הפטרת פרשת נח [ישעיה נד, א - ישעיה נה, ה]

(הקשר לפרשה מבוסס על הזכרת המבול בהפטרה בפסוק ט- "כי מי נח זאת לי")

 

ישעיה נד

א) רני עקרה לא ילדה- את, ירושלים, אשר היית כאשה עקרה חסרת בנים (כי בנייך גלו ממך), רני ושמחי בשעת הגאולה כשישובו אלייך בנייך. פצחי רנה וצהלי, לא חלה- פצחי ברינה וצהלי, אַתְּ ירושלים, שהיית עד עתה כאשה שלא חלה (לא ילדה[1]). כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'- על אף שירושלים הייתה שוממה ימים רבים, יהיו בניה רבים יותר מ"בני בעולה", דהיינו, אומות העולם שהיו בשלווה כאשה שישבה עם בעלה ובניה[2].


ב) הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותייך יטו, אל תחשׂוכי. האריכי מיתריך, ויתדותיך חזקי- הרחיבי, ירושלים, את אהלך, לקלוט את כל בנייך שיבואו בעת הגאולה (הפעולות המתוארות בפסוק הן פעולות של בניית אוהל, חיזוקו והרחבתו).

 

ג) כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים יירש. וערים נשמות (=שוממות) יושיבו- כמשמעו.

 

ד) אל תיראי, כי לא תבושי- אל תחששי שמא תהיה הגאולה הזו כגאולות הקודמות, שהיו זמניות ולאחריהן שבת להיות מושפלת בגלות נוספת. הגאולה העתידית תהיה נצחית, ולא תבושי עוד לעולם. ואל תכלמי, כי לא תחפירי- אל תהססי להרים ראש מחמת החשש פן תגלי שוב, כי "לא תחפירי", לא תבושי בגלות נוספת. כי בושת עלומייך, תשכחי- הבושת שהייתה מנת חלקך בימי נעורייך (כלומר בעברך), תישכח. וחרפת אלמנותיך, לא תזכרי עוד- החרפה שהייתה מנת חלקך כשגלית והיית כאלמנה, לא תשוב עוד[3].

 

ה) כי בועלייך- עושייך- כלומר, בניגוד למצב הגלות, שהבעלים עלייך היו זרים וגויים (כדלעיל כו, יג- "בעלונו אדונים זולתך"), כעת ישוב הקב"ה, עושך ויוצרך, להיות הבעלים עלייך. ה' צב-אות שמו- דהיינו, בעלייך יהיה הקב"ה, המכונה ה' צב-אות (על שם שהוא מושל בצבא מעלה וצבא מטה). וגואלך, קדוש ישראל, אלוקי כל הארץ יקָרֵא- גואלך הוא ה', קדוש ישראל, ובעת הגאולה יתגלה כוחו ויודו בו כל העמים (רד"ק, ועיין מצודות).

 


ו) כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה'- הקב"ה יקרא לך בעת הגאולה, כבעל הקורא לאשתו כשהיא חשה עזובה ועצובת רוח. ואשת נעורים אם תימאס, אמר אלוקיך- דהיינו, כשם שאשת נעורים אינה נמאסת על בעלה הראשון, אף אם הוא כועס עליה, כך לא ימאס בך הקב"ה ויחזירך אליו.

 

ז) ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך- קיבוץ הגלויות ייעשה ברחמים, ויתמיד לאורך ימים, עד שהעזיבה שעזבתיך בעבר תהיה משולה לרגע קטן.


ח) בשצף קצף הסתרתי פָנַי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה'- בדומה לפסוק הקודם.


ט) כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך- כשם שנשבעתי לא להביא את המבול בשנית (כמבואר בפרשת נח), כך אני נשבע שלאחר הגאולה העתידית, לא אביא עלייך גלות בשנית.

 

י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאִתֵּך לא ימוש, וברית שלומי לא תָמוּט, אמר מרחמֵך ה'- זוהי לשון ציורית: אפילו אם ההרים ינועו ממקומם והגבעות תתמוטטנה, חסד ה' ובריתו יישארו בעינם. ובמילים אחרות, ברית הקב"ה עם בני ישראל, יציב וחזק יותר מהרים וגבעות (שנחשבים סמל ליציבות).


יא) עניה סוערה, לא נוחמה- את ירושלים, הסוערת בסערת הגלות[4], ועד עתה לא נוחמה. הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך- ארצף את רצפתך באבנים יקרות (פוך- סוג אבן יקרה. מרביץ- מושיב, משכיב, מלשון רביצה). ויסדתיך בספירים- יסודות בניינייך יהיו מאבני ספיר.


