישראל, היא כמקום שממה ששוכנים בו "תנות מדבר", דהיינו, נחשי מדבר[4].

 

ד) כי תאמר אדום, רֻשַשנו, ונשוב ונבנה חרבות- מפרש רש"י, "ואם תאמר אדום, מתחילתנו רשים היינו, אבל מעתה שהעשרנו מביזת ירושלים ונשוב ונבנה חרבות שלנו"[5], כה אמר ה' צב-אות, המה יבנו ואני אהרוס- הבטחת ה' היא שגם אם יבנו, ייהרסו שוב ללא תקומה. וקראו להם גבול רשעה, והעם אשר זעם ה' - הרואים בחורבנם יכנו אותם "גבול רשעה", וכן יאמרו עליהם "העם אשר זעם ה'", העם שהקב"ה זעם עליו[6]. עד עולם- כך יאמרו עליהם לעולם[7].


ה) ועיניכם תראינה- תראו את הצדק נעשה, ואת הרשעה מתמוטטת. ואתם תאמרו יגדל ה'- תאמרו, שהצדק נעשה והתגדל שם ה'. מעל לגבול ישראל- בזמן שתאמרו זאת, תהיו אתם בגבול ישראל, בארץ ישראל, ותראו כיצד אתם יושבים בארצכם ואדום חרבה.


ו) בן יכבד אב, ועבד אדוניו- כעת עובר הנביא להוכיח את ישראל, ואומר להם, הלוא מדרכו של בן לכבד את אביו, ומדרך עבד לכבד את אדוניו (הראשון מכבד מאהבה, והשני מכבד מיראה). ואם אב אני, איה כבודי, ואם אדונים אני, איה מוראי, אמר ה' צב-אות- אינכם נוהגים בי לא כבוד ולא יראה, לא כבן ולא כעבד. לכם הכהנים בוזי שמי- כך אומר אני לכם, הכהנים המבזים את שמי. ואמרתם, במה בָזינו את שמך- שמא תאמרו, במה ביזינו את שמך (תשובת הקב"ה ניתנת בפסוקים הבאים).


ז) מגישים על מזבחי לחם מגואל- הביזיון הוא בכך שאתם מגישים למזבח קרבנות מאוסים, כפי שיבואר[8]. ואמרתם, במה גאלנוך?- שמא תאמרו, במה גאלנוך, במה גרמנו לך מיאוס? באמרכם, שולחן ה' נבזה הוא- במעשיכם אתם מעידים, ששולחן ה', המזבח, נבזה בעיניכם.


ח) וכי תגישון עיוור לזבוח, אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה, אין רע- אתם מגישים למזבח קרבנות מבהמות עיוורות, פיסחות או חולות, ואומרים שאין בכך כל רע. הקריבהו נא לפחתך- נסה להקריב קרבנות כאלה לפני שר או שליט, הירצך, או הישא פניך, אמר ה' צב-אות- האם איזשהו שר וכו' היה נענה לך אילו היית מביא קרבנות כאלו?


ט) ועתה, חלו נא פני א-ל, ויחננו- האם אתם, הכהנים, סבורים שבמצב זה (של זלזול בקב"ה) אתם יכולים למלא תפקידכם כשלוחי העם, ולהתפלל ולחלות את פני ה' כדי שיחון אותנו. מידכם היתה זאת- הרי אתם עצמכם אחראים לרעה הבאה עלינו, ואיך תחלו פני ה' לחון אותנו? הישא מכם פנים, אמר ה' צב-אות- האם סבורים אתם שתפילתכם תועיל, ובעבורכם יישא הקב"ה פנים לעם ישראל (כפי שהיה נוהג במצב רגיל, כאמור בפרשת נשוא "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום")?


י) מי גם בכם ויסגור דלתים- הלוואי ויקום בכם אחד ויסגור את דלתי בית המקדש, שלא תבזוהו במעשיכם, כדלעיל. ולא תאירו מזבחי חינם- ולא תדליקו אש על מזבחי לחינם. אין לי חפץ בכם, אמר ה' צב-אות, ומנחה לא ארצה מידכם- אם תמשיכו כך, אין לי חפץ לראות פניכם בבית המקדש, ולא ארצה מידכם מנחה ("מנחה" משמש כאן כינוי לכל קרבנות הנדבה- מצודות).


