דברי תורה לפרשת מקץ


פרעה קצף על עבדיו, ויתן אותי במשמר (מא, י)- (זוהי לשונו של שר המשקים בדברו אל פרעה). לכאורה הדבר תמוה, וכי דרך ארץ היא לקרוא למלך, בפניו, בשמו הפרטי ("פרעה קצף")?

הרשב"ם מתרץ, שפרעה לא היה שמו הפרטי, אלא שם כללי למלכי מצרים [ובלשונו: "כל 'פרעה' בלשון מצרים מלך, וכן כל מלכי מצרים נקראים כן...אף כאן, 'פרעה' לשון מלכות. כי בשמו של מלך אין אומרים לפניו 'פרעה קצף על עבדיו'"]. ועוד מוסיף הרשב"ם, שכשם שכל מלכי מצרים נקראים פרעה, כך כל מלכי פלשתים לדורותיהם נקראו אבימלך, ושל ירושלים- מלכי צדק או אדוני צדק, ושל עמלק- אגג. 

מוסיף רשב"ם ומסביר, שגם כשאומר פרעה בפסוק מד, "אני פרעה" ("ויאמר פרעה אל יוסף, אני פרעה") הכוונה היא "אני הוא המלך", שכן, כאמור, פרעה בלשון מצרים אינו שמו הפרטי אלא שמו המציין את מלכותו. 
*
והנה שבע פרות...דלות ורעות (מא, יט)- כותב הבית הלוי: "הנה תואר 'דלות' לא נזכר בחלום כלל, ורק פרעה הוסיף כן מדעתו, לבחון את יוסף אם יודע הוא או לא, ועל כן כשהחזיר יוסף לפרעה ואמר לו 'שבע פרות הרקות והרעות', לא הזכיר לו 'דלות', יען כי לא ראה זאת בחלום".

ובכך מיושב מניין ידע פרעה שיוסף דובר אמת בפתרונו, שידע לומר לו דברים שפרעה עצמו העלים. ואכן, הבית הלוי ממשיך "ומזה הבין פרעה כי רוח אלקים דובר ביוסף".

[באופן דומה ראיתי, על דרך ה"וורט", שישנו דבר נוסף שיוסף ידע על אף שפרעה ניסה להעלים ממנו, וידיעה זו גרמה להתפעלותו של פרעה מפתרון יוסף: בחלום פרעה עצמו, כתוב "והנה עומד על היאור", כלומר על היאור ממש. לעומת זאת, כשפרעה מספר את החלום ליוסף, הוא אומר "בחלומי, והנני עומד על שפת היאור", שכן פרעה חשש לספר דבר  מוזר כל כך כמו עמידה על היאור, ולכן ייפה את הדברים ואמר "על שפת היאור", כדי להישמע מציאותי יותר. אך יוסף ידע שלא כך הוא, אלא עמד על היאור ממש, וכשאמר לו זאת, נתן בו פרעה את אמונו. והדבר רמוז בפסוק בתהלים "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע", דהיינו, העובדה שיוסף ידע שהמילה "שפת" לא הייתה בחלום המקורי, ופרעה הוסיף זאת מעצמו, היא שגרמה להתפעלותו של פרעה ולהשלטת יוסף במצרים..]. 
*
ולא נודע כי באו אל קרבנה (מא, כא)- לכאורה קשה, הרי המציאות הוכיחה לבסוף, שפרט זה של החלום (לא נודע כי באו אל קרבנה) לא התקיים, כי בפועל בימי הרעב כן הרגישו את ימי השובע, שכן בימי הרעב היה להם מזון ממה שאספו בימי השובע, ומצרים אף נתעשרה מכך מאוד (שכל שאר הארצות באו לקנות מהם מזון, כמתואר בהמשך) [ניתן אמנם ליישב לפי פשוטו, כך- מאחר שרק מצרים לבדה אספה מזון, ואילו שאר הארצות לא נהגו כן, ניתן לומר שהפסוק מתייחס לשאר הארצות, שהרעב היה כבד ולא נשאר דבר מימי השובע. ניתן גם ליישב שהכוונה היא למצב האדמה- האדמה בימי הרעב הייתה צמאה והיבול היה דל כל כך, עד שאנשים לא יכלו להאמין שרק לפני כמה שנים האדמה הייתה דשנה והיו גשמים וכו'. ועוד ניתן ליישב, שהכוונה היא לשמחת השובע והארת הפנים האופיינת לשובע, שתישכח לגמרי בימי הרעב (עיין רש"י כאן שמבאר כך, אך רש"י אומר כך על עצם הבליעה ולאו דווקא על הפרט דלא נודע, וצ"ע)]. עוד קשה, מדוע פרט זה של החלום, "ולא נודע כי באו אל קרבנה", נאמר רק בחלום הפרות, ולא בחלום השני על השיבולים? [אמנם לפי פשוטו ניתן ליישב, שגם בשיבולים היה פרט זה, אלא שפרעה קיצר בדבריו וסיפר זאת ליוסף רק ביחס לפרות] 