יב) ושמתי כדכוד שמשותייך- שמשות חלונותייך יהיו מאבני כדכוד, שהן אבנים בהירות. ושערייך לאבני אקדח- מזוזות השערים בירושלים יהיו מאבני אקדח, אבנים מאירות ביותר[5]. וכל גבולך לאבני חפץ- אפילו האבנים הפזורות בסביבות העיר, תהיינה אבנים בעלות ערך ולא אבנים פשוטות ("חפץ"- שיש לאדם חפץ ורצון בהם).


יג) וכל בנייך לימודי ה'- בנייך יהיו משכילים בחכמה, כאילו הם תלמידי ה' עצמו. ורב שלום בנייך- שלום רב יהיה להם.


יד) בצדקה תִּכּוֹנָנִי- בזכות הצדקה, תבוא גאולתך. רחקי מעושק, אל תיראי- בעת הגאולה תהיי רחוקה מהעושקים אותך, ובטוחה מפניהם, וממחיתה כי לא תקרב אלייך- וכן תהיי רחוקה ובטוחה מ"מחיתה" (מחיתה= שבר, פחד).

 

טו) הן גור יגור- (הפועל "גור" הוא מלשון לאגור, להתכנס). במלחמה שלפני הגאולה לעתיד לבוא, יתכנסו הגויים להילחם בך, מלחמת גוג ומגוג[6]; אֶפֶס מֵאוֹתִי- אולם התכנסות זו למלחמה לא תבוא ממני ומרצוני כדי להרע לישראל כמו במלחמות או גלויות קודמות ("אפס" כמו "בלי", "בלעדֵי"). מי גר אתך, עלייך יפול- הגויים שיתכנסו להילחם נגדך, יפלו מולך.


טז) הנה אנוכי בראתי חָרָשׁ, נופֵח באש פחם ומוציא כלי למעשהו, ואנוכי בראתי משחית לחבל- זהו מעין משל- הכלים הנבראים בעולם, וכן עושיהם, הם מעשה ידיי. וגם הדברים שיש בכוחם להשחית כלים אלו, הם מעשי ידי. והנמשל- הגויים הנקבצים להילחם בך הם כלים שנבראו בידי, ובידי הכוח להשחיתם, לחבל בהם[7].


יז) כל כלי יוּצר עלייך, לא יצלח- כל כלי נשק שיחדדו נגדך לא יצלח (לעתיד לבוא). וכל לשון תקום אתך למשפט, תרשיעי- תתגברי גם על כל מי שינסה לבוא נגדך במשפט, בטענה. זאת נחלת עבדי ה', וצדקתם מאתי, נאום ה'- כפשוטו.

 

פרק נה


א) הוי כל צמא לכו למים- זוהי קריאת זירוז של הנביא לעם, לשתות את דבר ה' הנמשל למים[8]. ואשר אין לו כסף, לכו שברו ואכולו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב- התורה עבור האדם היא בבחינת אוכל, יין וחלב[9], אך בניגוד לאוכל, יין וחלב גשמיים, שקשה להשיגם ללא כסף, הרי שאת התורה הנמשלת להם אפשר להשיג גם בחינם, כי הנביא מלמד את דבר ה' ללא קבלת תמורה[10] ("שברו"- לשון קניין, השגת אוכל, כמו "לשבור אל יוסף"- בראשית מא, נז).

 

ב) למה תשקלו כסף בלא לחם, ויגיעכם בלא לשבעה- למה לכם לקחת כסף ולהתייגע בלימוד מנביאי השקר, המלמדים דברי שווא תמורת כסף?[11] שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם- דבר ה', הוא המשביע את הנפש[12].

 

ג) הטו אזנכם ולכו אלי. שמעו, ותחי נפשכם- המטה אזנו לדבר ה', יזכה לחיות לעתיד לבוא, בדור הגאולה[13]. אכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים- אז אכרות עמכם ברית אהבה שתתקיים לעולם, ואז תתגשם הבטחתי הנאמנה לדוד, שהבטחתי לו בחסדי שלא תיפסק ממנו המלוכה וימלוך המשיח מזרעו[14].


ד) הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצווה לאומים- המשיח יהיה מורה דרך לעמים, ומושל בהם (המילה "עד" היא במובן של התראה, הוראה; כמו "העד העיד בנו האיש לאמר", בראשית מג, ג- רד"ק).


ה) הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו- לעתיד לבוא, אפילו גויים ועמים שלא שמעת עליהם, כשתקרא אליהם יבואו אליך במהרה לעשות רצונך, למען ה' אלוקיך- כלומר, הסיבה לכך תהיה, שיראו כי ה' אלוקיך שוכן בקרבך, ולקדוש ישראל כי פארך- דהיינו, כשיראו שהקב"ה, שהוא קדוש ישראל, מפאר אותך ומשרה שכינתו עליך.

