הפטרת פרשת בראשית [ישעיה מב, ה - ישעיה מג, י]

(הקשר לפרשה- בתחילת ההפטרה מוזכרת בריאת העולם)


ישעיה מב


ה) כה אמר הא-ל, ה', בורא השמים ונוטיהם- כך אמר הקב"ה, אשר ברא את השמים ונטה אותם כאוהל על הארץ[1], רוקע הארץ וצאצאיה- ואשר פרש את הארץ והוציא ממנה את "צאצאיה", דהיינו, את הצומח, נותן נשמה לעם עליה- ואשר נתן נשמה לעם אשר בארץ, דהיינו, למין האנושי, , ורוח להולכים בה- ואשר נתן רוח חיים גם בשאר היצורים החיים.


ו) אני ה', קראתיך בצדק- כאן פונה ה' אל מלך המשיח[2] ואומר לו- הדברים שבישרתי אודותיך באמצעות הנביאים, הכול היה אמת וצדק, ואחזק בידך- אאחוז בידך, להגבירך על כל מכשול, ואצרך- אנצור ואשמור אותך, ואתנך לברית עם- אתן את הכוח בידך להסב את עמי לשמור בריתי, דהיינו, לקיים את התורה והמצוות, לאור גויים- להאיר גם את עיני הגויים.


ז) לפקוח עיניים עיוורות- אתה תביא לכך שגם מי שהיה עיוור מלראות את האמת עד כה, יראה אותה, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך- תוציא את בני ישראל מהגולה, ומהשבי והחושך שבהם הם מצויים.


ח) אני ה', הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהלתי לפסילים- אגלה את שמי בעולם, והמצב שהיה בעבר, שבו אנשים מכבדים ומהללים פסלים ועבודה זרה במקום לכבדני, לא יישנה עוד.


ט) הראשונות הנה באו, וחדשות אני מגיד - הנבואות שניבאתי בעבר התקיימו במלואן, וכעת אני מנבא על מאורעות חדשים (הגאולה העתידה). בטרם תצמחנה, אשמיע אתכם- וכדרכה של נבואה, אני מנבא את הדברים בטרם יצמחו ויקומו המאורעות הללו.


י) שירו לה' שיר חדש, תהלתו מקצה הארץ, יורדי הים ומלואו, איים ויושביהם- בעת גאולת ישראל, שירו כולם לה' (נקט לשון מליצה, כאילו הים, האיים והארץ שרים אף הם בעצמם).


יא) ישאו מדבר ועריו- בעת הגאולה, גם המדבר והערים שבו ישאו קול לה', חצרים תשב קדר- וגם החצרים, שבהם יושבים בני קדר (שדרכם לשבת במדבר, ב"חצרים" ולא בבתים קבועים), ישאו קול שירה. ירונו יושבי סלע, מראש הרים יצווחו- גם יושבי המגדלים, הבנויים גבוה על סלעים ועל הרים, ירונו ו"יצווחו", כלומר יתנו קולם בשיר (יושבי המגדלים הוזכרו משום שהם שוכנים במקום גבוה ורואים את הולכי המדבר והערבה).


יב) ישימו לה' כבוד, ותהלתו באיים יגידו- כאמור לעיל.


יג) ה' כגיבור ייצא- לתשועת ישראל. כאיש מלחמות יעיר קנאה- הקב"ה יקנא את קנאת עמו, שהיו משועבדים בגלות ("יעיר"- יעורר את קנאתו, כביכול). יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר (הנביא נוקט בדרך משל של גיבור המריע וצועק בקול ("מצריח"), ומתגבר על אויביו).