המשך חכמה (בפרק מא פסוק כא) מיישב שתי שאלות אלו כך- פרט זה של החלום (ולא נודע וכו') התקיים במלואו בשלב מאוחר, כאשר בני ישראל לקחו את כל ממון מצרים ביציאת מצרים, בביזת הים וכו'. כל העושר שצברו המצרים מימי השבע, ואף בימי הרעב (שבאו העולם לקנות מהם) למעשה נגוז לגמרי.

וממילא מיושבת גם השאלה, מדוע לא נשנה פרט זה פעמיים: כל הסיבה להישנות החלום פעמיים היא להורות על מהירות בואו של הפתרון (כפי שיוסף מבאר בהמשך, "ועל דבר הישנות החלום פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו"). ומכיוון שפרט זה (ולא נודע וכו') התגשם במלואו רק בשלב מאוחר, כמבואר, לא הייתה סיבה לשנותו פעמיים.  
*
ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלוקים לעשותו (מא, לב)- מכאן מוכח שחלום החוזר פעמיים, הוא הוכחה לכך שהפיתרון יבוא במהרה. ואם כן קשה, הרי חלומותיו של יוסף ג"כ נשנו פעמיים, כדלעיל פרשת וישב, ולא נתגשמו אלא לאחר זמן רב (עשרים ושתים שנה עברו מאז שחלם יוסף שישתחוו לו, עד שבא יעקב למצרים והשתחוה ליוסף). המפרשים מיישבים (חזקוני ועוד), שחלומו של פרעה חזר על עצמו פעמיים בלילה אחד, מה שאין כן חלומותיו של יוסף היו בכמה לילות.
*
אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך (מא, לט)- דברים אלה שאומר פרעה ליוסף, לכאורה תמוהים: כיצד מכך ש"הודיע אלוקים אותך את כל זאת", נובעת המסקנה ש"אין נבון וחכם כמוך"? כלומר, כיצד העובדה שהקב"ה מגלה ליוסף את הפתרון, מראה שאין נבון וחכם כיוסף? לכל היותר עובדה זו מלמדת שליוסף יש רוח הקודש, ולא שהוא נבון וחכם. נאמרו על כך מספר תשובות:

א) הנצי"ב, בפירושו העמק דבר, מפרש את דברי פרעה בדרך של ראיה והוכחה: אם הודיעך הקב"ה את פשר החלום, סימן הוא, שאתה הוא זה שנבחרת על ידו לחלץ את מצרים מהרעב; והואיל ונבחרת על ידו, מזה מוכח ש"אין נבון וחכם כמוך".  

ב) המשך חכמה מפרש את דברי פרעה על פי הגמ' במס' נדרים דף לח. שם מבואר, שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם, גיבור, ועשיר. והנה, כשנגלה הקב"ה ליוסף לפתור החלום, ודאי לא היה גיבור ועשיר, שהרי היה בבית הסוהר. על כרחך, שדרגת חכמתו הייתה גבוהה כל כך, שחיפתה על כך שלא היה גיבור ועשיר. וזוהי הראיה לכך ש"אין נבון וחכם כמוך". 

ג) האור החיים מבאר, שהביטוי "אין נבון וחכם כמוך", פירושו כך- אין שום אדם נבון וחכם, שתועלתו לכלכלת והנהגת מצרים תהיה כמוך; שהרי רוח אלוקים בך, והיא עדיפה מחכמה. ואם כן, יתפרש הפסוק כך- "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת" (ואם כן מוכח שרוח אלוקים בך), אזי ממילא "אין נבון וחכם", אין שום אדם, נבון וחכם ככל שיהיה, שישווה בדרגת תועלתו ויהיה "כמוך", דהיינו שיוכל להועיל למצרים כמוך. כי רוח אלוקים עדיפה מחכמה טבעית.

