הפטרת פרשת לך לך [ישעיה מ, כז- ישעיה מא, טז]

[הקשר לפרשה: בפרשה מסופר על אברהם אבינו ועל מלחמתו בארבעת המלכים, ועניין זה מוזכר בהפטרה, בפסוק "מי העיר ממזרח צדק וגו'", כפי שנבאר].


ישעיה מ

כז) למה תאמר, יעקב, ותדבר, ישראל, נסתרה דרכי מה', ומאלוקי משפטי יעבור?- הנביא פונה אל בני ישראל (ובפנייתו הוא מכנה אותם "יעקב" ו"ישראל" על שם אביהם[1]): למה תתלוננו, בני ישראל, ש"נסתרה דרכי מה'", דהיינו, שהקב"ה מתעלם מדרך היסורים שאתם עוברים, ולמה תאמרו ש"מאלוקי משפטי יעבור", דהיינו שכביכול עבר מנגד עיניו הצורך לעשות משפט ברשעים המציקים לכם?[2]


כח) הלוא ידעת, אם לא שמעת- כלומר, את הדברים שייאמרו להלן עליך לדעת מעצמך ומשכלך, גם אם לא שמעת אותם מרבך: אלוקי עולם ה', בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע- הקב"ה ברא את העולם כולו מקצה אל קצה, מבלי להתייגע. ואם כן, אינכם יכולים להשוות אותו לבשר ודם, שאינו רואה את המעשים או שאינו יכול להשיב גמול כרצונו. אין חקר לתבונתו- נכון שאין אנו מבינים תמיד את דרכיו, אך הדבר נובע מכך שאין חקר לתבונתו ולחשבונותיו, ואין אנו יכולים לדעת ולהבין את דרכיו[3].


כט) נותן ליעף כוח, ולאין אונים עצמה ירבה- לעתיד לבוא, יתן הקב"ה כוח ועצמה לישראל המצויים בגלות (המשולים לאדם "עיף" ו"אין אונים").


ל) וייעפו נערים וייגעו, ובחורים כשול יכשלו- (המשך עניינו של הפסוק הקודם)- ומאידך גיסא, מי שהיה בעל הכוח בעבר, יתעייף ויתייגע, כלומר יילקח ממנו כוחו (הכוונה היא לגויים המענים את בני ישראל).


לא) וקווי ה' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, יילכו ולא ייעפו- המשך הרעיון שבפסוקים הקודמים.


ישעיה מא

א) החרישו אליי, איים- יושבי האיים, האזינו לי. ולאומים, יחליפו כוח- הקשיבו לי, לאומים, ונסו והתאמצו להשיב לי, אם יש בידכם. יגשו, אז ידברו- יגשו הגויים וישמעו את דברי, ולאחר מכן ישיבו, אם יש בידם. יחדיו למשפט נקרבה- הקב"ה כביכול עורך "משפט" נגד הגויים, כשהויכוח במשפט הוא על השאלה, האם יש בכוח הקב"ה להושיע את ישראל מן הגלות, כפי שיבואר.


ב) מי העיר ממזרח- אברהם אבינו, שהיה במזרח, מי העירו ללכת משם ולמאוס באלילי מולדתו? צדק יקראהו לרגלו- ומי הוא זה שהעירו לכך שבכל מקום שתדרוך בו כף רגלו, היה קורא לדרך הצדק, לעזוב את האלילים ולהאמין בה'? ייתן לפניו גויים, ומלכים יַרְדְּ- ומי הוא שנתן בידו את הגויים והמלכים שעמם נלחם (ארבעת המלכים, כמתואר בפרשת לך לך) ("ירד"- ירדה, ימשול). יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו- חרבו הפילה חללים מרובים כעפר, וקשתו הפילה חללים מרובים כקש. מי סייע בידו לכל אלה?


ג) ירדפם, יעבור שלום, אורַח ברגליו לא יבוא- (המשך העניין שבפסוק הקודם)- ומי הוא שנתן בידו את הכוח לרדוף אותם ולעבור בשלום, על אף שרץ בדרך שמעולם לא עבר בה לפני כן ברגליו?


ד) מי פעל ועשה- מי עשה את הדברים המתוארים לעיל? קורא הדורות מראש- אני הוא שעשיתי זאת, הקב"ה הרואה את הכול, לרבות מה שיהיה בכל דור ודור[4]. אני ה' ראשון, ואת אחרונים אני הוא- כשם שהייתי עם הדורות הראשונים, להפליא ולעזור, כך אהיה עם הדורות האחרונים.


ה) ראו איים וייראו, קצות הארץ יחרדו, קרבו ויאתיון- כששמעו העמים על נצחון אברהם, פחדו ממנו, ולא באו עמו למלחמה אלא לשמוע דבריו[5].


ו) איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק- על אף שראו את נפלאות ה', לא השפיע עליהם הדבר להאמין בה' אלא להיפך, להתחזק בעבודת האלילים, כפי שיתואר להלן.


ז) ויחזק חָרָש את צורף, מחליק פטיש את הולם פעם, אומר לדבק טוב הוא, ויחזקהו במסמרים לא ימוט- הנביא מתאר בדרך לעג כיצד בעלי התפקידים השונים (חרש, צורף, מחליק הפטיש לתקנו, ההולם בפטיש, בודק הדבק ומחזק המסמרים) מתחברים זה עם זה כדי לבנות את הפסל ביתר שאת, במקום להתחזק באמונת ה' לאחר שראו את ישועתו לאברהם.