 



[1] על המילה "חלה" מפרש רש"י- "לשון לידה הוא, שהיולדת על ידי חיל וחבלים יולדת". ועיין מצודות.

[2] כך מפרש רד"ק: "בני שוממה- אע"פ שהייתה ירושלים ימים רבים שוממה, רבים יהיו בניה. מבני בעולה- והם אומות העולם שהם כבעולות, כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה". המצודות מפרש ש"בעולה" פירושו "מיושבת", כמו בפרק סב פסוק ד- "ולארצך בעולה".

רש"י והמצודות כותבים שהמילה "בעולה" מתייחסת לאדום, ועיין על כך ברד"ק.

[3] לפי המצודות, הכוונה היא למצב שבו היו ישראל ללא מלך (כאלמנה ללא בעל). לפי רד"ק, הכוונה היא לצרות שסבלו ישראל, כסבל אלמנה.

[4] כך מפרש הרד"ק את המילה "סוערה". רש"י מפרש- "שליבה סוער ברובי צרות". המצודות כותב- "שהיא כעניה מרעדת כמרוח סערה, ואין מי לנחמה".

[5] המילה "אקדח" היא מלשון אש קודחת, על שם הבהירות והאור, עיין מצודות.

[6] פירשנו את הפסוק על פי רד"ק. הוא מוסיף, שאע"פ שמלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא היא כן ברצון הקב"ה ועל פי נבואתו, מכל מקום אין זה כציווי שמטרתו להרע לישראל (כמטרת האויב הבא להילחם), אלא להיפך, לטובת ישראל ולהחיש את הגאולה.

ואילו המלבי"ם מפרש את הפסוק כך: הן גור יגור, אֶפֶס מֵאוֹתִי?- האם ישנה מלחמה בעולם (גור- לשון מלחמה, כמו "אל תתגר בם מלחמה"), שאיננה בשליחותי וציוויי? מי גר איתך, עלייך יפול?- הואיל ואין מלחמה שלא בשליחותי, מי הוא זה שיילחם נגדך, וייפול עלייך למלחמה? ואם כך, עלייך להיות רגועה, כשאני מבטיחך שלא תהא עוד מלחמה.

המצודות מפרש את המילים "גור יגור" וכן את הפסוק כולו, באופן שונה לגמרי, עיין שם.

[7] רש"י: "הנה אנוכי אשר בראתי חרש המתקן כלי, ואני אשר בראתי משחית המחבלו, כלומר אני הוא שגיריתי בך את האויב, ואני הוא שהתקנתי לו פורענות".

[8] "הנביאים ידמו את התורה והמצוות ללחם ומזון, כי הם מזון הנפש, כמו שהלחם והמים הם מזון הגויה" (מלבי"ם).

[9] המלבי"ם מבאר את פשר ההשוואה למים ולאוכל, ליין ולחלב: כשם שבאוכל יש מאכלים חיוניים כמו לחם ומים, ויש גם מאכלים שאפשר בלעדיהם אך הם "לעידון ולתענוג" (כיין וחלב), כך גם במישור הרוחני, ישנם הדברים שבלעדיהם אין קיום לנפש, וישנם דברים שהם לעידון הנפש, כמו ידיעת דברים לעומק ובעיון, או לנהוג במידת חסידות במצוות מסוימות וכדומה.

[10] המלבי"ם מוסיף, שכוונת הנביא כאן היא לשכנע את העם ללכת אל נביאי האמת ולא לנביאי השקר. נביאי האמת היו מלמדים בחינם, ונביאי השקר היו "מלמדים" בכסף מלא. ולכן אומר הנביא- במקום ללכת אל נביאי השקר ולהפסיד את כספכם על מאומה, לכו אל נביאי האמת, המלמדים את דבר ה' ללא תמורה.

[11] על פי מלבי"ם, עיין הערה קודמת. לפי המצודות והרד"ק הביקורת היא על כך שהשקיעו כספם בלימוד חכמות נכריות, במקום חכמת התורה.

[12] הרד"ק והמצודות מבארים שהכוונה היא לעונג בעוה"ב, עולם הנשמות. אך לכאורה אין זה מוכרח מפשט הפסוק, וכן משמע במלבי"ם, שמדובר בעולם הזה ("ובזה תחי נפשכם העטופה ברעב ובצמא לשמוע דברי אלוקים חיים").

[13] כך מפרש המצודות. ולכאורה ניתן לפרש שהכוונה היא שדבר ה' מחיה את הנפש, לאו דווקא לעתיד לבוא, וכך משמע במלבי"ם (נראה שהכרח המצודות הוא מהמשך הפסוקים, המתייחס לעתיד לבוא).

[14] כך נראה לפי פשוטו, על פי רש"י, מלבי"ם ואחד ההסברים ברד"ק ובמלבי"ם. אך עיין מצודות.

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;