[באופן דומה מבואר גם בבית הלוי, והוא מבאר ברוח זו את כל השיחה מעיקרה בין פרעה ליוסף:  "דפרעה אמר מעיקרא ליוסף, 'ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו' (פסוק ט"ו), דאתה בחכמתך יודע להבין הפתרון של החלום, ויוסף השיב לו- 'בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה' (פסוק ט"ז), אמר לו, אינני חכם, רק האלוקים יגיד לי הפתרון להשיב שלום פרעה. וזהו שאמר לו פרעה, יהיה כדבריך שאינך חכם, רק ה' הגיד לך, על (אף) כל זה, אחרי שה' הגיד לך כל זה, 'אין נבון וחכם כמוך', דכל מעלות של החכם הוא להיות יודע ורואה את הנולד, וכמאמר הכתוב (קהלת ב`) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, ואחרי שה' מגיד לך הרי אתה חכם יותר מכל החכמים"]. 
*
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם (מב, ז)- את הביטוי "ויתנכר אליהם", מתרגם האונקלוס "וחשיב מה דמליל להון". תרגום זה לכאורה צריך עיון, מהו ההסבר בו [שמעתי לפרש בדרך "ווארט"- כאשר נפגשים שני זרים לשיחה, משתררת ביניהם מעין שתיקה מביכה, וכל אחד מהם חושב בקדחתנות מה יאמר כדי למלא את חלל השתיקה. ולכן ברגע שיוסף עשה עצמו זר ("ויתנכר אליהם"), התוצאה היא "וחשיב מה דמליל להון", כדרך שזרים חושבים מה יאמרו כדי לשבור השתיקה. אך עכ"פ צריך עיון כוונתו האמיתית של האונקלוס].
*
ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם (מב, ט)- רש"י מפרש שכוונת הפסוק היא כך- ברגע שראה אותם, הבין שחלומותיו היו נכונים, שהרי השתחוו לו.

אך הרמב"ן מפרש באופן אחר, שמטרת הפסוק לבאר מדוע נהג יוסף מכאן ואילך כפי שנהג, ולא התוודע מיד אל אחיו וקרא לאביו שיבוא למצרים. על כן אומר הפסוק, ויזכור יוסף את החלומות, כלומר כל מה שעשה, עשה כדי שיתקיימו החלומות. שכן בחלום הראשון ראה שכל אחיו משתחוים לו, ובחלום השני גם אביו השתחוה. ורצה יוסף שקודם כל יקוים החלום הראשון, ועל כן עשה את כל התחבולות המתוארות בהמשך כדי להביא את בנימין ולגרום לכך שגם הוא ישתחוה.

וכבר תמהו על הרמב"ן, וכמו שהקשה הכלי יקר "ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות וכו', אם ירצה ה' בקיומם, המה יתקיימו מעצמם, ויוסף מה פעל?"

[ובהעמק דבר פירש ג"כ מעין פירוש הרמב"ן, שעשה יוסף מה שעשה כדי לקיים החלומות, וכדי לתרץ את קושית הכלי יקר הנ"ל (מה ליוסף להתאמץ שיתקיימו החלומות), מוסיף ההעמק דבר שיוסף הבין, שהחלומות היו מעין נבואה שבה מצווהו הקב"ה לקיים החלומות, ועל כן התאמץ לקיימם].
*
המשך לדבר תורה הקודם, וביאור יסודי בעניין מעשי יוסף- יש הסבר נוסף במפרשים, מדוע פעל יוסף כפי שפעל (דהיינו, מדוע גרם לאחים להתענות כך ולא הזדהה מייד וקרא ליעקב). כוונת יוסף הייתה לכפר לאחים על חטאם, ב"תשובת המשקל", מידה כנגד מידה (ועיין בכלי יקר המאריך לבאר כיצד בכל פרט קיים יוסף מידה כנגד מידה, עיין שם).