יד) החשיתי מעולם, אחריש, אתאפק- עד עתה שתקתי והתאפקתי (הקב"ה) כשראיתי בסבל עם ישראל בגלות. כיולדה אפעה- אך עתה (בעת הגאולה) אצעק נגד אויבי ישראל ("אפעה" מלשון פעייה, צעקה), צעקה גדולה כצעקת יולדת בכאבה, אשׁוֹם ואשאף יחד- "אשום"- אהפוך את האויב כולו יחדיו לשממה; ו"אשאף"- אבלע אותו, ואשמידנו. "יחד"- כך אעשה לכל האויב יחדיו.


טו) אחריב הרים וגבעות, וכל עשבם אוביש, ושמתי נהרות לאיים, ואגמים אוביש- כל אלה הם ביטויים לשממה שתפקוד את האויב (רד"ק, ועיין רש"י ומצודות).


טז) והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם- בעת הגאולה אוליך את ישראל, שהם כעת כעיוורים בגלות, אל ארצם, בנתיבות ובדרכים שלא הכירו, אשים מחשך לפניהם לאור, ומעקשים למישור- החושך ייהפך לאור, ויוסרו המכשולים מדרכם. אלה הדברים, עשיתים ולא עזבתים- דברים כאלו עשיתי כבר בעבר (כשגאלתי את ישראל ממצרים), ולא אחדל גם מלעשותם בעתיד.


יז) נסוגו אחור, יבושו בושת, הבוטחים בפסל, האומרים למסכה אתם אלוקינו- בעת הגאולה, יסוגו ויבושו עובדי האלילים, הבוטחים בפסלים ובמסכות.


יח) החרשים שמעו, והעיוורים הביטו לראות- אתם, עם ישראל, שהייתם כחרשים מלשמוע את דבר ה' ועיוורים מלראות מצוותיו, מעתה שמעו והביטו לדבריי.


יט) מי עיוור, כי אם עבדי- כאן מדגיש הנביא, שהמילה "עיוורים" שהוזכרה בפסוק הקודם מתייחסת לא רק לגרועים שבעם ישראל, אלא גם לכשרים שבהם, ואדרבה: "מי עיוור כי אם עבדי", דווקא נגד עבדי ה' התביעה גדולה יותר, שצריכים היו להתבונן בקלקול הדור, וליישר ולתקן את מעשיהם, אך הם מעלו בתפקידם זה[3]. וחרש כמלאכי אשלח- גם כאן הפירוש הוא כאמור לעיל: הנביא מדגיש, שהתואר "חרש", שהוזכר בפסוק הקודם, מתאים יותר מכל ל"מלאכי אשלח", דהיינו, האדם שמילאתי את לבו רוח חכמה, וצריך היה להיות כשליח שלי ("מלאך" פירושו "שליח") וליישר את דרך העם, אך מעל בתפקידו ולא עשה כן? מי עיוור כמשולם, ועיוור כעבד ה'- חזרה על הדברים לעיל ("משולם"- מושלם במידותיו אך נמנע כאמור מלתקן את האחרים).


כ) ראות רבות ולא תשמור- המשך של האמור לעיל: אתם, שליחי ה', רואים את הדרך הנכונה ואת החכמה לנגד עיניכם, אך אינם פועלים לשמור את הזולת ולהשיבו מדרכו הרעה, פקוח אזנים ולא ישמע- כנ"ל (אזנים פקוחות לכם, אך כאילו אינכם שומעים, שהרי אינם מזהירים את האחרים ומראים להם את הדרך הנכונה).


כא) ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר- הלוא עיקר החפץ והרצון שיש לה' באנשים כאלו (עבדי ה' ומלאכי ה' הנזכרים לעיל) הוא שישפיעו על הזולת, ללמד תורה ולהאדירה, ומדוע לא עשו כך?[4]


כב) והוא עם בזוז ושסוי- הואיל ועבדי ה' לא עשו את תפקידם ולא הוכיחו את העם, נתון העם לביזה בגויים, ונרמס על ידם ("שסוי" הוא לשון רמיסה- מצודות). הפֵח בַּחוּרים כולם, ובבתי כלאים הוחבאו- האויב טומן פחים ("הפח") ושם את כולם בתוך חורים ובתי כלא ("בחורים", כמו "בתוך חורים")[5]. היו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב- כמשמעו.