יא) כי ממזרח שמש ועד מבואו, גדול שמי בגוים- ממזרח ועד מערב ידוע שמי, כי גם העובדים ע"ז, הכירו בקב"ה, רק שהיו סבורים שההשפעות באות דרך גרמי שמים ועבודה זרה (מצודות), ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי- גם המקטירים לעבודה זרה ולגרמי השמים, בסופו של דבר מקטירים לקב"ה (כמבואר לעיל, שמכירים בו אלא שסבורים שההשפעות מגיעות דרך ע"ז), ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגוים, אמר ה' צב-אות- הקרבנות שמקטירים הגויים הללו, הם קרבנות טהורים בעיניהם, כלומר הם מתאמצים ומביאים מנחה כראוי (לפי דעתם), וזאתבניגוד אליכם בני ישראל, הנוהגים בזלזול כמבואר לעיל.


יב) ואתם מחללים אותו, באמרכם שולחן א-דני מגואל הוא- כמבואר לעיל. וניבו, נבזה אכלו- כשאתם מדברים על המזבח, אתם מתייחסים אליו כדבר שאינו מכובד שניתן להקריב עליו אוכל בזוי ("ניב" הוא לשון אמירה, ניב שפתים- מצודות).


יג) ואמרתם, הנה מתלאה- כשאתם מביאים בהמה כחושה ורזה, אינכם מודים בכך, אלא מספרים "הנה מתלאה", הבאתי כבש שמן עד שנלאיתי מלשאת אותו על כתפיי. והפחתם אותו, אמר ה' צב-אות- מעשיכם ושקריכם אלה גורמים לי מפח נפש (וצריך היה לומר "והפחתם אותי", אלא שנקט הכתוב לשון נקיה, ואמר "אותו" במקום אותי[9]). והבאתם גזוּל, ואת הפיסח ואת החולה- אתם מביאים לפני קרבנות לא ראויים, או מצד שהם גזל בידכם, או מצד שהבהמות פיסחות או חולות[10]. והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם אמר ה'- כמבואר.


יד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר, ונודר וזובח מושחת לה'- ארור הנוכל שיש בעדרו זכר משובח, אך לה' הוא מביא קרבנות מושחתים, כלומר כחושים ואינם ראויים. כי מלך גדול אני, אמר ה' צב-אות, ושמי נורא בגוים- כאמור לעיל, שאפילו הגויים אינם מזלזלים כך בקב"ה, וכיצד יעשו כך בני ישראל?


מלאכי ב

 

א) ועתה, אליכם המצווה הזאת, הכהנים- הדברים שנאמרו לעיל מופנים בפרט אל הכהנים. הם האחראים שלא להעלות למזבחי קרבנות כחושים וכו' כאמור.


ב) אם לא תשמעו, ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי, אמר ה' צב-אות, ושילחתי בכם את המארה, וארותי את ברכותיכם- אשלח קללה ומארה בכל מה שבירכתי אתכם מאז שנבנה בית המקדש. וגם ארותיה, כי אינכם שמים על לב- כלומר, לא רק מה שיהיה בעתיד הוא קללה בגין מעשיכם, אלא גם המארה שכבר באה אליכם, דעו לכם שאינו במקרה אלא ממני, על שלא שמתם לבכם להיזהר בכבודי, כדלעיל.


ג) הנני גוער לכם את הזרע- בגלל מעשיכם אגער בזרע, שלא יצמח. וזריתי פֶּרֶשׁ על פניכם- אפזר על פניכם את זבל הבהמות שאתם מקריבים לפניי (פרש- זבל), כלומר אבזה אתכם כפי שאתם מבזים אותי. ונשא אתכם אליו- הביזיון שאתם מבזים אותי, הוא שישא אתכם אל הביזיון שאני מבזה אתכם, מידה כנגד מידה.


ד) וידעתם, כי שילחתי אליכם את המצווה הזאת להיות בריתי את לוי, אמר ה' צב-אות- הציווי הזה שאני מצווה אתכם על כבודי, הוא לטובה, לקיים את בריתי עם אהרן, ראש שבט לוי[11].


ה) בריתי היתה אתו, החיים והשלום- כרתי עמו ברית, להוסיף לו חיים ושלום. ואתנם לו מורא- הברית נכרתה על דעת כך שימלא את תפקידו כהלכה וישמש דוגמה ליראת ה', ולא על דעת שינהג מנהג זלזול. וַיירָאֵנִי, ומפני שמי נִחַת הוא- וכך אכן עשה, בתחילת הדרך, שירא מפני ו"ניחת" (פחד ונרעד) מפני שמי (או שאין הכוונה לתאר מה שעשו הכהנים בפועל, אלא לתאר מה שהם אמורים לעשות, וכך משמע מהמצודות).


ו) תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון- תפקידם הוא לשמש דוגמה: ללמוד תורה עם העם, לא לנטות מדרך האמת ולדבר עוולה, לעשות שלום בית הבריות ולהדריכם בדרך מישור (דרך ישרה), ולהשיבם מעוון, וכך אכן עשו אהרן, אלעזר ופנחס.


ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו- זהו המשך תיאור תפקידו של הכהן: שפתיו ישמרו דעת, כלומר שעל שפתיו יהיו דברי דעת, תורה ומצוות. כי העם מבקש תורה מפיו ורואה בו מדריך ומורה דרך, כי מלאך ה' צב-אות הוא- הכהן הוא שליחו של הקב"ה להורות לעם (המילה "מלאך" כאן פירושה- שליח).




[1] גם ההפטרה וגם הפרשה עוסקות ביעקב ועשיו והמאבק ביניהם (ובשתיהן מכונה עשיו "אדום").

[2] "משא" פירושו נבואה (מצודות). רש"י כותב "משא דבר ה'- דבר הנמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל"

[3] מי היה מלאכי ומתי ניבא? הרד"ק כותב "חגי זכריה ומלאכי הם שניבאו בבית שני, ובחגי וזכריה נכתב זמן נבואתם, ובמלאכי לא נכתב. ואפשר שהיה האחרון שבהם. וכן ייראה, כי לא נזכר בדבריו בניין הבית כמו שנזכרו חגי וזכריה". עוד מביא הרד"ק את דברי חז"ל במסכת מגילה (דף טו ע"א) לפיהם "מלאכי, זה עזרא", דהיינו שמלאכי הוא עזרא הסופר. אך מקשה על כך הרד"ק "ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא, אלא עזרא הסופר".

[4] ביארנו על פי רש"י, שמדבריו עולה שאין הכוונה לגלות עתידית אלא לכך שארץ שעיר שניתנה לעשיו היא ארץ שממה, שאינה משובחת כארץ ישראל. ואילו מהרד"ק משמע, ש"ואשים את הריו שממה וגו'", הכוונה היא שלעתיד לבוא כך שהאויב יחריב ויגלה אותם, ולא תהיה להם תקומה (זאת בניגוד לישראל, שעל אף שגם הם גלו והייתה ארצם שממה, מכל מקום תהא להם תקומה ויחזרו לארצם), ומעין זה במצודות.

מה שפירשנו ש"תנות מדבר" פירושו "נחשי מדבר" הוא על פי מצודות, שפירש "תנות" מלשון "תנין", שפירושו נחש בלשון התורה.

[5] כך מבאר רש"י, ואילו המצודות והרד"ק מבארים- שמא תאמר אדום לאחר חורבנה בעתיד, אמנם החריבו אותנו, אך אין זה אלא מקרה, ונוכל לשוב ולהיבנות.

[6] הרד"ק כותב, "כלומר, לארצם יקראו כל העולם גבול רשעה, כי ברשעת יושביה היא חרבה לעולם, כי גדלה רשעתם לפני השם, שבגדו באחיהם בני יעקב, והא-ל יתברך ציווה לישראל 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' (דברים כג, ח), והם הרעו להם בכל אשר יכלו, ושמחו בחורבנם ובגלותם, כמו שנאמר בנבואת עובדיה, לפיכך זעם ה' אותם עד עולם".

[7] ויש מפרשים שהמילים "עד עולם" הן המשך של "אשר זעם ה'"- הקב"ה זעם עליהם עד עולם (כך נראה מהרד"ק).

[8] לכאורה טיב הקרבנות אינו תלוי בכהנים אלא בעם המביא. אך הכהנים הם המופקדים על כך, כמבואר בתחילת פרק ב', עיין להלן.

[9] וכלשון רש"י "זו אחת מי"ח תיבות של תיקון סופרים: הפחתם אותו, אותי נכתב, אלא שכינה הכתוב וכתבו 'אותו'". וכך מפרש המצודות. פירוש נוסף במצודות למילים "והפחתם אותו"- הכבש היה רזה כל כך, שעל ידי נפיחת רוח ניתן היה להזיזו, ונקט הכתוב לשון גוזמה.

[10] לעניין "גזול", עיין בגמ' בבבא קמא דף סז-סח ובתוס' בדף סז ע"א ד"ה אמר עולא. לפי חלק מהדעות, מדובר בקרבן שהגזלן קנה אותו על ידי יאוש הבעלים, ואף על פי כן המקריב אינו יוצא ידי חובה, כי זוהי מצווה הבאה בעבירה, עיין שם בתוס'.

[11] הקב"ה כרת ברית עם אהרן (ראש שבט לוי) שתהיה לו הכהונה ולזרעו אחריו. יש אומרים שהכוונה לברית עם פנחס, כאמור בפרשת פנחס. מכל מקום, התועלת מברית זו (שמהותה מבוארת בפסוקים הבאים), אינה רק לכהנים, אלא כל העם נהנים ממנה, כי הכהנים מנהיגים ומדריכים את העם ומשמשים לו דוגמה, עיין להלן בפסוקים ו-ז.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;