ואכן, למעשה יוסף גלגל את הדברים בצורה כזו, שהאחים יגיעו למצב דומה מאוד למצב שהיה במכירתו. הוא העדיף את בנימין הצעיר על פני שאר האחים, וכך הביא אותם למצב של קנאה באח הצעיר, כפי שהיה בימי יוסף הצעיר. לאחר מכן נתן להם הזדמנות "להיפטר" מבנימין, ע"י שטפל עליו את אשמת הגביע. וכשהאחים גילו גדלות נפש ומסרו נפשם על בנימין (למרות שהיה להם צידוק להשאירו במצרים, בדומה לצידוקים השונים שמצאו לעצמם להרוג את יוסף בזמנו, מדין רודף וכו' כמו שביארנו בפרשת וישב), למעשה הייתה בכך עשיית תשובה על מכירת יוסף. וכשראה יוסף מסירות זו, נתגלה אל אחיו.
 
ובהמשך נראה כיצד עניין זה בא לידי ביטוי בפסוקים שונים.
*
שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען, והנה הקטון את אבינו היום, והאחד איננו. ויאמר אליהם יוסף, הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם (מב, יג-יד)- על המלים "הוא אשר דברתי אליכם לאמור" מפרש הכלי יקר: אחרי שהודיתם בפניי שיש לכם עוד אח, וכעת אינני רואה אותו כאן, אין זאת אלא משום שהיה פה ושמע דברים שאותם רצה לשמוע כמרגל, ושלחתם אותו חזרה לארצו למסור את מה ששמע.

ועל פי זה מובן מה שאומר להם בהמשך "בזאת תיבחנו...כי אם בבוא אחיכם הקטון הנה". כלומר הביאו את אחיכם הנה, ואני אחקור אותו לראות אם ריגל. ואם לא תביאוהו, סימן הוא שאתם יראים מחקירה זו ואכן ריגל.
*
ויחרדו איש אל אחיו לאמר, מה זאת עשה אלקים לנו (מב, כח)- כלומר כשראו את הכסף בשקיהם, נחרדו ואמרו "מה זאת עשה אלקים לנו".

במסכת תענית דף ט ע"א, מביאה הגמ' פסוק במשלי יט, "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו", כלומר, שכיח שאדם נכשל בגלל איוולת דרכו, ואח"כ מאשים את הקב"ה בצרותיו. על כך תמה שם ר' יוחנן, הרי אין דבר הנמצא בכתובים שאין לו רמז בתורה (!), והיכן רמוז בתורה עניין זה שאיוולת אדם תסלף דרכו וכו'? מתרצת שם הגמ', שעיקרון זה רמוז במה שנאמר באחי  יוסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלוקים לנו", ומכאן ראיה שדרך האדם היא לתלות צרותיו בגזירות שמים ולהאשים כביכול את הקב"ה, אף כשלמעשה איוולתו שלו גרמה לו, שהרי אמרו "מה זאת עשה אלקים לנו".

[מהי אותה "איוולת" של האחים? לכאורה הכוונה לכך שמכרו את יוסף (וכוונת חז"ל היא שבמקום לתלות צרותיהם במעשיהם שלהם, שמכרו יוסף, באים בטענה אל הקב"ה). אך לפי זה קשה הלשון "איוולת", שהרי מכירת יוסף אינה "איוולת" (=טיפשות), אלא חטא. כך מקשה התורה תמימה (עיין שם קושיות נוספות), ולכן מבאר באופן אחר- האיוולת היא בכך שלא בדקו שקיהם לפני שיצאו לדרכם, ואז היו רואים הכסף ומשיבים אותו. וכעת מובנת היטב כוונת הפסוק- איוולת אדם תסלף דרכו, כלומר אדם פועל שלא בחכמה וגורם רעה לעצמו, ואח"כ "ועל ה' יזעף לבו", ששואל "מה זאת עשה אלקים לנו"].
*
ותרב משאת בנימין ממשאות כולם (מג, לד)- כתב הספורנו "לראות אם יקנאו בו".

והדברים מתאימים למה שביארנו לעיל, שמטרת יוסף הייתה להעמיד את האחים במצב הדומה למצבם בעבר עם יוסף, שקינאו בו וכו', ולראות אם הפעם יצליחו להתגבר על קנאתם.
*
ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטון (מד, ב)- פירש הספורנו "לראות איך ימסרו עצמם עליו להצילו". וגם כאן הדברים מתאימים מאוד למה שביארנו לעיל, שיוסף העמיד אותם במצב דומה מאוד למצב חטאם בעבר- אח צעיר שמתנשא על כולם (לאחר שיוסף מגדל את בנימין ביחס לשאר האחים), וכעת יש להם הזדמנות "להיפטר" ממנו. ואם כעת יצליחו להתגבר על קנאתם ואדרבה, ימסרו הנפש עליו, בכך יכופר להם עוון יוסף, שנבע מקנאה דומה.