כג) מי בכם יאזין זאת- זוהי קריאה אל העם- מי בכם יאזין לדבריי הבאים, יקשיב וישמע לאחור- ומי ישכיל להקשיב ולשמוע את הדברים, ויהיה בכך כדי להועיל לו "לאחור", דהיינו, לעתיד, באחרית הימים[6].


כד) מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים?- הנביא פונה אל עם ישראל ומסביר לו את הגורמים למצבו. הוא פותח בשאלה: מי הוא הגורם למצב עם ישראל, הנתון למשיסה ולביזה? הלוא ה', זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו, הלוך ולא שמעו בתורתו- הגורם לכך הוא חטאינו לה', והסטייה מדרך ה' ומתורתו.


כה) וישפוך עליו חמה אפו, ועזוז מלחמה- כתוצאה מדרכו הרעה של העם, ה' שופך את "חימת אפו" על עם ישראל, ומביא עליו מלחמות עזות, ותלהטהו מסביב, ולא ידע- העם מתנהג כמי שלוהטת לידו אש, ואינו יודע מכך (כלומר, אינו לומד לקח מכל המתרחש), ותבער בו ולא ישים על לב- והוא אף נוהג כמי שהאש בוערת בגופו ועדיין אינו שם לב. והנמשל: העם אינו נותן אל לבו לסיבת הרעות המגיעות עליו, ואינו חושב שעליו להיטיב את דרכו.


ישעיה מג

א) ועתה, כה אמר ה', בוראך יעקב ויוצרך ישראל- כה אמר ה', אשר ברא ויצר את עם ישראל (המכונה "יעקב" ו"ישראל", על שם יעקב אבינו, שאף הוא כונה "ישראל")[7], אל תירא, כי גאלתיך - כלומר, על אף התוכחה לעיל, בסופו של דבר אגאל אותך, ישראל[8]. קראתי בשמך- אגדל ואפאר אותך[9]. לי אתה- בסופו של דבר אתה שייך לי, ולכן אגאלך[10].

ב) כי תעבור במים, אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תיכווה, ולהבה לא תבער בך- גם בעומק הצרות, אשמור אותך שלא תכלה.


ג) כי אני ה' אלוקיך, קדוש ישראל מושיעך; נתתי כָפְרְך מצרים- במצרים, הושעתי אותך ונתתי כביכול את בכורי מצרים כ"כופר" תחת בכורי ישראל (הכוונה היא לכך שבמכת בכורות מתו בכורות המצרים בלבד), כוש וסְבָא תחתך- כאן הכוונה היא לכך שבעת שיצא סנחריב להילחם בירושלים, הוא שמע לפתע שיצאו נגדו מלך כוש ומלך סבא להילחם בו, והשיב פניו להילחם בהם והרפה מירושלים. לאחר מכן, כשחזר שוב להילחם בירושלים, היכה הקב"ה במחנהו וניצלו ישראל, ונמצא, שכביכול כוש וסבא הוכו על ידי סנחריב "במקום" ישראל ותחתיו[11].


ד) מאשר יקרת בעיני, נכבדת ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך- זהו המשך הפסוק הקודם וכעין הסבר לו: אותה הינצלות של בני ישראל במצרים וממלחמת סנחריב, כל אלה עשה לך הקב"ה הואיל ויקרת ונכבדת בעיניו, ואהבך. וכתוצאה מכך נהרגו אחרים וניצלת אתה.


ה) אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך- מכאן ואילך מתייחס הנביא לקיבוץ גלויות לעתיד לבוא.