ח) ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי- אתה, ישראל, זרע יעקב הנבחר, אינך כמותם. אתה מזרעו של אברהם, שהשכיל לאהוב את ה' ולסור מדרך האלילים.


ט) אשר החזקתיך מקצות הארץ- (הנביא נוקט כאן לשון עבר, אך הכוונה היא לעתיד)- אחזיק בך ואביא אותך מקצות הארץ (העולם) ואקבצך מן הגלות. ומאציליה קראתיך- אקרא לך ואחלץ אותך מכל מקום, גם מארץ שיש בה "אצילים" (דהיינו, אנשים גדולים וחשובים), כי לא יוכלו לעצור בעדך. ואומַר לך, עבדי אתה, בחרתיך ולא מאסתיך- כשאגאלך אומר לך, מאז ומעולם בחרתיך, ולא מאסתיך גם בגלות הארוכה.


י) אל תירא כי עִמך אני. אל תשתָע, כי אני אלוקיך, אימצתיך אף עזרתיך, אף תמכתיך בימין צדקי- כפשוטו (את המילים "אל תשתע" מפרש רש"י "אל ימס לבך להיות כשעווה". ועיין פירושים נוספים ברד"ק ובמצודות).


יא) הן יבושו ויכלמו כל הנֶחֱרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך- כפשוטו ("נחרים" מלשון חרון, ריב).


יב) תבקשם ולא תמצאם, אנשי מַצֻתֶך, יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך- המשך אותו עניין (מַצֻתֶך- ריבך, מלשון "לְריב ומצה", להלן נח, ד).


יג) כי אני ה' אלוקיך, מחזיק ימינך, האומר לך, אל תירא, אני עזרתיך- כפשוטו.


יד) אל תיראי, תולעת יעקב- "עדת יעקב החלושה כתולעת, ואין כוחה אלא בפה, היא התפילה, כתולעת הזו שבפיה מנסרת בארזים" (מצודות, וזו כוונת רש"י), מְתֵי ישראל- אנשי ישראל. אני עזרתיךְ, נאום ה', וגואלךְ, קדוש ישראל- מאז ומעולם עזרתיך, וגם בעתיד אגאלך, אני קדוש ישראל.


טו) הנה שמתיך למורג חרוץ- אשים את עם ישראל כמורג חרוץ, דהיינו, שידושו את הגויים המענים אותם כשם שדשים תבואה באמצעות מורג חרוץ ("מורג" הוא כעין לוח עץ שבתחתיתו תחובים אבנים דקים, שבו דשים את התבואה. "חרוץ" הוא מלשון חריצים, על שם החריצים ובקעים בין אבן לאבן). חדש- המורג האמור יהיה חד כמורג חדש, ולא כמורג ישן שכבר קהו חודיו. בעל פיפיות- המשך תיאור המורג, וכפי שכותב המצודות- "רוצה לומר, שיש בו פִּיות וחידודים רבים, והם החריצים". תדוש הרים ותדוק, וגבעות כמוץ תשים- מורג זה יהיה בכוחו לדוש הרים וגבעות, וכמבואר לעיל, שזהו משל על הגויים המענים את ישראל ("תדוק"- תדוש לחתיכות דקות. "מוץ" היא פסולת של תבואה).


טז) תִּזְרם ורוח תישאם, וסערה תפיץ אותם- הקב"ה (או ישראל) יזרה ויפיץ את הגויים, רוח תישאם וסערה תפיצם. ואתה תגיל בה', בקדוש ישראל תתהלל- כפשוטו.




[1] המילים "תאמר יעקב ותדבר ישראל" מהוות לכאורה כפילות. ועיין במלבי"ם, העומד על ההבדל בפסוק בין "יעקב" ל"ישראל" ובין "תאמר" ל"תדבר".

[2] כך מפרש הרד"ק. לפי פירוש זה, בני ישראל מתלוננים על אורך הגלות ושהקב"ה אינו רואה בסבלותיהם ונמנע מלנקום ברשעים המציקים להם, ולכך מתייחס הנביא.

לפי פירוש המצודות, וכך נראה מרש"י, תלונת בני ישראל היא על כך שהקב"ה אינו רואה במעשיהם הטובים ושהולכים בדרך ה' ("נסתרה דרכי מה'") ומעניש אותם יתר על המידה. וכן "מאלוקי משפטי יעבור", הכוונה היא לכך שהקב"ה אינו משלם לנו כמשפט, כפי הטוב שאנחנו ראויים לו.

[3] כך מפרש המצודות- "אין חקר לתבונתו, כי באמת בתבונה יעשה את זאת, ואנחנו לא נדע". ואילו רש"י מפרש "אין חקר לתבונתו, ומי שיש לו כח כזה וחכמה כזו, יודע את המחשבות, למה הוא מאחר טובתכם, אלא כדי לכלות את הפשע ולהתם את החטאה ע"י היסורין".

[4] יש להקשות, מדוע נזכרת כאן דווקא תכונה זו של הקב"ה, הרי תשועתו לאברהם אינה קשורה לראיית הדורות מראש. הרד"ק כותב, שהקב"ה הושיע את אברהם כי חזה מראש מה ייצא מזרעו. אך ניתן לכאורה גם לפרש, שמילים אלה נזכרות כאן בגלל המשך הפסוק- "ואת אחרונים אני הוא". במילים אלה מבטיח הקב"ה שיעזור גם להבא, כפי שנבאר.

[5] כך מפרש המצודות, וכן נראה מהרד"ק. וברש"י מבואר להיפך, שפסוק זה מתייחס לעתיד לבוא לעת הגאולה, שיחרדו הגויים ויגשו להילחם בישראל.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;