[ובאמת ראיתי אח"כ באור החיים שכתב "צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו... ואולי כי נתכוון לשלושה דברים, האחד, כדי שיכופר להם עוון הגניבה שגנבוהו, היה עושה להם דברי חשד, כדי שיהיה הבושת על מין העוון עצמו של יוסף, ויכופר עוונם. והשני, לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחווה עם אחיו ויכפר להם עוונם. הג', לרמוז להם עניין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים, דכתיב (לעיל מג לג), וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו', וכאלה רבות"].
*
האלוקים מצא עוון עבדיך, הנננו עבדים לאדוני וגו' (מד, טז)- הבית הלוי מביא את לשון המדרש רבה (צב, ח) "כיוון שנמצא הגביע, אמרו האחים הא גנבא בר גנבתא (=בנימין גנב בן גנבת, שגם אמו גנבה התרפים), ואמר להם בנימין, גברא דיוסף יש כאן, שעירים יש כאן, אחים שמכרו אחיהם יש כאן".

מבאר הבית הלוי, שהאחים האשימו את בנימין בגניבה, ואמרו לו שהוא כמו אמו רחל, שגנבה את התרפים, אך בנימין השיב להם, מאחר שאני יודע שלא גנבתי, על כרחך אתם אלו ששמתם את הגביע בשקי, כי מתכננים אתם להשאירני עבד במצרים, ולנקות עצמכם בעלילת שקר שבעוון גניבתי נתפסתי, וכך גם עשיתם ליוסף, שמכרתם אותו לעבד, ונקיתם עצמכם בעיני יעקב באומרכם אליו שחיה רעה אכלתהו והשתמשתם בשעיר עזים וכו'.

שוב מתאימים הדברים לדברינו לעיל- יוסף מביא את האחים לנקודת חיכוך קשה. כולם מתלכדים נגד האח הצעיר, המועדף (יוסף העדיף את בנימין לאורך כל הדרך ועורר את קנאת האחים, כמבואר לעיל), ומתעוררת מריבה קשה, שפותחת מחדש את כל פצעי העבר. על אף זאת, גילו האחים גדלות נפש ומסרו נפשם להצלת בנימין, והצליחו להתגבר על כל משקעי המריבה והקנאה. ובכך נתכפר להם מעשה המכירה, והתגלה אליהם יוסף.
*
אשר ימצא אתו מעבדיך, ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים (מד, ט)- כלומר, יהודה מציע שמי שהגביע בידו, ימות, והשאר יהיו לעבדים; ועל כך עונה לו יוסף, שרק מי שהגביע בידו יהיה לעבד. נמצא, שיוסף מיקל ביחס ליהודה. גם לאחר מכן, כשנמצא הגביע ביד בנימין, מציע יהודה שכולם ישארו עבדים אצל יוסף, ויוסף משיב שרק בנימין ישאר עבד וכל השאר יחזרו לאביהם. שוב, יוסף מיקל יותר מיהודה.

ומקשה האור החיים, אם כך, כיצד אפשר להבין את האמור בתחילת הפרשה הבאה, פרשת ויגש, שבא יהודה ומוכיח את יוסף בדברים קשים? הרי יוסף רק היקל ביחס למה שהציע יהודה עצמו!

מתרצים המפרשים (אור החיים, העמק דבר), שבתחילה הבין יהודה שהכל מתרחש מידה כנגד מידה, וצרות הגביע הן העונש על מכירת יוסף. אבל לאחר שראה יהודה שהשליט המצרי מתעתד להשאיר כעבד דווקא את היחיד שלא השתתף במכירת יוסף, בנימין, כאן כבר אמר יהודה לעצמו, אין כאן עניין של מידה כנגד מידה אלא מזימה בעלמא של השליט המצרי שעלינו להתמודד עמה כשם שמתמודדים עם כל בעיה. ועל כן התמרד ובא בטענות ליוסף.

 



שבת שלום,
אתר לימוד יומי

 
נושא הלכתי אקטואלי במייל
קבלת נושא הלכתי אקטואלי למייל...
[לידיעה המלאה]
 
;