ו) אומַר לצפון תני, ולתימן (=דרום) אל תכלאי- הנביא ממשיך ומתייחס לקיבוץ גלויות: כביכול אצווה על רוח הצפון, תני את בני הנמצאים אצלך, ואצווה גם על הדרום, "אל תכלאי", אל תימנעי מהבאת בניי אל ארצם[12], הביאי בנַי מרחוק, ובנותי מקצה הארץ- כנ"ל.


ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו- כל עם ישראל, אשר נקרא בשם "עם ה'", והוא העם אשר מגלה את כבודי בעולם, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו- עשיתי והכנתי לו את כל הדרוש לו (דהיינו, על אף כל הצרות, בסופו של דבר יבוא לידי תיקון וגאולה, ותיקון וגאולה אלה כבר הכנתי להם מימי קדם).


ח) הוציא עם עיוור ועינים יש, וחרשים ואזנים למו- הקב"ה יגאל מן הגלות את עם ישראל, שהוא בבחינת "עיוור ועיניים יש", כלומר, הסיבה לגלותו הייתה שעשה עצמו כעיוור על אף שיש לו עיניים, ו"חרשים ואזנים למו"- עשה עצמו כחרש, על אף שיש לו אזניים.


ט) כל הגויים נקבצו יחדיו, וייאספו לאומים. מי בהם יגיד זאת? - גם אם יתקבצו כל הגויים, שיעשו בקסמיהם וינסו לחזות עתידות, אין בכוחם לנבא עתידות כפי שאני מנבא, וראשונות ישמיעונו- גם ביחס ל"ראשונות", דהיינו, מאורעות שקרו כבר, אין בגויים מי שיוכל לומר שניבא מאורעות אלה מראש. יתנו עדיהם ויצדקו- ינסו נא להביא עדים על כך שניבאו מאורע כלשהו מראש. וישמעו ויאמרו אמת- כלומר, כשיבינו שאין להם עדים כאלה (בניגוד לנביאי עם ישראל, שיש עדים ליכולתם לנבא כמבואר בפסוק הבא), יהיה עליהם להודות באמת, ולהכיר בהבדל בינם לבין נבואות נביאי ישראל.


י) אתם עדי, נאום ה' - בניגוד לגויים, שאין להם עדות אחת על נבואה שהתקיימה, אתם עם ישראל הייתם עדים לקיום הנבואות, כבר מימי אברהם, כשניבאתי לאברהם על הגלויות, והתקיימו[13]. ועבדי אשר בחרתי- וכן עבדִי יעקב, הבטחתיו הבטחות בלכתו לארם נהריים ושמרתי את הבטחתי. למען תדעו, ותאמינו לי, ותבינו, כי אני הוא- אני הא-ל היחידי, ושאר האלילים כזב הם. לפָנַי לא נוצר אל, ואחרַי לא יהיה- כך היה מאז ומעולם וכך יהיה. תמיד הייתי היחידי ותמיד אהיה היחידי[14].



[1] הרד"ק כותב: "העניין הזה אמרו הנביא כמה פעמים, לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה, שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון... ויש שהיו מאמינים כי העולם מקרה, אין לו בורא ולא עילה, כמו שכתבנו. ומפני האמונות הרעות ההם היה שונה תמיד העניין הזה, כי השם יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו, והוא מוציאו מאין ליש. ואמר 'בורא השמים', אמר, אל יחשוב אדם כי השמים, בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שינוי, שהם קדמונים, אלא הא-ל בראם וחידשם".

[2] לפי רש"י, הקב"ה אומר דברים אלה אל הנביא ישעיה- קראתיך בצדק וכו'. לפי המצודת דוד, הדברים נאמרים אל המשיח. לפי הרד"ק, הדברים נאמרים לישראל. נפרש בדרך המצודת דוד.

[3] על פי מצודות, ועיין רש"י ורד"ק.

[4] מצודות. והרד"ק מפרש כך: ה' חפץ למען צדקו- גם אם אינכם ראויים, הקב"ה יפעל בסופו של דבר "למען צדקו", למען שמו, ויגדיל תורה ויאדירה, עד שיגיע הדור למצב האמור בפרק יא, ט- "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

[5] פירשנו על פי רד"ק, ש"הפח" הוא מלשון פח, ו"בחורים" פירושו "בתוך חורים". וכך עולה מרש"י בפירושו השני (שנראה כי הוא מעדיף אותו). אך לפי המצודות (ורש"י בביאורו הראשון), המילה "בחורים" היא רבים של "בחור", ופירוש הפסוק הוא שהבחורים שבעם מביאים לו רק מפח נפש, כי נמצאים בבתי כלא וכו' (הניקוד של המילה "בחורים" תומך לכאורה בפירוש המצודות).

[6] המילה "לאחור", לכאורה אינה מובנת. רש"י כותב "דבר שיעמוד לו באחרונה", וכך כותב המצודות. דהיינו, המילה "לאחור" היא כמו "לאחרונה", לעתיד, לאחרית הימים. ונראה שכוונתם היא, שדברי הנבואה הללו (שייאמרו בפסוקים הבאים) יחזקו את האדם לקראת הגאולה העתידית. ומוסיף רש"י, "וכן כל לאחור שבמקרא, עתיד להיות הוא".

הרד"ק כותב "מה שעתיד להיות בסוף הימים". ולפי דבריו, כוונת הנביא היא- מי בכם שיאזין וכו' למה שיקרה באחרית הימים.

[7] עיין במלבי"ם לעניין החילוק בין בורא ליוצר, ומדוע "בורא" מתייחס ל"יעקב" ו"יוצר" ל"ישראל".

[8] המילה "גאלתיך" כתובה בלשון עבר, אך הכוונה היא ל"אגאלך", בעתיד (רד"ק באחד הפירושים, אך עיין שם פירוש נוסף, וכן במצודות).

[9] כמו "ידעתיך בשם" (שמות לג, יב), ופירש שם רש"י- "הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות".

[10] על פי רד"ק, ועיין מצודות.

[11] נראה שהכוונה האמיתית בכך היא לומר, שהינצלות ישראל במקום שניגפו אחרים מראה כמה שומר הקב"ה על ישראל.

[12] מצודת ציון: "תכלאי- עניין מניעה, כמו 'ויכלא העם מ הביא' (שמות לו)".

[13] כך מפרש רש"י ("שהגדתי לאברהם אביכם הגלויות, ובאו"). לפי המצודות והרד"ק, הכוונה היא לנבואה על מפלת סנחריב, שהתקיימה והייתם עדים לכך (את ההמשך, "ועבדי אשר בחרתי", הם מפרשים כך- גם הנביא עצמו, היה עד להתקיימות נבואתו זו). לפי המלבי"ם, הכוונה היא לכך שלנפלאות יציאת מצרים היו עדים שש מאות אלף רגלי (את ההמשך, "ועבדי אשר בחרתי" מפרש המלבי"ם- הנביא עצמו גם הוא עד לאמיתות הנבואה, כי בשעת הנבואה הוא רואה את העתיד במוחש, כאילו הוא קורה ברגע זה).

[14] כך לכאורה הפירוש הפשוט, אך המפרשים מקשים על המילים "לפנַי" ו"אחרַי", בפסוק זה, שהואיל והקב"ה נצחי, מעל הזמן, לא שייכים בו מושגים אלה. כך מקשה הרד"ק, ומביא הסברים שונים, ועיין מצודות.

המלבי"ם מפרש, שכוונת הפסוק היא להראות את הניגוד בין הקב"ה לבין סיפורי ההבל של הגויים על אליליהם ואלוהיהם (דוגמת המיתולוגיה היוונית), וכך אומר הקב"ה- אינני כאלים שמספרים עליהם הגויים, שהם אלים שיש להם אבות ויש להם בנים. אני, הקב"ה- לפניי לא היה א-ל ואחרי לא יהיה. הקב"ה הוא נצחי.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;